אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > העליון סירב לקיים דיון נוסף בעניינו של האב שהורשע על סמך חלום שחלמה בתו

בית המשפט העליון. צילום: אסתר ענבר

העליון סירב לקיים דיון נוסף בעניינו של האב שהורשע על סמך חלום שחלמה בתו


06.01.2015 | עו"ד לילך דניאל

האב שהורשע בביצוע עבירות מין בבתו בעת שהיתה קטינה ביקש לקיים דיון נוסף בעניינו בטענה כי תיאורית הזיכרון המודחק שנויה במחלוקת ואינה עומדת במבחנים לראיות מדעיות. השופטת נאור דחתה את הטענה לחדשנות פסק הדין וציינה כי תופעת הזיכרונות המודחקים מוכרת בפסיקה, וכי בחינת הראיות החיצוניות התומכות באמינותם נעשתה על פי הדין הקיים

בית המשפט העליון דחה בקשה לקיום דיון נוסף בעניינו של האב שהורשע בביצוע עבירות מין בבתו בעת שהייתה קטינה. ייחודו של המקרה במה שהוביל לחשיפת המעשים שנים רבות לאחר שבוצעו – חלום שחלמה הבת אשר העיר את זיכרונה למעשים. השופטת מרים נאור קבעה כי פסק הדין מושא הבקשה לא קבע כל הלכה חדשה ולא היה חדשני באופיו, בשים לב לפסקי דין קודמים בהם נדרש בית המשפט העליון לתופעת ה"זיכרון המודחק" אצל קורבנות מין.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

בשנת 2007, הורשע המבקש ברוב דעות בבית המשפט המחוזי בביצוע עבירות מין בבתו בעת שהייתה קטינה. בשל התיישנות חלק מהמקרים, יוחסו למבקש רק מעשים שבוצעו בהיותה של הבת כבת 10-11, במהלך שנות השמונים. הבת נזכרה במעשים רק בהיותה כבת 22, לאחר שחלמה חלום בו ראתה עצמה מקיימת יחסי מין עם אביה כשלטענתה באותו רגע ניעור בה זיכרון בנוגע למעשים מיניים שביצע בה אביה בילדותה. שלוש שנים לאחר החלום, ובעקבות תהליך שעברה, הגישה הבת תלונה במשטרה נגד אביה שהובילה בסופו של יום להגשת כתב האישום.

זיכרון שלא נוצר "יש מאין"

בית המשפט המחוזי הרשיע כאמור את האב בעבירות, אך במסגרת ערעור שהגיש אימץ בית המשפט העליון הסדר דיוני בין הצדדים והחזיר את התיק למחוזי, לשם הגשת חוות דעת מומחים תיאורטיות מתחום הרפואה ובריאות הנפש, שתעסוקנה בסוגיות הייחודיות הרלוונטיות לתיק. אחר הדברים הללו, נתן בית המשפט המחוזי פסק דין משלים בו הורשע המבקש פה אחד בעבירות ונידון ל-12 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ופיצוי לבת בסך של 228 אלף שקל.

לאחר הרשעתו הגיש האב ערעור לבית המשפט העליון, אשר עסק בעיקרו בתופעה של "זיכרונות מודחקים" אצל קורבן. בפסק דינו, ציין בית המשפט כי מדובר בתופעה שיש לגביה מחלוקת עמוקה בין מומחים בתחום באשר לשאלה האם אפשרי שזיכרון טראומטי יודחק משך שנים ארוכות עד כדי שכחה, ובהמשך יצוף ויהפוך נגיש להכרתו של קורבן העבירה, או שמא מדובר  בזיכרון כוזב שאינו משקף אירועים שהתרחשו. לצד זאת צוין כי התופעה כבר הוכרה במשפט הישראלי בפרשות פלוני (ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל שבו הוכרה תופעה זו וע"פ 2218/10 פלוני נ' מדינת ישראל). אולם, בשל ההיזכרות המאוחרת קבעו בתי המשפט שלא ניתן להסתפק בתיקים אלו רק בבחינת מהימנותו של הקורבן אלא יש להידרש בנפרד גם לאמינות זיכרונו תוך נקיטה בזהירות יתרה, ובכלל זאת שימוש ברשימה בלתי סגורה של פרמטרים שראויים להישקל בבחינת תוקפו של זיכרון מודחק: מטרת ההליך הטיפולי שעבר המתלונן; האם היה המתלונן נתון לסוגסטיה של המטפל או של גורמים אחרים; האם קיים תיעוד של הטיפול; הכשרתו המקצועית של המטפל; עדויות מומחים ביחס לתהליך הטיפולי ושאלת קיומן של ראיות חיצוניות התומכות באמינות הזיכרונות המודחקים.

במקרה זה, קבע בית המשפט העליון כי בחינה נפרדת של מהימנות המתלוננת ואמינות הזיכרון בהתאם לפרמטרים לעיל מובילים למסקנה כי לא דובר בזיכרון שנוצר "יש מאין", אלא שהוכח מעבר לכל ספק שהאב אכן ביצע את המעשים.

האב עתר לקיים דיון נוסף בעניינו, בטענה כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה שלפיה ניתן להסתמך על תיאורית הזיכרון המודחק כבעלת מעמד משפטי, וזאת חרף היותה שנויה במחלוקת מדעית חריפה ואי-עמידתה במבחנים המקובלים לראיות מדעיות.

תשתית עובדתית מחקרית חסרה

המשנה לנשיא מרים נאור דחתה את הבקשה וקבעה כי אין לקבל את ההבחנה שהציע האב בין טענה לאי-קבילות תיאורית הזיכרון המודחק לבין טענה בדבר "הכרה משפטית" בה. לדעת נאור, אין הבדל ממשי בין השתיים שכן גם זו וגם זו עניינן בסופו של דבר בשאלה אם תיאוריה זו ראויה להישמע בבית המשפט. בעניין זה, אף הזכירה השופטת נאור את פסק הדין בעניין מצגורה (דנ"פ 8512/13 מדינת ישראל נ' מצגורה) שבו נדחתה עתירה לדיון נוסף בעניין קבילותה ומשקלה של ראיה מסוג טביעת נעל.

עוד ציינה השופטת כי טענות המבקש בהליכים הקודמים התמקדו בהצגת הסבר חלופי לזיכרונותיה של הבת, בתקיפת האופן שבו עלה הזיכרון למודעותה ובפגמים שנפלו בחוות דעת מומחי התביעה ביחס לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, וכלל לא התמקדו בשאלה אם יש לקבל כראיה את עדותה או את עדות המומחים מטעם התביעה. גם בפסק הדין המשלים, ציין בית המשפט המחוזי כי ההגנה לא טענה כי יש לדחות את היתכנותם העקרונית של זיכרונות מודחקים על הסף, אלא כי יש לנקוט משנה זהירות באשר לקיומם של זיכרונות מודחקים במקרה קונקרטי, בשל החשש כי מדובר בזיכרונות שווא. כפועל יוצא, בית המשפט העליון לא דן בערעור בשאלת תוקפה של תזת הזיכרון המודחק במישור המדעי, אלא יצא מנקודת הנחה זהה לזו שננקטה בפסיקה – לפיה תזה זו אינה מעוררת קושי במישור הקבילות.

בעניין זה, הזכירה נאור כי הליך הדיון הנוסף אינו המסגרת המתאימה לדיון בסוגיה משפטית שלא התעוררה קודם לכן ושלא הוכרעה בפסק הדין מושא הבקשה. עוד צוין כי לפסק הדין בערעור קדמו פסקי דין נוספים בהם יושמו קביעותיו של בית המשפט בפסקי הדין הראשונים בהם התעורר הנושא (בעניין פלוני) מה גם שאזכור התופעה של זיכרונות מודחקים אצל קורבנות עבירות מין מסוג גילוי עריות או של בני משפחתם היה קיים גם בפסיקה שקדמה לפרשות אלו. משכך, הבקשה להפריך את תיאוריית הזיכרון המודחק הייתה צריכה להתבסס על תשתית עובדתית-מחקרית מספקת, וכזו לא הוצגה.

בנוסף, נדחתה טענת האב לפיה במשפט המקובל לא זוכה תיאוריית ההדחקה לאמון בלתי מסויג באופן בו התקבלה תיאוריה זו בפסק הדין מושא העתירה. לדעת נאור, המבקש קורא לתוך פסק הדין את מה שאין בו, שכן כלל לא נקבע בו שיש לתת אמון "בלתי מסויג" בתיאורית הזיכרון המודחק או בעדות קורבן עבירה הנסמכת על זיכרון כזה. לבסוף, דחתה השופטת נאור את טענת המבקש לחדשנות פסק הדין מושא הבקשה, והזכירה כי מקרה זה אינו המקרה הראשון בפסיקה שבו נדונו זיכרונות מודחקים אשר הופיעו שלא במסגרת הליך טיפולי. גם בנוגע לשאלת טיב התוספת הראייתית הנדרשת לעדות המבוססת על זיכרונות מודחקים לא נפסקה הלכה חדשה, אלא יושם הדין הקיים.

 

דנ"פ  6876/14

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה