אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > פסקי הדין של גרוניס בתחום הפלילי: פרשנות שונה ומרחב גדול להתערבות בערעור

צילום: Getty images Israel

פסקי הדין של גרוניס בתחום הפלילי: פרשנות שונה ומרחב גדול להתערבות בערעור


15.01.2015 | עו"ד אורי ישראל פז

נשיא ביהמ"ש העליון צידד בפרשנות המקלה עם הנאשם, נוכח פער הכוחות בינו לבין התביעה. לשיטתו, ראוי להותיר לערכאת הערעור מרחב גדול יותר להתערבות בקביעות מהימנות בהליך פלילי, ויש להעדיף את  הסכנה של זיכוי נאשם עקב מחסומי קבילות על פני הרשעת החף מפשע כתוצאה מחשיפה לכל הראיות הרלוונטיות

הקריירה השיפוטית של השופט והנשיא ד"ר אשר גרוניס החלה בחודש ספטמבר 1988, כאשר מונה לכהן כשופט בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. תחילת דרכו בבית המשפט העליון הייתה בחודש אפריל 2002, עת מונה לכהונה בפועל לתקופה של שנה. בחודש יוני 2003 מונה לכהן כשופט של בית המשפט העליון, ובחודש פברואר 2012 נתמנה לכהונת נשיא בית המשפט העליון.

בפסיקותיו עסק השופט גרוניס בכל ענפי המשפט, וקבע הלכות חשובות בתחומי המשפט האזרחי, הפלילי, המינהלי והחוקתי. דומה כי לא ניתן לסכם בתמצית את אלפי פסקי הדין וההחלטות שניתנו על ידו במרוצת השנים. לכן בכתבה זו נתמקד בהפניה לפסקי דין בולטים במיוחד בתחום המשפט הפלילי, בעיקר במישור של פרוצדורה פלילית-ראייתית, עליה הותיר השופט גרוניס חותם עצמאי מובהק.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

פסקי דין רבים ניתנו על ידי השופט גרוניס בתחום המשפט הפלילי. בפסיקותיו שם דגש על פער הכוחות המוּבְנה שבין התביעה לבין הנאשם. נוכח פער זה, צידד במספר פסקי דין במתן פרשנות העשויה להקל עם הנאשם, בין בהיבט הדיוני, בין בהיבט המהותי.

גישה פרשנית שונה

לשופט גרוניס עמדה ייחודית ביחס לכללי הפרשנות בפלילים. גישתו הבסיסית היא כי יש להחיל בתחום הפלילי כללי פרשנות שונים מאלה המוחלים בכל תחומי המשפט האחרים. על גישתו זו עמד בהרחבה בפרשת כהן (דנ"פ 10987/07) שנדונה בפניי הרכב מורחב של תשעה שופטים. פסק הדין עסק בעניינו של אדם שהועסק בחברת אבטחה פרטית והוצב מטעמה במוסד ציבורי. אותו אדם הואשם בעבירות של לקיחת שוחד ושימוש לרעה בכוח המשרה. חוק העונשין קובע כי העבירות הנזכרות יחולו על "עובד ציבור". מאחר שהנאשם הועסק בחברה פרטית, התעוררה השאלה אם ניתן להרשיעו בעבירות האמורות.

השופט גרוניס נותר בדעת יחיד אל מול שמונת חבריו להרכב, לעניין כללי הפרשנות בפלילים. בחוות דעתו עמד על כך שהמחלוקת העקרונית בינו לבין חבריו היא אם יש להפעיל כללי פרשנות אחידים בכל תחומי המשפט, או שמא במשפט הפלילי יש לנהוג בפרשנות שונה. לדעתו, בתחום הפלילי חלים כללי פרשנות שונים מאשר בכל ענף משפטי אחר. לדבריו, "הדרך הפרשנית השונה מתחייבת לאור מהותו של ענף משפט זה, לאור תכליתו ולאור הפגיעה הקשה שהפעלתו עלולה לגרום".

השופט גרוניס הוסיף והיפנה לסעיף 34כא לחוק העונשין, הקובע כי כאשר דין ניתן לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, תיפול ההכרעה על פי הפירוש המקל עם הנאשם. דעתו של השופט גרוניס הייתה כי הדרך שבה הלכו שופטי הרוב, שמכוחה הורשע הנאשם, מובילה לכך שרק לעתים נדירות ביותר יימצא שקיים יותר מפירוש סביר אחד להוראה הפלילית העומדת לבחינה.

את תפישתו הפרשנית בפלילים יישם השופט גרוניס בפרשה בולטת נוספת, היא פרשת אסד (רע"פ 4107/02). במקרה זה התעוררה השאלה האם כאשר בית המשפט מטיל על נאשם עונש מסוג "שירות לתועלת הציבור" לצד עונשים נוספים, והנאשם אינו מקיים את צו השירות, רשאי בית המשפט להטיל על הנאשם עונש אחר במקומו.

בפסק הדין קבע השופט גרוניס, בדעת רוב, כי בית המשפט מנוע במקרה זה מלהטיל עונש אחר במקום צו השירות שלא מולא על ידי הנאשם. הוא הוסיף והדגיש כי מתן עונש אחר במקום צו השירות מהווה ענישה כפולה על אותה עבירה, אשר נוגדת את עיקרון היסוד במשפט הפלילי האוסר על ענישה חוזרת בגין אותו מעשה.

על פסק הדין התקיים דיון נוסף שנשמע בפני שבעה שופטים (דנ"פ 1558/03). בפסק הדין בדיון הנוסף הסכימו רוב השופטים לתוצאה שאליה הגיע השופט גרוניס בפסק הדין המקורי (בלי להתייחס לתפישתו הפרשנית של השופט גרוניס לגופם של דברים).

הזכות לסגת מהסדר טיעון

אף בהקשרים של הסדרי טיעון יישם השופט גרוניס את עמדתו העקרונית ביחס לפערי הכוחות המובנים בין התביעה להגנה. בפרשת פרץ (דנ"פ 1187/03) דן הרכב מורחב בשאלה האם התביעה רשאית לחזור בה מהסדר טיעון בערכאת הערעור. זאת, לאחר שבערכאה הדיונית נדחה הסדר הטיעון, והוגש ערעור על כך על ידי הנאשם.

בפסק הדין נקבע כי התביעה אינה כבולה להסדר הטיעון. עם זאת, ואף שהסכים לתוצאה במקרה הקונקרטי, סבר השופט גרוניס בניגוד לעמדת שאר חבריו כי רק במקרים חריגים ביותר תהא התביעה רשאית לחזור בה מהסכמתה להסדר טיעון. זאת, במיוחד כאשר לא נכללה בהסדר הטיעון אזהרה לפיה התביעה אינה מחויבת לתמוך בהסדר לפני ערכאת הערעור. עוד סבר השופט גרוניס כי באותם מקרים נדירים שבהם תוכל התביעה לחזור בה מהסכמתה להסדר הטיעון, יש לאפשר לנאשם לחזור בו מהודייתו אם יראה לנכון לעשות כן.

בפרשה אחרת (ע"פ 5622/03) אפשר השופט גרוניס לנאשם בעבירות מין לחזור בו מהסדר טיעון. השופט גרוניס הצביע על מספר קשיים לא מבוטלים בבקשתו של הנאשם, כמו למשל פרק הזמן שחלף בין הסדר הטיעון לחזרה ממנו. אולם, מן העבר השני, עמדה טענת הנאשם כי לא היה מיוצג בדיון שבו אישר שהוא מבין את הסדר הטיעון, וכן טענתו כי עורכי דינו יעצו לו להסכים להסדר הטיעון, תוך שהם מונעים משיקולים זרים. השופט גרוניס קבע כי אף שלא ניתן לברר טענות אלה בערכאת הערעור, הרי שעל הספק לפעול לטובתו של הנאשם.

בעתירות לבג"ץ שתקפו את הסדר הטיעון שנחתם מול הנשיא לשעבר משה קצב (בג"ץ 5699/07), נמנה השופט גרוניס עם דעת הרוב שסברה כי יש לדחות את העתירות בלי להתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, עו"ד מני מזוז. בחוות דעתו כתב גרוניס כי הכרחי להכיר בחשיבותו של מוסד הסדרי הטיעון. לדבריו, אלמלא מוסד זה, הייתה אכיפתו של המשפט הפלילי נפגעת באורח אנוש. כדי לשנות את המצב היוצר צורך בהסדרי טיעון, יש לדבריו להגדיל באופן ניכר את המשאבים המוקדשים לאכיפה שבידי המשטרה, התביעה ובית המשפט.

להשקפתו, הידיעה שמערכת האכיפה הפלילית אינה מסוגלת לטפל באופן מלא בכל כתב אישום, היא הגורם בעל המשקל הרב ביותר בקבלת החלטה על עריכת הסדר טיעון. לאור נתונים אלה, קבע השופט גרוניס כי אין מנוס מלהותיר מרחב תמרון ניכר בידי התביעה בכל הנוגע להשגת הסדרי טיעון. הוא הוסיף והתייחס לזיקה בין קבלת החלטה להגיש כתב אישום לבין ההתקשרות בהסדר טיעון. בדעת יחיד ציין כי כשחומר הראיות הוא גבולי, ונוצרת התלבטות קשה בשאלה אם להגיש כתב אישום, יש מקום להכיר בכך שהתביעה רשאית להתקשר בהסדר טיעון מבלי שיוחלט תחילה אם קיים סיכוי סביר להרשעה, אף שאין זה מן הראוי שהתביעה היא שתיזום את המגעים להסדר במצב כזה.

בפרשת וולקוב (ע"פ 4179/09) התייחס השופט גרוניס לאפשרות לזכות מחמת הספק נאשם שהודה בחקירתו במשטרה בביצוע המעשה שבגינו הואשם. באותו מקרה סבר גרוניס בדעת רוב כי יש לדחות ערעור שהגישה המדינה על זיכויו מחמת הספק של מי שהואשם ברצח גרושתו. אותו נאשם הודה בחקירתו במשטרה בביצוע המעשה, אך מאוחר יותר חזר בו מהודאתו. בפסק הדין עמד השופט גרוניס על האופן בו יש להעריך הודיה של נאשם, וציין כי השוואת ההודיה למציאות עשויה לעתים להחליש את משקלה. כך יקרה כאשר מתגלים סתירות או פערים ממשיים בין ההודיה לבין המציאות האובייקטיבית, הנלמדת מנתונים חיצוניים. לאחר שבחן את חומר הראיות בהליך הגיע לכלל מסקנה כי קיימים פערים וסתירות בין ההודיה לבין המציאות שהצטיירה מממצאים אובייקטיבים.

לגישתו, לא ניתן היה לגשר על הפערים באופן שאינו מקים ספק סביר לגבי ביצוע הרצח. על כן סבר השופט גרוניס כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק, חרף הודייתו.

חשש מהרשעות שווא

בפסק דין עקרוני שנדון בפני הרכב מורחב של שופטי בג"ץ (בג"ץ 11339/05) נדונה השאלה אם יש לבטל את הלכת קינזי, לפיה אין להעיד נאשם אחד נגד נאשם שני, אפילו הוגשו נגדם כתבי אישום נפרדים, כל זמן שיש חשש כי העד עלול לצפות לטובת הנאה במשפט התלוי ועומד נגדו. בדעת רוב נקבע כי אין מניעה להעיד כעד תביעה עד הקשור באותה פרשה, שמשפטו תלוי ועומד. עוד נקבע כי במקרים חריגים ביותר, ומטעמים שיירשמו, רשאי בית המשפט לדחות את שמיעת עדותו של עד-שותף עד לסיום משפטו.

השופט גרוניס הצטרף לעמדה זו. הוא העיר, עם זאת, כי ביטול הלכת קינזי מחייב את בתי המשפט להקפיד על כך שעדות השותף לעבירה לא תשמש בסיס להרשעה, אלא אם כן קיימת תוספת ראייתית של חיזוק. לדבריו, יש להקפיד על קיומו של "חיזוק" בעל משקל, שאם לא כן יגבר החשש מפני הרשעות שווא (ובמילותיו: "יש לחזק את ה'חיזוק'"). כלי נוסף שיוכל לתרום לצמצום חשש זה הוא הענקת חיסיון לדברי העד השותף, כך שלא ניתן יהיה לעשות בהם שימוש נגדו. 

בפרשת יששכרוב (ע"פ 5121/98), בה הוכרה דוקטרינת פסילה פסיקתית של ראיות שהושגו שלא כדין, נותר השופט גרוניס בדעת מיעוט לעניין התוצאה במקרה הקונקרטי. ברמה העקרונית העיר השופט גרוניס, כי אין זה ברור אם ראוי לאמץ על דרך של "חקיקה שיפוטית", דוקטרינה רחבה של פסילת ראיות אשר הושגו שלא כדין, או שמא ראוי כי מהלך משמעותי שכזה ייעשה על ידי המחוקק. הוא הוסיף והתייחס למגמה העולה מן הפסיקה בדיני הראיות של מעבר מקבילות למשקל.

השופט גרוניס התריע מפני הסכנה שמגמה זו תגדיל את הסיכוי להרשעת חפים מפשע. לשיטתו, עדיפה הסכנה של זיכוי נאשם עקב הצבת מחסומי קבילות, על פני הרשעת החף מפשע, כתוצאה מחשיפת בית המשפט לכל הראיות הרלוונטיות. לדבריו, אין להתייחס לסכנות אלה באופן סימטרי, וזו התוצאה האפשרית של המעבר מקבילות למשקל.

בפרשת מקדאד (ע"פ 1888/02) הוסיף השופט גרוניס והתייחס למשקלן של ראיות נסיבתיות. להשקפתו, ניתן להרשיע נאשם בהסתמך על ראיות נסיבתיות, כל עוד ההסבר האפשרי היחיד העולה מן הראיות הוא אשמתו של הנאשם. זאת ועוד, אם אין בידי הנאשם להציג הסבר לראיות הנסיבתיות שאינו מסבכו בביצוע העבירה, על בית המשפט לבחון הסברים אפשריים כאלה ככל שקיימים, וזאת אף אם אינם מתיישבים עם טענות ההגנה. במקרה זה סבר כי לא ניתן למצוא הסבר הגיוני אחר למקבץ הראיות, למעט זה המורה על אשמתו של הנאשם. על כן, קבע כי יש להרשיע את הנאשם.

מרחב גדול להתערבות

בפסקי דין שונים התייחס השופט גרוניס לשיקולים המיוחדים שצריכים להנחות את בית המשפט עת הוא שוקל אם להימנע מהרשעת קטין, אף שנמצא כי ביצע את העבירה שיוחסה לו. כך, באחת הפרשיות (ע"פ 7211/04) קבע גרוניס כי בבואו של בית המשפט להכריע בשאלה אם יש מקום להרשיע קטין בדין, עליו לבחון את האינטרס הציבורי והצורך להרשיע עבריינים על מנת ליצור הרתעה ולהגן על שלום הציבור. מנגד, כך ציין, עומד השיקול הנוגע למצבו האישי של הקטין ולסיכויי שיקומו.

השופט גרוניס הדגיש כי שיקומו של הקטין אינו מוגבל לאינטרס האישי שלו, שכן החברה כולה תצא נשכרת אם ישתקם ולא יחזור לבצע עבירות. לדבריו, בעת בחינה של השאלה בדבר הרשעתו של קטין, להבדיל מבגיר, על בית המשפט ליתן משקל גדול יותר לנסיבותיו האישיות של הקטין, ובהן: גילו, מצבו הבריאותי, עברו הפלילי והנזק הצפוי לו מההרשעה.

בפרשת פלוני (ע"פ 3250/10) קבע השופט גרוניס, בדעת רוב, כי יש לזכות מחמת הספק אדם שנאשם בביצוע עבירות מין, לאחר שהורשע בבית המשפט המחוזי. בחוות דעתו העיר השופט גרוניס כי הוא מוצא קושי בכלל הנהוג בפסיקה, לפיו ערכאת הערעור ממעטת להתערב בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית.

לדעתו של גרוניס, אין להחיל את הכלל הנוגע להיקף התערבותה של ערכאת הערעור בצורה זהה בהליכים אזרחיים ובהליכים פליליים. נוכח התוצאה האפשרית הקשה של הליך פלילי – שלילת חירותו של אדם – ראוי להותיר לערכאת הערעור מרחב גדול יותר להתערבות בקביעות מהימנות בהליך פלילי מאשר בהליך אזרחי וזאת לשם הגנת הנאשם. המרחב השונה להתערבות מתבקש אף מן ההבדל בנטל הראייתי בין הליך אזרחי – מאזן ההסתברויות – לבין הנטל בפלילים – מעבר לספק סביר.

אמות מידה מחמירות

בשתי החלטות שניתנו בעניינו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט (בפרשת טלנסקי) הכריע השופט גרוניס לאופן שבו יש להתייחס לבקשה להוספת ראיות המוגשת בשלב הערעור.

בהחלטה הראשונה (ע"פ 8080/12) קבע הנשיא גרוניס כי כאשר מוגשת לערכאת הערעור בקשה לגביית ראיות שלא הוגשו לערכאה הדיונית, אין לצרף לבקשה את הראיות שהוספתן מבוקשת. עם זאת, לבית המשפט שמור שיקול דעת לעיין בראיות הנוספות לצורך עצם ההכרעה בבקשה לגבייתן. אימוץ גישה אחרת יוביל לצורך לקטוע התנהלותם של הליכים משפטיים רבים, על מנת ששופט אחר ידון ויכריע בשאלת הקבילות. לדבריו, שום מערכת שיפוט לא תוכל לתפקד בתנאים כאלה.

בהחלטה השנייה קבע כי האפשרות להגיש בקשה לגביית ראיות בערעור אינה מצומצמת לבקשה רק מטעם הנאשם. אף המדינה רשאית להגיש בקשה כאמור. עם זאת, הגשת בקשה לגביית ראיות על ידי המדינה לאחר זיכוי הנאשם בערכאה הדיונית היא מחזה נדיר וכך ראוי. זאת, בשל פערי הכוחות בין התביעה לנאשם, פערים המצדיקים התייחסות שונה לבקשה לגביית ראיות המוגשת בערכאת הערעור על ידי הנאשם, ולבקשה המוגשת על ידי התביעה.

לגישתו של השופט גרוניס, על אמות המידה לבחינת בקשה של התביעה לגביית ראיות בערעור להיות מחמירות יותר בהשוואה לבקשה המוגשת על ידי הנאשם. בנסיבות המקרה הגיע השופט גרוניס למסקנה כי יש לקבל את עמדת המדינה באופן חלקי, ולהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך גביית ראיות חדשות.

בפרשת פריניאן (רע"ב 425/09) קרא השופט גרוניס להגמשת המבחנים למתן רשות ערעור בחלק מעתירות האסירים המוגשות לבית המשפט העליון. בפסק הדין עמד השופט גרוניס על שני סוגים מרכזיים של עתירות אסירים: עתירות המוגשות נגד החלטה של נציב שירות בתי הסוהר בעניין הנוגע למאסר או למעצר, ועתירות נגד החלטה של ועדת שחרורים בעניין שחרור על תנאי או קציבת עונש מאסר.

לגבי הסוג הראשון, עמד השופט גרוניס על כך שעתירות אלה אינן מופנות נגד החלטה של גוף מעין-שיפוטי, אלא נגד החלטה של רשות מינהלית: נציב שירות בתי הסוהר. כלומר, העתירה תוקפת לראשונה לפני בית המשפט המחוזי החלטה שנתקבלה על ידי רשות מינהלית. לפיכך, סבר השופט גרוניס כי אין הצדקה להפעיל במקרים אלה מבחן מצמצם בבית המשפט העליון בעת שמוגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. זאת, משום שאין מדובר למעשה ב"גלגול שלישי" אלא בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שני".

לעומת זאת, ולגבי הסוג השני של העתירות, ציין השופט גרוניס שעתירה המוגשת לבית המשפט המחוזי נגד החלטה של ועדת השחרורים היא עתירה נגד החלטה של גורם שהוא מעין-שיפוטי. על כן, הדיון בבית המשפט העליון בבקשת רשות הערעור הוא דיון ב"גלגול שלישי" וניתן להחיל מבחן מחמיר בעת בחינת הבקשה.

פסיקה זו של השופט והנשיא ד"ר אשר גרוניס עיצבה את פני המשפט הפלילי בישראל בעשורים האחרונים ועתידה להאיר ולהשפיע על ההליכים הפליליים בעשורים הבאים.

 

לקריאה נוספת, ראו:

 

הקלה בעומס והקפדה על מועדי הדיון: סיכום כהונתו של גרוניס בביהמ"ש העליון

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.