אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > פסק הדין האחרון של גרוניס: מוסטפה דיראני לא יוכל לתבוע פיצויים מישראל

נשיא ביהמ"ש העליון הפורש אשר גרוניס. צילום: לשכת עורכי הדין

פסק הדין האחרון של גרוניס: מוסטפה דיראני לא יוכל לתבוע פיצויים מישראל


15.01.2015 | עו"ד לילך דניאל

הרכב מורחב של שבעה שופטי ביהמ"ש העליון הורה בדיון נוסף למחוק את תביעת הנזיקין שהגיש דיראני נגד המדינה, בטענה לעינויים שספג בזמן שהיה כלוא בישראל, נוכח הכלל הקובע כי לא מבררים את תביעתו של האויב. לצד זאת הובהר כי עם תום הסכסוך המזוין עם החיזבאללה יוכל דיראני לחדש את תביעתו

הרכב מורחב של שבעה שופטי בית המשפט העליון דן בדיון נוסף על ההחלטה שלא למחוק את תביעת הנזיקין שהגיש פעיל הטרור מוסטפה דיראני נגד המדינה בטענה לעינויים שספג בהיותו כלוא בישראל. בדעת רוב שהוביל הנשיא הפורש אשר גרוניס קבעו השופטים כי יש ליישם במקרה זה את הכלל הנוהג במשפט המקובל לפיו לא מבררים תביעתו של אויב, וכי ניתן ליישמו גם בראי המלחמה המודרנית בטרור ועל רקע ההתפתחויות שחלו בעת המודרנית בהיקף ובמידת ההגנה על זכויות האדם. מנגד העניקו שופטי המיעוט את משקל הבכורה לזכות הגישה לערכאות בסברם כי אין למנעה אף מהגרוע שבאויבים.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

המשיב, מוסטפה דיראני, הוא אזרח לבנוני שהיה נתון במשמורת בישראל בשל חברותו בארגוני טרור. בעת היותו נתון במשמורת, הגיש דיראני לבית המשפט המחוזי תביעת נזיקין נגד המדינה בסך 6 מיליון ששקל, בה טען כי סמוך לאחר הבאתו לישראל ובמהלך חקירתו סבל עינויים קשים שנעשו בו על ידי כוחות הביטחון, ובכלל זאת מעשי אינוס וסדום שבוצעו על ידי חוקריו. בעוד תביעתו תלויה ועומדת שוחרר דיראני במסגרת עסקה לשחרור שבויים וחטופים ישראליים, אז יצא את גבולות ישראל ושב להיות פעיל בארגון טרור.

יישום הכלל העתיק בלוחמה המודרנית

בעקבות האמור, הגישה המדינה בקשה לסילוק תביעתו על הסף על בסיס כלל היסוד לפיו אין מבררים תביעתו של אויב. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המדינה וקבע כי אף שדיראני אכן משתייך לארגון החיזבאללה ומהווה "אויב" של מדינת ישראל, אין מקום למנוע את המשך בירורה של תביעתו בשל חשיבותה של זכות הגישה לערכאות ובשל היעדר הוראה בדין הישראלי, בחוק או בהלכה הפסוקה, המונעת את המשך בירורה. לצד זאת ציין בית המשפט כי האיזון הראוי יושג באמצעות ההסדר הקבוע בפקודת המסחר עם האויב, שלפיו אם יזכה דיראני בתביעתו לא יוכל לקבל לידיו את כספי הפיצוי אלא עד סיום הלחימה בין ישראל ללבנון. על החלטה זו הגישה המדינה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אולם זה דחה את הערעור בדעת רוב.

הנשיא הפורש אשר גרוניס, שאליו הצטרפו מרבית שופטי ההרכב, קיבל את הערעור בדיון הנוסף וציין כי הכלל שלפיו אין מבררים תביעתו של אויב בעת מלחמה מוכר בבתי המשפט בעולם, ולו שורשים הנטועים עמוק בהיסטוריה של מדינות המשפט המקובל, לרבות אנגליה וארצות הברית.

את הכלל האמור ניתן ליישם גם במשפט הישראלי ב-2015, קבע גרוניס, ולהתאימו למאפייניה הייחודיים של המלחמה המודרנית בטרור. לדעת גרוניס, מאפיינים אלו מחייבים עיצוב שונה של הכללים הקיימים בעיתות מלחמה, כך שיקבע שכאשר מדובר בעימות מזוין עם ארגון טרור הפועל ממדינה זרה, שאינו עולה לכדי קיומה של מלחמה פורמלית בין מדינות, יחול הכלל שלפיו אין מבררים תביעתו של אויב על תובעים הפעילים בארגון הטרור. גם כאן, כאשר יבוא לסיומו העימות המזוין עם ארגון הטרור, ניתן יהיה לחדש את בירור התביעה.

הנשיא גרוניס ציין כי הכלל האמור מקיים יחס ראוי בין העקרונות המתנגשים – זכות הגישה לערכאות מחד והאינטרס החברתי במניעת סיוע לאויב מאידך, והוא אף עומד במבחני המידתיות. גרוניס התייחס בהקשר זה גם לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), המעניק למדינה חסינות מפני תביעות המוגשות על ידי אויב ופעיל או חבר בארגון מחבלים, למעט תביעות שעילתן בנזק שנגרם בעת שהניזוק היה מצוי במשמורת של מדינת ישראל כעצור או כאסיר. לאחר בחינת הדברים, הסיק הנשיא כי שני ההסדרים, זה הקבוע בחוק וזה הנוהג במשפט המקובל, מתקיימים זה בצד זה בהתאם להוראת התחולה הקבועה בחוק הנזיקים. סיכומם של דברים – לדעת גרוניס, יש לקבל את הדיון הנוסף ולקבוע שדין תביעתו של דיראני להימחק תוך הבהרה כי זה יוכל לבקש לחדשה בתום העימות המזוין מול החיזבאללה.

דעת המיעוט הדגישה את זכות הגישה לערכאות

למסקנה זו הצטרפו המשנָה לנשיא מרים נאור והשופטים אליקים רובינשטיין וחנן מלצר. השופט מלצר ציין כי לשיטתו מאחר שלדיראני ניתנה זכות הגישה לערכאות בישראל וטענותיו נבדקו במישור המנהלי והפלילי – אין מקום ללכת מעבר לכך ולאשר למי שחזר להיות אויב ממש (ולא רק נתין מדינת אויב) לאיין לחלוטין את הכלל האוניברסלי ששולל את זכותו לנהל תביעה במקרה שכזה. גם המשנה לנשיא נאור סברה כי יש ליתן משקל מהותי לעובדה כי דיראני הוא פעיל טרור השוהה בלבנון ומכהן בתפקיד פיקודי בכיר בארגון החיזבאללה הפועל נגד ישראל. גם לדידו של השופט רובינשטיין, אין להקל ראש בזכות הגישה לערכאות, אולם במקרים כמו המקרה הנוכחי, שבהם אויבות התובע נמשכת, הכליאה חלפה מן העולם והוא שב לארצו, ואת הנושא האזרחי שעלה בתביעה ניתן ואף ראוי לברר בדרכים אחרות – אין זה נכון כי תצא המערכת מגדרה ותאפשר לו להמשיך בידו האחת לפגוע במדינת ישראל ובידו השנייה לתבוע אותה.

את דעת המיעוט הוביל השופט סלים ג'ובראן, אשר סבר כי היה מקום להורות על המשך בירור תביעתו של דיראני. לשיטתו של ג'ובראן, זכות הגישה לערכאות נתונה לכל אדם, אף לגרוע שבאויבים, ולכן יש לכבדה. לדעת ג'ובראן, לא ניתן לראות בהלכה הפסוקה כעומדת בתנאי הראשון של פסקת ההגבלה הדורש "הסמכה בחוק" על מנת לאפשר פגיעה בזכות יסוד, ומכל מקום זכות הגישה לערכאות גוברת בנסיבות המקרה על אינטרס מניעת הסיוע לאויב. משכך, לשיטתו, הפגיעה בזכות הגישה לערכאות אינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה ואין גם טעם אחר חזק דיו המצדיק לפגוע בזכות זו. עוד הבהיר כי המשך בירור התביעה אין משמעו שכסף יועבר ממדינת ישראל לארגון טרור, וכמובן שאין בכך גם כדי להכשיר את מעשיו של דיראני בעבר או בהווה אלא הכרה בחשיבות זכות הגישה לערכאות של כל אדם באשר הוא. גם השופט דנציגר הצטרף לדעת המיעוט וציין כי בית המשפט אפשר כבר בעבר לנתין מדינת אויב לברר תביעתו בבית משפט בישראל וגם המחוקק נתן ביטוי בהקשרים שונים לאפשרות כי נתיני מדינת אויב ייפנו לערכאות שיפוטיות בישראל. לפיכך, הציע דנציגר כי זכות הגישה של אדם השוהה במדינת אויב לערכאות שיפוטיות בישראל תוכר כאשר זכויותיו נפגעו בעת ששהה בשטחה, כאשר תביעתו הוגשה בבית משפט ישראלי במהלך שהותו בישראל וכשאין הוראת חוק מפורשת השוללת זכות זו. השופט הנדל גם הוא היה בדעת מיעוט וסבר כי אכן ניתן לקבוע שהכלל האנגלי נקלט למשפט הישראלי אולם אין מקום להרחיבו בתיק זה מאחר שיש לפרשו על פי רוח חוקי היסוד ובהשראתם.

 

דנ"א 5698/11

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה