אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > נדחתה תביעת לשון הרע נגד מחברי ספרון "השמאל הלאומי" שביקר את ההתנחלויות

צילום: Getty images Israel

נדחתה תביעת לשון הרע נגד מחברי ספרון "השמאל הלאומי" שביקר את ההתנחלויות


17.11.2014 | עו"ד לילך דניאל

מזכ"ל מועצת יש"ע לשעבר אהרון דומב תבע את אלדד יניב, שמואל הספרי וגדי טאוב, שחיברו והפיצו ספרון המבקר בחריפות את מפעל ההתנחלויות והעומדים בראשו. ביהמ"ש קבע כי על אף סגנונו החד, הבוטה והמשתלח של הכתוב, מדובר בהבעת דעה פוליטית, ותמה על ניסיונו של התובע לנכס לעצמו עלבון כאילו הדברים כוונו אליו באופן אישי

בית משפט השלום דחה תביעת לשון הרע שהגיש אהרון דומב, מזכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, נגד אלדד יניב, שמואל הספרי וגדי טאוב אשר חיברו והפיצו ספרון בשם "השמאל הלאומי". הספרון, שפורסם בשנת 2009, עסק בנושאים פוליטיים וחברתיים ובכלל זאת ביקר בחריפות את מה שכונה "מפעל ההתנחלויות" והעומדים בראשו. השופטת תמר בר אשר צבן קבעה כי על אף סגנונו החד, הבוטה והמשתלח של הכתוב, מדובר בהבעת דעה על נושאים פוליטיים שנויים במחלוקת, וגם מבחינת העקרונות העומדים בבסיס חופש הביטוי קיימת הצדקה לפרסום.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

אחד הנושאים המרכזיים בספר שכתבו אלדד יניב ושמואל הספרי היה "מפעל ההתנחלויות" באזור יהודה ושומרון מאז שנת 1967. הספר תיאר את יחסה של המדינה ושל רשויות השלטון אל מפעל זה ואת הציבור העומד מאחוריו לגווניו תוך מתיחת ביקורת בין היתר על ההוצאה הכספית של המדינה, אשר לשיטת המחברים עמדה על כמאה מיליארד שקל או דולר שיכלו לשמש למטרות אחרות, שהן טובות וחשובות יותר לחברה בישראל. אגב העיסוק בנושא זה, כללו המחברים בספרון פרק שכותרתו "דומפה, ולרשטיין, זמביש ושות'", שהם לשיטתם "אדוני הארץ" העומדים מאחורי אותו מפעל התנחלויות". הכינוי דומפה מתייחס לדומב, תושב קריית ארבע שמילא תפקידים ציבוריים במועצת יש"ע.

במסגרת התביעה, עתר דומב להורות על גניזת הספרון ולחייב את הנתבעים לפצותו ב-300 אלף שקל, בטענה כי האמור בפרק שבמחלוקת מהווה לשון הרע נגדו. במסגרת הדיונים בתביעה, צומצמה התביעה להיגדים ספציפיים מתוך הפרק, בהם "לא בנו בית ולא נטעו עץ"; "כבר יותר מארבעים שנה שהם אוספים את הפלשתינאים מהמחסומים ונוסעים למפעל באזור התעשייה המפואר בברקן"; "לא משלמים להם שכר מינימום כי הם סתם ערבושים"; "החוק הישראלי לא חל עליהם ואם חל, מי אוכף?"; "מסביב למפעל מפטרלת מחלקה של גולני"; "כבר שנים שהמתנחלים גורמים לנו לבנות את המדינה הפלשתינאית שתקום – על חשבוננו"; "אם זה תלוי בדומפה, ולרשטיין, זמביש ושות', הפלשתינאים יקבלו אזרחות, זכות הצבעה ואת המפתחות למדינה".

השופטת תמר בר אשר צבן דחתה את התביעה וחייבה את דומב בהוצאות ניכרות לטובת הנתבעים. השופטת ציינה כי כבר מהשורות הראשונות של הספרון עולה סגנונו החד, הבוטה, המשתלח ולא אחת אף גס הרוח. גם מפעל ההתנחלויות זוכה בספרון לביקורת רבה, חריפה ואף משתלחת. עם זאת, ראיית הפרק הנדון ככזה העוסק בתובע מהווה באופן מובהק הוצאת דברים מהקשרם וחוטאת להבנת הספרון כולו כפשוטו. כמו כן, אף שאין זה נכון לבחון את כל אחד מההיגדים שבמחלוקת בנפרד, הרי שגם בבחינה זו המסקנה היא שאין בדברים ובכל אחד מההיגדים משום לשון הרע. עוד הוסיפה השופטת כי גם אם התובע הוא "דומפה", הרי שהוא אינו מוזכר באופן אישי ולקורא לא מסופר דבר על אודותיו. לפיכך, אין בספר כל התייחסות אישית כלפיו העונה על הגדרת לשון הרע. השופטת העירה כי ניסיונו של התובע לנַכֶּס לעצמו עלבון מהדברים כאילו כוונו אליו באופן אישי, מעוררת תמיהה.

טעם נוסף לקביעה שאין מדובר בלשון הרע, מצאה השופטת בעובדה שסגנון הכתיבה מצביע לשיטתו על כך שאין מדובר בקביעת עובדות בכלל או בעובדות אודות התובע בפרט. נקבע, כי מדובר בכתיבה פוליטית מובהקת המובאת בסגנון ספרותי בוטה, מתריס ומתגרה שנועד להדגיש עובדות, להקצין עמדות ולהמחיש בצורה ציורית חדה ונחרצת את עמדת המחברים ביחס לנושאים הנדונים בספר ובהם נושא ההתנחלויות. לפיכך, הקורא כתיבה בסגנון זה מבין שמדובר בכתיבה המציגה עובדות באופן מגמתי שאינו מתיימר להיות מדויק וכי אין מדובר בהצגת עובדות כהווייתן.

השופטת בר אשר צבן ציינה עוד כי בין אם יש ממש בעובדות המובאות בספרון ובין אם לאו, הרי שעצם הדיון בטענות העובדתיות בשיח ציבורי פתוח וחופשי מאפשר בחינת העובדות והגעה אל העובדות הנכונות ולכן מההיבט של חשיפת האמת יש להצדיק את הפרסום. גם מההיבט של הבטחת המשטר הדמוקרטי ישנה הצדקה לפרסום, שכן בספרון מציגים המחברים עמדות בנושאים הנוגעים בעומקן של סוגיות פוליטיות וחברתיות העומדות במרכז השיח הציבורי הישראלי, שנועדו להביא לזרימת מידע, להשמעת דעות וליצירת דיונים בנושאים שנויים במחלוקת. בנוסף, הכתוב נותן ביטוי לדעות של המחברים שאינם מתיימרים לדבר בשם אחרים, והוא נכתב בסגנון ייחודי, ציני, בוטה ואף גס, מגמתי, מתריס ומעורר ויכוח, ולא נועד להיות פרי מחקר מדעי או תחקיר מדויק. מכאן, שפרסום הספרון מתיישב עם הזכות לחופש הביטוי והעקרונות העומדים בבסיסה.

לבסוף, קבעה השופטת כי עומדת למחברים ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) בחוק איסור לשון הרע, בהיות הדברים שפורסמו בגדר הבעת דעה מובהקת, בתום לב בקשר לעניין ציבורי. לשיטתה, הספרון כולו אינו אלא משנתם הפוליטית-חברתית של המחברים, ואף לא יכולה להיות מחלוקת על כך שכולו עוסק בעניינים ציבוריים העומדים בלב לבן של המחלוקות הפוליטיות והחברתיות בישראל.

משהגיעה למסקנה כי מלכתחילה לא היה מקום להגיש את התביעה, ונוכח המשאבים הרבים שהנתבעים נדרשו להשקיע בה, חויב דומב בשכר טרחת עורכי דינם של הנתבעים בסך כולל של 70 אלף שקל.

 

ת"א 16170-03-11

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.