אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > סיכום כהונה - בתחום האזרחי: עמידה קפדנית על סדרי הדין וחתירה ליעילות

צילום: Getty images Israel

סיכום כהונה - בתחום האזרחי: עמידה קפדנית על סדרי הדין וחתירה ליעילות


15.01.2015 | עו"ד אורי ישראל פז

בפסיקותיו בתחום האזרחי שם הנשיא גרוניס דגש רב על סדרי הדין, שלא היו בעיניו כללים טכניים אלא כלי חיוני למימוש זכויות מהותיות, וטען כי הזמן הוא המשאב היקר ביותר של מערכת המשפט. הוא הזהיר מפני מעורבות היתר של ביהמ"ש בפרשנות החוק, אך הודה כי מלאכתו קשה במיוחד כאשר לשון החוק מובילה לכיוון אחד, בעוד תחושת הצדק מובילה לכיוון הנגדי

הקריירה השיפוטית של השופט והנשיא ד"ר אשר גרוניס החלה בחודש ספטמבר 1988, כאשר מונה לכהן כשופט בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בחודש יוני 2003 מונה לכהן כשופט של בית המשפט העליון, ובחודש פברואר 2012 נתמנה לכהונת נשיא בית המשפט העליון. בפסיקותיו עסק השופט גרוניס בכל ענפי המשפט, וקבע הלכות חשובות בתחומי המשפט האזרחי, הפלילי, המינהלי והחוקתי. דומה כי לא ניתן לסכם בתמצית את אלפי פסקי הדין וההחלטות שניתנו על ידו במרוצת השנים. לכן בכתבה זו נתמקד בהפניה לפסקי דין בולטים במיוחד בתחומי המשפט האזרחי המהותי על ענפיו השונים.

דיני חוזים

בפרשת ארגון מגדלי הירקות (דנ"א 2045/05) נדרש הרכב מורחב של שופטי בית המשפט העליון לשאלה אם יש לשנות מהלכת אפרופים הנוגעת לדרך הפרשנות של חוזים. בחוות דעת קצרה העיר השופט גרוניס כי מעורבות היתר של בתי המשפט בפרשנות חוזים צופנת בחובה פגיעה בוודאות המשפטית. לדעתו, הבעיה אינה בהלכת אפרופים עצמה, אלא באווירה שיצרה. "האזהרה מפני הפיכתו של בית המשפט למעין 'צד' לחוזה, ומפני שכתוב החוזה על ידי בית המשפט, ראוי לה שתהדהד מבית המשפט בקריית שמונה ועד לזה שבאילת", כתב.

פסק דין חשוב בדיני החוזים ובפרשנות חוזית הנותנת משקל לזכות הגישה לערכאות, ניתן על ידי השופט גרוניס בפרשת מליבו (ע"א 1480/04). בפסק הדין נדונה "תניית היעדר תביעות" שנכללה בהסכם שנחתם בין המדינה לבין קבלן, שבה נקבע כי אם תוגש נגד המדינה תביעה על ידי הקבלן, יהא הקבלן מחויב להשיב למדינה חלק מהתמורה החוזית. על רקע זה עלתה השאלה העקרונית, אם ה"קנס" שעל הקבלן לשאת בו כתוצאה מהגשת התביעה פוגע בזכות הגישה לערכאות.

השופט גרוניס ציין בפסק דינו כי זכות הגישה לערכאות הינה זכות בסיסית ויסודית. חשיבותה מקימה חזקה פרשנית לפיה תכליתו של חוזה אינה למנוע אפשרות של מי מהצדדים לפנות לערכאות שיפוטיות. לפיכך, יש לפרש באופן מצמצם את תניית היעדר התביעות, כך שזו תחול רק לגבי תובענות המבוססות על טענות סרק, כלומר טענות בלתי סבירות או חסרות תום לב.

דיני קניין

בפרשת אלוניאל (ע"א 4588/06) קבע השופט גרוניס תקדים בנוגע לעימות זכויות בין משכנתה לעיכבון. בפסק דינו ציין כי אין ספק שהעיכבון מקנה לאוחז בו עדיפות על פני נושים בלתי מובטחים, אלא שעדיין מתעוררת השאלה מה כוחו של העיכבון מול נושה מובטח (כגון בנק), המחזיק משכנתה קודמת בזמן על הנכס. הואיל והדין אינו מסדיר את תחרות הזכויות קבע השופט גרוניס שיש להכריע בה על פי שיקולי מדיניות, כאשר השיקול המרכזי הוא שיקול ההשבחה.

לגישתו, כאשר צומחת זכות עיכבון מכוח סעיף 19 לחוק התרופות, יש להעדיף את בעל העיכבון על פני בעל שיעבוד קודם, ובלבד שהחיוב עליו מגן העיכבון נוצר עקב מעשים שגרמו להשבחה של הנכס.

בפרשה אחרת – פרשת ארידור (ע"א 5964/03) – נדונה השאלה אם דיני ההתיישנות חלים על תביעה לקבלת פיצויי הפקעה. בפסק הדין נחלקו דעות שלושת חברי ההרכב: המשנה לנשיא חשין, השופט גרוניס והשופטת ארבל. שלושת השופטים הסכימו כי חוק ההתיישנות חל לגבי פיצויי הפקעה. המחלוקת נגעה לשאלה מתי נולדת עילת תובענת הפיצויים ומתחיל מרוץ ההתיישנות.

דעתו של השופט גרוניס הייתה כי העילה נולדה לכל המאוחר כאשר הרשות תפסה את החזקה במקרקעין. לעומתו, סבר המשנה לנשיא חשין כי העילה נולדה ביום שבו סירבה הרשות המפקיעה לבקשה של התובע לתשלום הפיצוי, גם אם ארע הדבר "מאה שנים" לאחר ההפקעה. בתווך ניצבה גישת השופטת ארבל, לפיה העילה נולדה לכל המאוחר כאשר המטרה הציבורית שעמדה בבסיס ההפקעה מומשה. נוכח שלוש העמדות השונות שהובעו בפסק הדין, החליט ההרכב לקיים בו דיון נוסף (דנ"א 1595/06). בדיון הנוסף אומצה עמדתו של הנשיא גרוניס להלכה ברוב דעות. נקבע כי תחולת ההלכה החדשה תהא פרוספקטיבית, וכי היא תיכנס לתוקף רק כעבור שלוש שנים ממועד מתן פסק הדין.

בעניין עירית הרצליה (בג"ץ 7009/04), שנדון לפני הרכב מורחב של שבעה שופטי בג"ץ, פסק גרוניס בדעת רוב, כי בעל נכס המבקש לרשום משכנתא על הנכס שבבעלותו, נדרש לפרוע את חובות הארנונה ביחס לנכס כתנאי לרישום המשכנתא. זאת, בניגוד למצב ששרר עד מתן פסק הדין. עם זאת, השופט גרוניס הוסיף וקבע כי אין צורך לשלם בשלב רישום המשכנתא היטל השבחה. בפסק הדין נקבעו גם הלכות חשובות לגבי המעמד של חובות ארנונה והיטל השבחה בהליכי חדלות פירעון.

דיני מסים

בעניין פוליטי (ע"א 8569/06) הציג השופט גרוניס את משנתו לעניין כללי הפרשנות בדיני המסים, ובכלל. בפסק הדין קבעה השופטת נאור, שכתבה את חוות הדעת המרכזית בו, כי אין לסטות מהנוסחה לחישוב מס שבח הקבועה בסעיף 47 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963, המכונה "נוסחת החישוב הלינארי".

השופט גרוניס הסכים לעמדה זו, בתוספת הערות בנושא הגבול הלגיטימי של פרשנות שיפוטית לדבר חקיקה. לדבריו, מלאכתו של בית המשפט כפרשן חקיקה קשה במיוחד כאשר לשון החוק מובילה לכיוון אחד, בעוד תחושת הצדק מובילה לכיוון הנגדי.

המקרה שבא בפני בית המשפט, שבו נדרש הנישום לשלם מס בשיעור גבוה מזה שאמור היה לשלם אלמלא חלה הנוסחה הלינארית, הוא דוגמה לכך. יחד עם זאת קבע השופט גרוניס, כי מקום בו לשון החוק ברורה, אין כל צידוק שבית המשפט יסיג את גבולו של המחוקק. זאת, בפרט בהתחשב בכך שהמחוקק לקח בחשבון את האפשרות כי הגישה אותה נקט עלולה ליצור עיוותים, כעולה מההיסטוריה החקיקתית. הוא הוסיף והעיר כי דיני המס סבוכים דיים בלא שבית המשפט יסבכם יותר על ידי מתן פרשנות הסוטה בצורה בוטה מלשון החוק ומכוונתם של יוצריו.

ואילו בפרשת כהן (בג"ץ 2105/06) התעוררה שאלת מעמדו המשפטי של התשר הניתן למלצרים במסעדות. השאלה עלתה על רקע מותו של מלצר שטבע בים לאחר שנזעק לסייע לאדם אחר. אלמנתו עתרה לקבלת קצבת תלויים מהביטוח לאומי, המחושבת על בסיס שכרו של המנוח בשלושת החודשים שקדמו למותו. הסוגיה הייתה האם הכנסתו של המלצר מתשר (טיפים), שהייתה המרכיב העיקרי משכרו – אף שלא באה לידי ביטוי בתלוש המשכורת – מהווה בסיס לחישוב קצבת התלויים.

השופט גרוניס קבע כי הכנסתו של מלצר מתשר היא הכנסה מעבודה לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, אף אם אינה מתקבלת מהמעביד. על כן, נוכח סיווג זה יש להתחשב בהכנסתו מתשר של מלצר לצורך חישוב בסיס גמלת התלויים לה זכאים בני משפחתו. על פסק הדין נערך דיון נוסף לפני הרכב המורחב של שופטים (דנג"ץ 5967/10). בדיון הנוסף נקבע, בדעת רוב, כי אין לשנות מההלכה שנקבעה בפסק הדין המקורי. לצד זאת, התעוררה בדיון הנוסף גם השאלה אם דמי תשר, שניתנים למלצר עצמו בלי דרישה מפורשת בחשבון, צריכים להיחשב כתקבול של המסעדה וכהכנסה שלה. הנשיא גרוניס קבע, בדעת רוב, כי הסוגיה של הגדרת מעמדם של דמי התשר והחובות הנובעות מקבלתם, שעליה נסבה המחלוקת, היא רחבה יותר מהשאלה הקונקרטית שנדונה בפסק הדין נשוא העתירה, ואינה מתאימה להסדרה שיפוטית.

דיני נזיקין

בפרשת מלול (ד"נ 4693/05) הועמדה להכרעת הרכב מורחב השאלה אם ניתן לפסוק פיצוי על פי הסתברות בדיני הנזיקין ("אחריות יחסית") במקרים של "סיבתיות עמומה", כלומר כאשר לא ברור אם הנזק שנגרם לתובע מקורו בהתרשלות או בגורם אחר, שאינו עוולתי. בחוות דעתו, בה הצטרף לעמדת הרוב, קבע השופט גרוניס כי אין להכיר באפשרות של השתת אחריות יחסית. לדבריו, אין צידוק להביא למהפכה בעקרונות יסוד של דיני הנזיקין, בראשם עיקרון הצדק המתקן, ובדיני הראיות.

השופט גרוניס הדגיש כי אילו אומץ הכלל בדבר אחריות יחסית היה בכך כדי להביא להעצמה בלתי ראויה של שיקול הדעת השיפוטי, ובמקביל להגברת חוסר הוודאות המובנית במשפט. הכרה באחריות יחסית בנסיבות של סיבתיות עמומה תוביל לגישתו בהכרח להכרעות עמומות. כמו כן, אחריות יחסית כמוה כפסיקה על דרך הפשרה, אף שבעלי הדין לא הסכימו לכך. השופט גרוניס סיכם באומרו כי אין ספק שהמקרה הקונקרטי שנדון בהליך, רשלנות רפואית שגרמה לנזקים חמורים לילדה, הוא מקרה קשה. יחד עם זאת קבע, כי שומה על בית המשפט לכוון את דרכו על יסוד אזהרתו של השופט הולמס, לפיה "Hard cases make bad law".

דיני משפחה

במספר פרשות בולטות עמד השופט גרוניס על החשיבות הרבה שבעיקרון טובת הילד. בעניין פלוני (בע"מ 5072/10) נדונה שאלת ההגירה של אם יחד עם ילדיה הקטינים לניו-זילנד. השופט גרוניס עמד על הקושי הרב הכרוך בהכרעה בתיקים בהם הורה מבקש להגר מהארץ עם ילדיו. לשיטתו, בהכרעה בשאלת ההגירה, העיקרון המנחה הוא עיקרון טובת הילד. לטעמו, על בית המשפט לבחון גם את איכות הקשר בין הילד ובין הוריו, את יכולת ההורה שאינו משמורן לשמור על קשר עם ילדיו אם תאושר ההגירה, את נכונות ההורה המשמורן לסייע בקיומו של קשר זה ואת יכולתו של הילד להיקלט במדינת היעד.

במקרה אחר (רע"א 3009/02) נדונה הסוגיה של העברת ילדים ממשמורתה של אם, באופן זמני, למרכז חירום לילדים בסיכון, לצורך אבחונם. השופט גרוניס הציג בפסק דינו את תסמונת הניכור ההורי וקבע כי על אף שלא ניתן לקבוע את קיומה באותו מקרה, אבחון הילדים עשוי לסייע בכך. השופט גרוניס הורה בדעת רוב על העברת הילדים מביתה של האם למשמורת של 30 יום בידי שירותי הרווחה. על פסק הדין הוגשה עתירה לדיון נוסף.

בדיון הנוסף (דנ"א 6041/02) קבעה דעת הרוב, בניגוד לפסק דינו של השופט גרוניס, כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את הוצאת הילדים מבית אמם. בדעת מיעוט, הסביר השופט גרוניס כי האוטונומיה המוענקת להורים בגידול ילדיהם, אשר בגינה מוגבלות רשויות המדינה בחדירה לתא המשפחתי, מבוססת על שתי הנחות. האחת, כי קיימת תמימות דעים בין ההורים לגבי אופן גידול ילדיהם. האחרת, כי קיימת חפיפה באינטרסים של ההורים והילדים. במקרים בהם הנחות אלה אינן מתקיימות מאבדת מערכה האוטונומיה ההורית, ובית המשפט יטה לאפשר התערבות בתא המשפחתי באופן נרחב יותר.

פשיטות רגל

מומחיות מיוחדת יש לשופט גרוניס בתחום של פשיטות רגל ופירוק חברות. ביחד עם המשנה לנשיא בדימוס, שלמה לוין, הוא חיבר ספר בנושא פשיטת רגל, המהווה מורה דרך לכל השופטים ועורכי הדין העוסקים בתחום. תפיסתו היסודית ביחס להליכי פשיטת רגל ביקשה לאזן בין זכויותיהם של הנושים, בעלי החוב, לבין האינטרס החברתי הרחב שיש במתן "הפטר" (שחרור מחובות) לחייבים בפשיטת רגל. זאת, על מנת לאפשר לפושטי הרגל לפתוח דף חדש. יחד עם זאת, בפסיקתו ארוכת השנים צידד בעמידה בלתי מתפשרת על כך שפושטי רגל יצייתו לצווים שיפוטיים שניתנו בעניינם, ולא ינסו להתחמק מחובותיהם לנושים. להלן יובאו מקצת מהסוגיות העקרוניות בהן דן השופט גרוניס בנושא פירוקים ופשיטות רגל.

בפרשת נשר (ע"א 1740/06) דן השופט גרוניס בסעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל הקובע איסור על העדפת נושים, הסדר החל אף לגבי חברות. בפסק הדין התייחס השופט גרוניס לרציונל העומד בבסיס האיסור על העדפת נושים: למנוע מצב בו החייב יעדיף אחד או יותר מבין נושיו על פני הנושים האחרים. ההסדר נובע מן ההכרה כי כאשר אדם או חברה עומדים על עברי פי פחת מבחינה כלכלית, ייתכן שיראו לנכון להקטין את הפגיעה הכלכלית הצפויה בנושים מסוימים. רציונל נוסף הוא הרצון למנוע הפעלתם של אמצעי לחץ בלתי מקובלים ובלתי ראויים על החייב על ידי נושה כלשהו, בשל חששו מפני נפילתו הכלכלית של החייב. כלומר, מדובר בהסדר שמיועד להכווין את התנהגותם של החייבים ושל הנושים. במקרה שנדון לפניו קבע השופט גרוניס כי לא הופר האיסור על העדפת נושים. לדבריו, העובדה שהחייב חתם על ערבות הגדילה את היקף ההתחייבויות שלו. כתוצאה מכך, צפוי שכל אחד ואחד מנושיו יזכה לכיסוי של חלק קטן יותר מחובו. אולם, היחס הפנימי בין הנושים לא השתנה. על כן, לא ניתן לדבר על העדפת נושים.

במקרה אחר (פסק דין ניצני, ע"א 8487/09) דן השופט גרוניס בשאלה באילו תנאים רשאי אדם הטוען לזכויות בנכסיו של עבריין שהורשע, לטעון לזכויות בנכסי המורשע המועמדים לחילוט לטובת המדינה. נפסק, כי הכלל הוא חילוט לטובת המדינה, ואילו הסגת החילוט מפני אדם אחר הטוען לזכות היא החריג לכלל. בפרשנות החריג לכלל, יש לאזן בין חשיבות החילוט ככלי למאבק בפשיעה, לבין השאיפה למזעור הפגיעה החברתית שיצרו העבירות שבגינן נתבקש החילוט, ומניעת הפגיעה בצדדים שלישיים תמי-לב.

בפרשת סינואני (ע"א 5735/09) התייחס השופט גרוניס לשאלה אם קנסות חניה שהטילה רשות מקומית מהווים "חוב המגיע למדינה בשל קנס", באופן המותיר אותם בתוקף אף לאחר מתן צו הפטר בפשיטת רגל. בפסק הדין ציין השופט גרוניס כי נוכח תכליתה של הוראת הדין הרלוונטית, המתמקדת באינטרסים העומדים בבסיס הענישה בפלילים, להבדיל מזהותו הספציפית של הגורם המעמיד לדין, ובהתחשב בכך שהרשויות המקומיות נתפשות במצבים לא מעטים כזרועו הארוכה של השלטון המרכזי, הרי שמתחייבת מסקנה פרשנית הקובעת שאין להחריג קנסות לרשויות מקומיות. על כן נקבע כי קנסות חניה יעמדו בתוקפם בהליכי פשיטת רגל אף לאחר מתן הפטר לחייב מחובותיו.

סדרי דין ושיקולי יעילות

השקפתו הבסיסית של השופט גרוניס היא שסדרי הדין אינם אסופה של כללים טכניים גרידא אלא כלי מהותי החיוני להגשמת זכויותיו של בעל הדין להגעה לחקר האמת ולהכרעה נכונה בסכסוך. המחשה טובה לתפיסתו ניתן למצוא בעניין קופר (ע"א 409/13). בעניין זה נדונה המרצת פתיחה שנפלו בהגשתה כשלים דיוניים רבים. על אף כשלים אלו, העניק בית המשפט המחוזי למגיש ההליך את הסעד המבוקש. השופט גרוניס קבע, בדונו בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כי נוכח כשלים אלו לא היה מקום להיעתר להמרצת הפתיחה. בין יתר הכשלים הדיוניים שנפלו באופן שבו הוגש ההליך, התייחס השופט גרוניס לכך שלהמרצת הפתיחה לא צורף תצהיר, וקבע כי "הטעם לצירוף התצהיר אינו טכני בלבד", שכן הוא שיוצר את התשתית העובדתית שעליה ההליך נשען.

בחלק ניכר מהחלטותיו הדיוניות שם השופט גרוניס דגש רב על היעילות הדיונית, כמכשיר חיוני למימוש זכויות מהותיות ולשיפור השירות שניתן על ידי מערכת המשפט לכלל המתדיינים. ידועה אמירתו של השופט גרוניס, אשר עליה חזר בהקשרים שונים, לפיה משאב הזמן הינו המשאב היקר ביותר מבין המשאבים שמקדישה הרשות השופטת למילוי תפקידיה. עיקרון זה היה נר לרגליו של השופט גרוניס ברבות מפסיקותיו בתחום סדרי הדין.

כך, בעניין אשורנס ג'נרל (רע"א 3312/04) קבע, כי בשונה מהליך פלילי, בהליך אזרחי אין לאפשר לנתבע להעלות טענת "אין להשיב לאשמה", אלא אם הנתבע מוותר על הבאת הראיות מטעמו. אחד הטעמים לכך הוא מניעת בזבוז זמן שיפוטי. נקבע, כי האפשרות להשיג על החלטה בטענת "אין להשיב לאשמה" עלולה להביא לעיכוב ברצף בירור ההליך בפני הערכאה הדיונית ולהעמיס על בתי המשפט.

האינטרס שביעילות הדיון ובניצול מיטבי של משאבי מערכת המשפט מצא את מקומו בהחלטות רבות נוספות של השופט גרוניס. בעניין מחסני ערובה (רע"א 6715/05) קבע השופט גרוניס כי בגדר הליך של גילוי מסמכים, אין לחייב בעל דין להפיק או לייצר מסמכים שאינם קיימים, בין היתר, שכן הדבר אינו עולה בקנה אחד עם אחת המטרות העיקריות שבבסיס הליך מקדמי זה, קידום ההגינות והיעילות הדיונית.

עוד קבע, בעניין בן דוד (רע"א 5104/10), כי כחלק מהשיקולים בחיוב תובע במתן ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, יש לשקול את האינטרס במניעת תביעות סרק, אשר מכבידות על המערכת המשפטית ופוגעות בכלל המתדיינים. כן קבע בעניין סופר מדיק (רע"א 615/11), כי כאשר בעל דין מגיש כתבי טענות באורך בלתי סביר, מצדיק הדבר לעתים הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה. זאת, שכן הדבר מכביד על תפקודם של בתי המשפט.

בהחלטותיו השונות שם השופט גרוניס דגש רב לא רק על היעילות שבבירור ההליך הבודד, אלא גם על היעילות הכלל מערכתית של הרשות השופטת, ועל האינטרס של כלל המתדיינים בבירור תביעותיהם. בעניין ב. ר. מסעדות (רע"א 7709/06) הדגיש השופט גרוניס כי כאשר פרשת התביעה נסתיימה או עומדת על סף סיום, אין לאפשר תיקון רדיקלי של כתבי טענות, שיש בו כדי להביא לפתיחה מחדש של מסכת הראיות. השופט גרוניס הוסיף והטעים כי יש לבחון מקרה דוגמת זה הנוכחי לא רק מנקודת מבטם של בעלי הדין בתיק, אלא יש להתחשב אף באינטרסים של מתדיינים אחרים שתיקיהם תלויים וממתינים להכרעה בבית המשפט.

במקרה אחר דחה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לאפשר הגשת ראיות באיחור, וקבע כי "היעתרות לבקשה עשויה לפגוע לא רק באינטרסים של המשיבים אלא אף באלה של כלל המתדיינים, המתדפקים על דלתות בית המשפט וממתינים לשמיעת תיקיהם" (רע"א 5281/07).

גישתו זו של השופט גרוניס באה לידי ביטוי גם בהחלטותיו הרבות בבקשות להעברת דיון ולאיחוד דיון, אשר ההכרעה בהן הייתה בגדר סמכותו כנשיא בית המשפט העליון. גם לגבי בקשות אלו, קבע השופט גרוניס כי יש להביא בחשבון את אינטרס כלל המתדיינים ויעילות המערכת המשפטית.

תובענות ייצוגיות

תחום נוסף בו מתמחה השופט גרוניס הוא זה של תובענות ייצוגיות. בפסיקותיו של השופט גרוניס בנושא של תובענות ייצוגיות שם דגש מצד אחד על הצורך במתן תמריצים להגשת תובענות ראויות ומצד שני על החשש מפני הצפת בתי המשפט בתובענות סרק. כך, בעניין פופיק (רע"א 8562/06‏) ובעניין תנובה (רע"א 4778/12) קבע כי אין מקום להתיר למגישי בקשות לאישור תובענות ייצוגיות קלושות להגיש ראיות באיחור ולנסות לשפרן לאחר הגשתן.

בעניין איי.דיגיטל (ע"א 4714/13) הוסיף והדגיש הנשיא גרוניס כי "הגשת בקשת סרק לאישור תובענה ייצוגית שסיכוייה קלושים, מובילה לבזבוז משאבים שיפוטיים יקרי ערך, גורמת למעמסה מיותרת על נתבעים ואף אינה עולה בקנה אחד עם האינטרסים של חברי הקבוצה שאותה מבוקש לייצג".

בעניין חלפון (רע"א 4253/14) התייחס השופט גרוניס לתופעה של הגשת תובענות ייצוגיות בחופזה, ימים ספורים בלבד אחרי האירוע נשוא ההליך, כאשר לאחר מכן מוגשות בקשות חוזרות ונשנות לתקנה. באותו מקרה קבע כי הגשת בקשות לאישור תובענות ייצוגיות באופן זה, בלא בדיקה מספקת ובלא הכנה ראויה, נובעת לעתים מרצונו של המבקש או של עורך דינו להיות הראשון שמגיש הליך בנושא. נקבע כי היעתרות לבקשות תיקון פעם אחר פעם עלולה לעודד הגשתן של בקשות לאישור תובענות ייצוגיות על ידי תובעים בלתי ראויים. כן נקבע כי התנהלות זו מעוררת חשש באשר ליכולתו של יוזם ההליך לייצג באופן הולם את עניינם של כלל חברי הקבוצה.

השופט גרוניס גם עמד בהחלטותיו על המשמעות הקשה שעלולה להיות לאישור הגשת התובענה הייצוגית על הנתבע. כך, הורה בעניין אוצר מפעלי ים (רע"א 9113/07) על ביטול אישור תובענה ייצוגית, משום שלא נערך בירור עובדתי מספק של טענות בעלי הדין. בעניין דומיקאר (רע"א 5349/13) הוסיף וקבע כי אין לאפשר לנתבע בהליך ייצוגי לעיין בתיק בית המשפט של הליך ייצוגי אחר שבו הנתבע הוא מתחרה שלו. זאת, שכן מתן האפשרות לעיין בתיק עלולה לפגוע ביכולתם של נתבעים להתגונן בחופשיות מפני הליכים ייצוגיים, אשר שוויים עלול להאמיר לעתים לכדי סכומי עתק.

בהחלטה עקרונית שנתן בפרשת סלקום (רע"א 8761/09) התווה השופט גרוניס את הכללים למתן רשות ערעור על החלטה המאשרת הגשת תובענה ייצוגית. נקבע, כי יש להתחשב בעניין זה במספר תבחינים: המשמעות של קבלת התובענה הייצוגית מבחינת הנתבע; משקלן של השאלות המשפטיות והעובדתיות המתעוררות בגדר בקשת רשות הערעור ביחס לשאלות שנותר לדון בהן בגדר התובענה הייצוגית וסיכויי בקשת רשות הערעור.

בעניין שמש (ע"א 2046/10) התווה השופט גרוניס את אמות המידה העקרוניות לפסיקת שכר טרחת עורך דין בהליך של תובענה ייצוגית. לדבריו, מאחר שלבעלי הדין עצמם בהליך הייצוגי אין אינטרס ממשי להתנגד לדרישת שכר הטרחה שמציג עורך הדין, בית המשפט הינו הגורם המפקח באופן בלעדי על עניין זה.

בהחלטה נדרש השופט גרוניס לשתי שיטות חלופיות לחישוב שכר טרחה בהליך של תובענה ייצוגית: "שיטת השעות", ו"שיטת האחוזים", וקבע שיש לאמץ את שיטת האחוזים.

 

לקריאה נוספת, ראו:

 

ביהמ"ש העליון: "הלכת שמש" המיושנת – מבלבלת אתכם? הגיע הזמן לבטלה

 

העליון: חיוב עורך דין בהוצאות בשל התנהגותו בדיון אינו פוגע בחופש העיסוק

 

 

 

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה