אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > ביהמ"ש דחה תביעה נגד שופרסל, סלקום וכלל בגין "חרם מודעות" על עיתון הארץ

צילום: Getty images Israel

ביהמ"ש דחה תביעה נגד שופרסל, סלקום וכלל בגין "חרם מודעות" על עיתון הארץ


21.12.2014 | עו"ד לילך דניאל

השופטת ענת ברון דחתה את תביעתו של עורך דין המנוי על עיתון הארץ לפיה החרם הפרסומי שהטילו החברות ובעל השליטה בהן לשעבר, נוחי דנקנר, על העיתון פוגע בחופש הביטוי של קוראיו: "בחירה של גוף פרטי ומסחרי היכן לפרסם את עסקו היא פררוגטיבה שלו המיושמת על פי שיקוליו, כשהתערבות שיפוטית בכך תהווה סעד קיצוני ומסוכן"

בית המשפט המחוזי דחה על הסף תביעה שהגיש מנוי של עיתון "הארץ" נגד מספר חברות בשליטת קבוצת אי.די.בי – סלקום, שופרסל וכלל ביטוח, בטענה כי אלו הטילו חרם פרסומי על העיתון ובכך פגעו בחופש הביטוי של קוראיו. השופטת ענת ברון קבעה כי הקונסטרוקציה שבנה התובע בדבר קיומו של קשר משפטי או עובדתי בינו לבין החברות עקב היותו קורא ומנוי של העיתון היא מלאכותית ונעדרת כל מקור חוקי, וכי בחירה של גוף פרטי ומסחרי היכן לפרסם את עסקו היא פררוגטיבה שלו המיושמת על פי שיקוליו, כשהתערבות שיפוטית בכך תהווה סעד קיצוני ומסוכן שיהיה בו כשלעצמו לפגוע בחופש הביטוי וחופש העיתונות.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

לטענת התובע, עו"ד שחר בן מאיר, החברות סלקום, שופרסל וכלל, וכן בעל השליטה בהן במועדים הרלוונטיים – נוחי דנקנר – הטילו "חרם מודעות" על העיתון בכך שנמנעו באופן מכוון מלפרסם בו את מוצריהן. בהתנהלות זו, טען התובע, יש כדי להביא להתמוטטותו הכלכלית של העיתון או להשפיע על הקו המערכתי שלו, עד כדי פגיעה בחופש הביטוי של קוראיו. לפיכך, עתר בן מאיר לסעד המצהיר על קיומו של החרם האמור וכן למתן צו עשה שיורה לנתבעות לחדול ממנו. הנתבעות מצדן כפרו בטענות והגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל היעדר עילת תביעה והיעדר יריבות.

השופטת ענת ברון דחתה את התביעה על הסף, מבלי לדון בה לגופה, שכן במקרה זה, גם אם היתה התביעה מתבררת עד תומה, לא ניתן היה להקנות לתובע את הסעד שאותו הוא מבקש. משכך, ולצורך הדיון בבקשת הסילוק בלבד, היו הנתבעות נכונות להניח כי אכן ביצעו "חרם מודעות" כלפי העיתון, מנימוקים הקשורים לתוכן הנכתב בו, וכי אותו חרם הביא או יביא בוודאות קרובה לפגיעה כלכלית אנושה בעיתון שעלולה להביא להתרסקותו או להשפעה על הקו המערכתי שלו.

השופטת ציינה כי כפועל יוצא מהזכות לחופש הביטוי, שזכתה למעמד של זכות חוקתית, קיימת גם חשיבות עליונה לשמירה על חופש העיתונות, כמו גם על העצמאות ועל היעדר תלות שלה. זאת, בין היתר באמצעות הפרדה בין פרסום מסחרי ומגמתי לבין התוכן המקצועי והמערכתי של כלי התקשורת. לצד זאת, אין להתעלם מהיותו של עיתון נשלט על ידי גורמים פרטיים. אלו, כך ציינה השופטת, משקיעים בעיתון ממון רב ומונחים גם על ידי אינטרסים כספיים ושיקולי רווחיות, כאשר התעלמות ממצב דברים זה היא בגדר היתממות המנותקת מן המציאות. עוד נקבע כי גם אם ניתן לראות בעיתונות הפרטית משום גוף דו-מהותי שחלים עליו עקרונות מתחום המשפט הציבורי, הרי שלא ניתן להסיק מכך על חובות של גופים פרטיים אחרים כדוגמת הנתבעות, שהממשק שלהם עם העיתון הוא אך בהיותם מי שרוכשים בו שטחי פרסום.

השופטת ברון ציינה כי הפגיעה הנטענת בחופש הביטוי של התובע לא בוצעה באופן ישיר על ידי הנתבעות אלא באמצעות גורם שלישי הנמצא בתווך – עיתון. לתובע עצמו אין זכות חוקתית לחופש ביטוי דווקא מהנתבעות, ואילו לנתבעות אין חובה לשמור על זכותו החוקתית גם אם כתוצאה מהתנהלותן חלה פגיעה כלכלית בעיתון וכתולדה מכך אף פגיעה בתכנים. זאת, בשל הריחוק העובדתי והמשפטי בין התובע לנתבעות.

השופטת הוסיפה כי הקונסטרוקציה שבונה התובע בדבר קיומו של קשר כזה עקב היותו קורא ומנוי של העיתון היא מלאכותית ונעדרת כל מקור חוקי, וכי לתובע אין זכות עמידה מול מי שבוחרים לרכוש או לא לרכוש שטח פרסום בעיתון, גם אם לעיתון עצמו יש "זכות עמידה" כזו ומבלי לקבוע מסמרות בשאלה זו.

עוד צוין כי גם אם ניתן לראות ב"חרם מודעות" של גוף מסחרי כלפי העיתון כפוגע בזכות לחופש הביטוי של התובע, הרי שזכות זו אינה בלתי מוגבלת ונדרש לאזן בינה לבין ערכים מתחרים אחרים. במקרה זה, מול זכויות התובע ניתן להציב את זכות הנתבעות לחופש הביטוי בגדרה הן בוחרות שלא להתבטא בעיתון ספציפי, כמו גם זכותן לחופש התקשרות ולחופש העיסוק. כמו כן, קיימת לתובע האפשרות והזכות להיחשף לכלל כלי התקשורת ואמצעי התקשורת הקיימים וביניהם אף עיתונים אחרים, כשזכותו לעיתונות חופשית אינה מקימה לו זכות לצרוך עיתון מסוים ואף לא זכות לדרוש שזה יתאים להשקפת עולמו. עוד סברה השופטת כי אף שניתן לראות בחרם על צורותיו השונות כאקט כוחני, הרי שמדובר גם כן בחלק מחופש הביטוי, ועל פניו הטענה כי חופש ההתקשרות, חופש הביטוי וחופש העיסוק של הנתבעות כפופים לחופש הביטוי של התובע בקבלת מידע מעיתון אחד ומסוים – היא מרחיקת לכת ואינה יכולה להתקבל על הדעת. השופטת שבה והדגישה כי בחירה של גוף פרטי ומסחרי כדוגמת הנתבעות היכן לפרסם את עסקו היא פררוגטיבה שלו המיושמת על פי שיקוליו, ואין מקור חוקי או הגיוני לכך שזר מתערב יוכל להכתיב לגוף כזה היכן לפרסם את מרכולתו.

בסיכומו של דבר נקבע כי גם בהנחה שהיה "חרם מודעות", הרי שאין על כך איסור בדין הישראלי או בהלכה הפסוקה. מכאן, שלא קמה לתובע עילת תביעה כלשהי. התובע חויב בהוצאות החברות הנתבעות בסך של 30 אלף שקל.

 

ת"א 1905-04-13

 

 

 

 

 

 

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה