אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > קשייו והתחבטויותיו של היושב בדין בתיקי ירושה ועיזבון

השופט שאול שוחט. צילום: מורג ביטן

קשייו והתחבטויותיו של היושב בדין בתיקי ירושה ועיזבון


18.09.2014 | השופט שאול שוחט

בהרצאתו לרגל הוצאתה לאור של המהדורה השביעית של ספרו "דיני ירושה ועיזבון" מתאר השופט שאול שוחט את הזהירות הרבה הנדרש לה שופט העוסק בצוואה ואת הצורך לחפש ולעמוד על נימי נפשו של "הלקוח" הנוסף העומד בפניו – המנוח עצמו, שמכל הווייתו נשתמר גיליון נייר

"אני חייב להודות, כי בכל פעם שצוואה באה לידי, זע משהו בתוך ליבי. בצוואתו של אדם גלומים לעיתים מיטב שאיפותיו ובחירי חלומות חייו, ולעולם מלווה אותך ההרגשה העגומה, כי הנה היה אדם ואיננו, ומכל הווייתו, מכל עצמותו, נשתיירו רק גיליונות נייר אלה. ואתה – שהינך זר למנוח, ולא עמדת מקרוב על אורחות חייו ועל מאוויי לבבו, אתה מצווה להחליט ולקבוע אם יקומו ויהיו דברי המת, ואם יהיו כלא היו... ". דברים חודרים אלה של השופט חשין האב בספרו "על דמויות מבית המשפט" מגלמים גם את עצם הווייתו של השופט היושב בדין בתיקי ירושה ועיזבון. צוואה אינה מסמך משפטי מת. היא גם לא יצור חנוט ומאובן. היא מדברת, היא מספרת, לעיתים היא מבקשת ואולי אף מתפללת – ומי אני ומה אני, שופט בשר ודם, שאחליט ואקבע אם יקומו ויהיו דברי המת או יהיו כלא יהיו.

מכאן הזהירות הרבה הנדרשת מן היושב בדין בתיקים אלה. האחריות היא גדולה. המצווה שוב אינו בין החיים. אין אפשרות לשמוע את דעתו. החשש שמא לא קלענו לרצונו או לאומד דעתו מלווה אותנו לא רק לאורכו של ההליך המשפטי אלא גם לאחר שהטבענו חתימתנו עליו. מספרים על השופט איב שעסק רבות בצוואות, כי העיר באחד המשפטים: "אני נרעד מהמחשבה כי בבוא יומי יהיה עליי לפגוש בכל אותם מצווים שאת רצונם עלי אדמות סיכלתי בפסקי הדין שנתתי".

לרוב הקהל כאן, עורכי דין העוסקים בפרקטיקה משפטית, אין קושי בזיהוי הלקוח שלהם. חתם על יפויי כוח, על הסכם שכר טרחה ואולי גם שם משהו על החשבון. אין דילמה או התלבטות. גם לשופטים, במרבית הסכסוכים המשפטיים שבאים לפניהם, אין התלבטות בעניין. לכל עורך דין יש לקוח אחד, לשופטים יש שני "לקוחות". בדיני ירושה ועיזבון יש לקוח נוסף שהוא בבחינת "נוכח-נפקד" – המנוח. מה משקל יש ליתן לעצם נוכחותו זו ומה משקל יש לתת לאינטרסים של הצדדים הניצים בעניינו.

מבחינתו של בית המשפט – אין התלבטות. אסור שתהיה התלבטות. לקוחו של בית המשפט הוא המנוח. היטיב לבטא את הדברים השופט חשין הבן בפרשת  קרן לב"י נ' בינשטוק: "המצווה הוא לעצמו: רצונו – ורצונו בלבד – הוא שיכריע. אכן, בכל שאר ענפי משפט שהזכרנו יש זיקת גומלין – את תרצה: מגע ומשא, במובנו הרחב של המושג – בין שניים (או יותר): כך בחוזים, כך בעשיית עושר ולא במשפט, כך בנזיקין וכך במשפט העונשין. ואילו במשפט הצוואות המצווה הוא לעצמו: הוא לא השלה איש, ואיש לא הסתמך ולא רשאי היה להסתמך על מעשה צוואה שיעשה; הוא לא הזיק לאיש; אין הוא מחזיק תחת ידו רכושו של הזולת; והרי רצונו – ורצונו בלבד – הוא שיכריע".

במילים אחרות, אל לבית המשפט לראות בתיקים אלו את היורשים או את יתר הצדדים בהליך כ"לקוחות" שאותם הוא מתבקש לשרת. עליו לראות את המנוח לנגד עיניו, הוא ולא אחר.

יש שיאמרו שאין מדובר בקושי אמיתי אלא "מלאכותי". כשם שעורך דין שמייצג לקוח יכול לקיים דיון בהיעדרו, כך הצדדים להליך העיזבון מייצגים את המנוח. התפיסה הזאת לא נכונה, ויש בה אף סתירה מובנית. אם נאמר שהצדדים להליך מייצגים בהכרח את המנוח, הכיצד ניצים הם וכל אחד טוען אחרת מחברו?  גם לא ניתן לומר שהצד שמבקש לקיים את הצוואה מייצג את המנוח יותר מהצד שמבקש לבטלה. גם הצד שמבקש לבטל את הצוואה מבסס את טענותיו שהיא לא עולה בקנה אחד עם רצון המנוח – בבחינת "אם היה כאן המנוח איתנו, הוא היה מבקש לא לקיים את המסמך הזה".

טלו מצב היפותטי שבו מנוח הותיר אחריו צוואה וקבע כי מחצית רכושו תגיע לאשתו ומחצית לבתו היחידה. ההסדר תואם את חוק הירושה, אלא שהמנוח הציב לכך סייגים: הורה כי אשתו תקבל את המחצית שלה לאחר חמש שנים ממועד פטירתו ובלבד שלא תינשא לאחר, ואילו בתו תקבל את המחצית שלה במהלך עשר שנים: עשירית בכל שנה. משהוגשה הצוואה לקיום, עם הגשת התנגדות לה, מכל סיבה שהיא, יועבר התיק לשופט בית המשפט לענייני משפחה. אם נצא מנקודת הנחה שכולם בגירים, אין סיבה להתערבות של היועץ המשפטי לממשלה בהליך. מה יעשה השופט אם עוד בטרם יקיים דיון ראשוני בתיק יגישו לו הצדדים להליך הסכם לפיו ההתנגדות שהוגשה תתקבל, הצוואה תבוטל, ויינתן צו ירושה – האם עליו לתת "כמבוקש" ולברך על המוגמר וכל הצדדים יצאו מרוצים (שכן הבת תקבל את חלקה במכה אחת ולא בשלבים ואלו האלמנה גם תוכל ליהנות מחלקה לאלתר, עם או בלי בן זוגה העתידי)?

התשובה לכך היא לא. כל עוד הצוואה אינה סותרת את תקנת הציבור ואין מניעה שלא לקיים אותה, אל לבית המשפט לקבל ההתנגדות לצוואה, גם אם מקורה בהסכם של הצדדים. סוברים הצדדים שהצוואה אינה עולה בקנה אחד עם רצונו של המנוח וקמה עילה לביטולה – יתכבדו ויקיימו את ההליך כהלכתו. בית המשפט לא צריך להיות כלי שמטרתו "לעקוף" את רצון המנוח, גם אם זה רצון הצדדים שבפניו. הם לא ה"לקוחות שלו" ועליו תמיד לתור ולחפש אחר הלקוח האמיתי שהוא המנוח.

לדוגמאות מהפסיקה בהם זוכים על פי צוואה, שלא רוו נחת מהוראות המצווה, ביקשו בדרכים שונות לעקוף אותן ונדחו ראו  למשל ויינשטיין נ' פוקס; דשת נ' אליהו; אטינגר נ' אבנטוב. הדוגמאות הללו מבהירות את הקושי שעמו מתמודד בית המשפט בתיקי ירושה ועיזבון. אף שיש בהם צדדים מיוצגים כמו בכל תיק אחר, תמיד צריך לתת משקל לכך שה"לקוח" האמיתי לא נמצא באולם.

לתניות ולחיובי יורשים בצוואה הקדשנו את עמ' 154-159 לספרנו.

 

השלכת דיני הצורה בצוואות על המהות

 

מי לא מכיר את המקרה הטראגי המתואר בפרשת קניג נ. כהן. במקרה זה התאבדה אישה צעירה והותירה אחריה צוואה, בה היא מדירה את בעלה מרכושה. הבעל פנה לבית המשפט וביקש את פסילת הצוואה מן הסיבה שהיא הייתה ערוכה בכתב יד ולא היה עליה תאריך או חתימה. לבית המשפט, על פי המצב המשפטי אז, לא נותר אלא לפסול את הצוואה, על אף שברור היה כי מדובר בפעולה שנוגדת את רצונה האחרון של האישה.

בחלוף השנים, תוקן סעיף 25 לחוק הירושה כדי ליתן מענה למקרים דומים וב-4 למרץ 2004 אישרה הכנסת את תיקון מס' 11 לחוק הירושה הקובע כי אם "התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה רשאי הוא לקיימה", תוך פירוט מרכיבי היסוד בכל אחד מסוגי הצוואות (סעיף 25(ב) לחוק).

מרכיבי היסוד הם תנאים צורניים שבלעדיהם אין. מדובר ברשימה סגורה של רכיבים, שאני לא חושב שהיא ארוכה מדי או קצרה מדי. הפורמליות טבועה בטבעו של המשפט: כל משפט הוא סדר, וכל סדר הוא צורה. אלו גם סדרי עולם, שמקובלים גם ביתר ענפי המשפט: אדם שרוצה למכור לחברו נכס מקרקעין – לא יסתפק במילים ולחיצת יד אלא ירצה גם מסמך כתוב. ההתנגדות הנפוצה בחוגים רבים לנישואים דתיים לא נובעת מעצם ההתנגדות לטקסים. אותם זוגות רק רוצים לעשות טקסים אזרחיים. כך גם צוואה – יש היגיון בכך שאדם שרוצה לתת הוראות לאחר פטירתו יפעל לפי צורה מסוימת.

הקושי וההתחבטות של השופט הם לא בעצם קיומן של הדרישות הפורמליות, גם לא כלפי "מרכיבי יסוד" שבלעדיהם המסמך לא ייחשב כצוואה. אין גם קושי או התחבטות בקביעת המחוקק כי  אם התקיימו כל מרכיבי היסוד בצוואה, אבל נמצאו פגמים או חסרים צורניים אחרים, יוכל בית המשפט לקיים את הצוואה בתנאי שהיא "משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה" .

הקושי וההתחבטות מקורם בנטל השכנוע שמוטל בעקבות הפגם הצורני על מבקש הקיום. הוראת סעיף 25(א) לחוק הירושה בנוסחה כיום, כמו גם לפני התיקון, איננה מבחינה בין פגם לפגם מבחינת טיבו, אופיו ועוצמת פגימתו הרעה – "כולם כאחד פגמים הם על דרך הסתם וכולם שווים הם, הן לעניין פגימתם הרעה הן לעניין אפשרות תיקונם מכוח שיקול הדעת של בית המשפט". נטל השכנוע, שאת מידתו העמידה הפסיקה בדרגה שווה אם לא גבוהה יותר מזו הנדרשת במשפט הפלילי, מכבידה ומקשה על מבקש הקיום, אשר עלול למצוא את עצמו גם בשל פגם קל, פגם של מה בכך, מתמודד עם נטל שכנוע כבד להוכיח את אמיתותה מבחינה מהותית.

מידת הוכחה כה גבוהה, העלולה במקרים רבים לסכל את רצונו של המנוח, זכתה לביקורת בספרות המשפטית (פרופ' שילה בספרו "פירוש לחוק הירושה" וש.שוחט בספרו "פגמים בצוואות"). הביקורת לא פסחה גם על בית המשפט, ודברים ברוח זו הושמעו בפרשות גודמן נ' מוסאיף ובוסקילה נ' בוסקילה.

דומה שביקורת זו נפלה על אוזניים קשובות בעמ"ש 38138-09-11 מיום 14.4.13, שם נאמר על ידי העומד לפניכם: "הדרישות הצורניות אותן העמיד המחוקק אינן מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי שנועד לתת ביטוי לגמירת דעתו של המצווה. פרשנות לפיה יש להבדיל בין פגם לפגם מבחינת חומרת פגימתו הרעה, תוך בחינת חומרתה בהתייחס לסוג הצוואה בה נפל אותו פגם – בכל הנוגע למידת השכנוע הנדרשת בסעיף 25 לחוק הירושה והפעלת שיקול הדעת של בית המשפט בהפעלתו – הינה פרשנות ראויה ומתונה יותר, המתאימה עצמה לנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון. פרשנות זו תשמר בצורה נאותה יותר את האיזון העדין בין כבוד המת וכבודם של החיים – אלה הטוענים לפסילת הצוואה – תוך מתן כבוד לרצונו של המת שעל קיומו אנו מצווים".

מקום שיש לבית המשפט שיקול דעת (לקיים את הצוואה אם לאו) ומקום שעסקינן במלאכה של איזונים (לבחון את הפגם הצורני בהתאם לנסיבות המקרה, להעריך את מידתו ומשקלו, ובהתאם לכך לנתח את הראיות שהציג מבקש קיום הצוואה ולהגיע למסקנה אם ניתן במקרה זה לקיים את הצוואה או לא) – עסקינן גם בקושי ובהתחבטות.

מדובר בקושי והתחבטות להיות מודעים לפגם הצורני, לתת לו את המשקל המתאים מבחינת כל ההשלכות השליליות שהוא מטיל על מבקש קיום הצוואה מעצם היותו פגם צורני - אבל ביחס לטענות ההתנגדות שנשמעו – כשלכל אורך הדרך לזכור שהצורה היא משרת ולא אדון העומד בפני עצמו.

 

התחקות אחר רצונו החופשי של המנוח

 

כל התנגדות לצוואה מכוונת לכך שהצוואה אינה תואמת את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח. עם זאת, לא כל התנגדות לצוואה קשה להכרעה באותה מידה. התנגדות לצוואה מהטעם שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה היא, על דרך הכלל, התנגדות קלה יותר להכרעה מהתנגדויות שמבוססות על עילות של מעורבות או השפעה בלתי הוגנת. בדרך כלל, מה שיטה את הכף לקבלה או לדחייה של טענת התנגדות לפיה מנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה הן ראיות רפואיות אובייקטיביות ממועד עריכת הצוואה, שינותחו בחוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט. חוות דעת מומחה היא אמנם לא בבחינת "כזה ראה וקדש", אבל היא בהחלט כלי עזר שיש בו כדי לסייע לבית המשפט לקבל החלטה מושכלת בשאלה אם המנוח ידע להבחין בטיבה של צוואה – ידע את היקף עזבונו, זהות יורשיו ומשמעות עריכת הצוואה לגביהם.

על דרך הכלל, הכרעה בהתנגדות שעילתה מעורבות בעריכת צוואה קלה יותר מהכרעה בהתנגדות שעילתה השפעה בלתי הוגנת. בסופו של דבר, מדובר בפעולות של הזוכה או בת זוגו שאופיין יוכרע על פי השכל הישר ומסת הראיות והעדויות שיובאו לפני בית המשפט לגבי מה שאירע בזמן עריכת הצוואה או סמוך מאוד למועד זה ויישום ההלכה המשפטית לגביהן.

עילת ההתנגדות של השפעה בלתי הוגנת היא שמביאה את עיקר הקשיים וההתחבטויות אצל השופט. יש בה מכל וכל. גם בעילה זו חשוב לשופט להכיר את מצבו השכלי וההכרתי של המנוח. אין השפעה בלתי הוגנת אם אין לנו מנוח שניתן להשפיע עליו. על מנת לדעת אם במצווה בר השפעה עסקינן, ולאיזו השפעה, צריך בית המשפט להתרשם ממצבו השכלי וההכרתי – אלא שהפעם אין לו חוות דעת של מומחה רפואי שיכול למנות לצורך הכרעה בסוגיה, כי לא מדובר על מצב רפואי שניתן להגדרה מקצועית מסוימת.

בנוסף, כמו בעילה של "מעורבות" גם כאן עניין לנו בקביעות עובדתיות בדבר קיומה של השפעה. אבל, מדובר במסכת עובדתית רחבה הרבה יותר, כי "מעורבות" היא למעשה מקרה ספציפי של "השפעה", שחלה בגדרי זמן מצומצמים יותר מאשר גדרי הזמן בהם המנוח יכול להיות "מושפע". ומעבר לכל – גם כשהשופט כבר מסיק כי מדובר במצווה שהיה נתון להשפעה, וגם אם מצא כי הוכחה השפעה בפועל – נותר הוא בהתחבטות ובקושי להכריע אם מדובר בהשפעה "סתם" או בהשפעה "בלתי הוגנת", שהרי הפסול אינו בעצם קיומה של השפעה אלא  בחוסר ההגינות שבה.

השאלה אם ההשפעה היא "בלתי הוגנת" היא שאלה ערכית נורמטיבית, ובית המשפט  נדרש לבחון אותה על פי מושגים של מוסר אישי ומוסר חברתי: "כל אחד מאיתנו, כולנו נתונים להשפעות הסובבים אותנו ולהשפעות הסביבה והרי מעשינו נגזרים גם מאישיותנו, גם מאילוצים אלו ואחרים שהחיים מעמידים בפנינו... השפעות אלו, כולן הינן מרכיב ברצונו ה"אמיתי" של אדם ואין בהם כדי לפגום ברצון... החוק עניינו הוא בהשפעה בלתי הוגנת, לאמור בהשפעה שאינה השפעה שגרתית שבכל יום, אלא  בהשפעה שיש בה מרכיב אי הגינות על פי מושגינו, מושגים של מוסר אישי ומוסר חברתי. המושג 'אי הגינות' הוא מושג מסגרת ותוכנו ימצא בהכרעות אינדיבידואליות שתעשינה מעת לעת, על פי השקפות הפרט והכלל בתקופה מסוימת ובמערכת מסוימת".

מונחי ה"שסתום" שבהם משתמש השופט חשין בערעור בפרשת מרום, יש בהם כדי להבהיר את העול שהוטל על השופט שצריך להידרש ולהכריע בעילה זו כשהיא מונחת לפתחו. בית המשפט העליון בדיון הנוסף בפרשת מרום ניסה להקל על מלאכת השופט וקבע ארבעה מבחנים ומבחני עזר נוספים שמטרתם המוצהרת היא לסייע לבית המשפט להכריע בשאלת קיומה של השפעה בלתי הוגנת. עם יד על הלב, אני לא בטוח עד כמה המבחנים האלו באמת יש בהם כדי לסייע לשופט לגבש הכרעה בסוגיה, כשבאמת ובתמים יש לו התחבטות בעניין.

המבחנים הללו לא המירו בחינה ערכית נורמטיבית, שנדרשת מבית המשפט לצורך גיבוש מסקנה בקשר לאי הגינותה של ההשפעה, לבחינה עובדתית – לא מדובר במבחנים שאומרים לדוגמה שמשפיע שהשפעתו הביאה לו חלק גדול יותר ב-10% מחלקו בירושה על פי דין הוא משפיע "הוגן", ואלו משפיע שהשפעתו הביאה לו נתח גדול יותר הוא "לא הוגן". המבחנים הללו גם לא הקלו בכך שאמרו שאם רובם מתקיימים אז מדובר בהשפעה בלתי הוגנת ואם רק מיעוטם אז אין מדובר בהשפעה בלתי הוגנת. בסופו של דבר המבחנים הללו מסייעים לבית המשפט למיין את הקשיים וההתחבטויות שלו לקטגוריות שונות שהם מבחני העזר, דבר שאולי מקל על ערכאת הערעור לבדוק את פסק הדין, אבל לא ממש מסייעים לבית המשפט בגיבוש החלטה סופית.

על העילות השונות להתנגדויות לצוואה, מבחני העזר השונים, יישומם בפסיקה ועוד, הקדשנו את עמודים 124-128 בספר.

 

ארגז הכלים הצר של השופט

 

הקושי הרביעי שעליו אני רוצה לדבר, נובע מארגז הכלים הצר מבחינת התרופות והסעדים שאותם יכול השופט להעניק בתיקי עיזבונות, לעומת ענפי משפט אחרים.

בתחום המשפט הפלילי אין "תרופות וסעדים" אלא את ההיפך – סנקציה על עבריין המורשע בדין. אבל, גם שם שיקול הדעת של בית המשפט הוא רחב ולאחרונה נדרשה חקיקה להבנייתו (שגם היא, אגב, לא נקייה מביקורת).

גם בתחומי המשפט האזרחיים הרגילים יש לבית המשפט מגוון רחב של תרופות, בשל המגוון הרחב של המצבים והאופנים שבהם עשויות להיות מופרות זכויות. קשת התרופות והסעדים היא רחבה, כך שכמעט בכל סיטואציה יש לבית המשפט שיקול דעת, בהתאם  לנוסח התביעה שהובאה בפניו, לתת סעד מתאים וצודק. לעיתים גם מדובר בסעדים מתחומי משפט שונים .

צדק הוא לרוב לא "שחור" או "לבן" אלא גוונים רבים של אפור (הרבה יותר מחמישים). המידתיות והקשת הרחבה של הסעדים שעומדים לרשות בית המשפט ב"ארגז הכלים", בולטים במיוחד בתחום דיני המשפחה. כמעט כל הכרעה בתביעת מזונות באשר היא אינה שחור או לבן אלא נמצאת על סקאלה מסוימת, בין התביעה המופרזת לרוב שהגישה התובעת לצרכים הסגפניים שהציג הנתבע; כשאחד מההורים מקבל משמורת השני לרוב יקבל הסדרי ראייה וכיוצ"ב.

 

זה לא משהו שייחודי לשיטת המשפט שלנו. כל שיטות המשפט המודרניות מכירות בהקניה של קשת רחבה של תרופות וסעדים במשפט האזרחי, כמו גם קשת רחבה של סנקציות במשפט הפלילי, שנתונים בידי השופט ולפי שיקול דעתו. אציין שזה קיים, ברמה פחותה יותר, גם בשיטות משפט אחרות, עתיקות הרבה יותר.

להבדיל אלפי הבדלות, גם החוק האיסלאמי הקיצוני שמבקש להשליט הארגון הרצחני דאע"ש, שעלה לכותרות לאחרונה, מכיר במתן "ארגז כלים" מסוים לשופט. להבדיל מהסברה הרווחת כיום, שניזונה בעיקר מסרטוני "יוטיוב" שעולים לכותרות, לא על כל עבירה נדרשת התזת ראשו של הנאשם על ידי השופט (שבמקרה זה הוא גם התליין...). השריעה מבחינה בין עבירות "חדוד" שמנויות במפורש בקוראן, לדוגמה זנות, שתיית אלכוהול, גניבה, שוד דרכים, מרד נגד השליט וכפירה שהעונשים בגינן מצוינים בדרך כלל במפורש בקוראן ונעים בין צליבה, סקילה, קטיעת גפיים ומאה מלקות (ר' במאמר של גיא בכור "בין הרצוי למצוי, המשפט בעולם הערבי") ובהן אין לשופט שיקול דעת ו"ארגז כלים" (הגם שלצורך ביצוע גזר הדין נדרש הוא ככל הנראה ל"ארגז כלים" במובן הרגיל של המילה...), לעומת עבירות בקטגוריות אחרות של "קצאץ" או "תעזיר" שנוגעות גם לעבירות חמורות מאוד כמו רצח ופגיעה פיזית בגוף, שאז יש לשופט שיקול דעת ו"ארגז כלים" בקשר לעונש, כשניתן גם משקל רב לעמדת משפחת הקורבן (ר' בספרו של קלוד כאהן, "האיסלאם, מלידתו עד תחילת האימפריה העות'מאני").

בשיטת המשפט שלנו, תחום העיזבונות מתאפיין בכך שאם השופט הגיע למסקנה מסוימת – לדוגמה, היתה מעורבות בעריכת הצוואה או שזוכה השפיע על המצווה – אין לבית המשפט "ארגז כלים" לגבי התרופה שיכול לתת לאותו "משפיע" ו"מעורב", שכן המחוקק קבע כי הוראת הצוואה לטובתו בטלה. אם נקבע כי אותו זוכה "השפיע" על המנוח לכתוב את אותה הוראה לטובתו, או היה מעורב בעריכתה כמשמעות סעיף 35  – הוא כבר לא יזכה באותו חלק שאמור היה לקבל בירושה על פי דין, אם לא היה עושה את הפעולות הללו ובהנחה שיש הוראה שיורית בצוואה (ובדרך כלל יש). אין "פרס ניחומים". ניתן להכיל זאת כשמדובר בהשפעה בלתי הוגנת, שכן לא את רצון המנוח מקיימים אנו אלא את רצונו של האחר. לא ניתן להכיל זאת לגבי המעורב שלעיתים לא ידע כלל על זכייתו, אך בגלל ההוראה הקוגנטית של סעיף 35 לחוק הירושה, אין לו תרופה.

 

המחדל של המנוח

 

הקושי החמישי שעליו אני רוצה לדבר קיים במקרים חריגים יחסית, שבהם לבית המשפט דווקא ברור מאוד מהו רצונו החופשי והאמיתי של המנוח, אבל נאלץ שלא לקיים רצון זה, בגלל מחדל שביצע המנוח בחייו. מפאת קוצר הזמן, אמחיש בדוגמא אמיתית:

ג' , אשתו של ד', הייתה אישה רעה. גם ילדיו של ד' לא כיבדו אותו כאב, ובכלל, הוא הלך לעולמו מריר וגלמוד. לא הכרתי את ג' או את ד' ומשפחתו, אבל צוואתו של ד' כן זכתה לדיון בת"ע (תל-אביב-יפו) 2642/02 - עזבון המנוח צ'ד' ז"ל נ' י'צ'. ד' הלך לעולמו כשהוא נשוי לג' ולו שני ילדים, והותיר אחריו צוואה בכתב יד, שלא נפל בה שום פגם צורני.

בצוואה הרבה ד' להביע דברי תרעומת, לרוב כלפי אשתו וילדיו, ופירט את מעשיהם ומחדליהם. "אשתי התעללה בי במשך 40 שנה, ואני נשוי על הנייר בלבד. גם ילדיי התעללו בי ושכחו ממני ולעגו לי. אשתי וילדיי אינם ראויים להיות יורשי לשום דבר". על מנת שלא יהיה ספק קל שבקלים שד' לא סבל את אשתו וילדיו, הוא מסביר בצוואה כי אף שגר באזור המרכז, קנה חלקת עלמין בירושלים "כדי שגם במותי אהיה רחוק ממנה ומהילדים" ומסיים את צוואתו בשלל "ברכות" כלפי אשתו: "אשתי ג' היא מפלצת. אלוהים ינקום את סבלי במשך 40 שנה ממנה אמן".

באשר למה שיעשה ברכושו, ציין ד' בצוואתו כי "צוואתי חלה על הכספים המגיעים לי ממשרד הבריאות, כספי פיצויים קרן השתלמות וכספי קופות גמל שונים. כולם ימסרו לפקודת אחותי י'".

 

כן מפלצת לא מפלצת, ברור היה לבית המשפט שהמנוח לא רצה להותיר שום דבר לאשתו או לילדיו, ובית המשפט אומר זאת מפורשות בפסק הדין. הבעיה היא שההוראה המנחילה את הרכוש דיברה על רשימה סגורה של רכוש שעליו חלה הצוואה, ובנסיבות אלו, משקוימה הצוואה, שום דבר לא מנע מג' ומהילדים לבקש ולקבל צו ירושה על יתר הרכוש שלא נזכר בה. לבית המשפט, עם כל הקושי וההתחבטות כתוצאה מהסיטואציה שנוצרה, לא היה הרבה מה לעשות אלא להשלים עם זה.

לכללי פרשנות צוואה ותניות סילוקין הקדשנו את עמ' 155-166 בספר.

 

שופט בודד בצריח

 

אז מה היה לנו?

מצווים שרצונם לא תמיד מתקיים, אם בגלל ניסוח לקוי, אם בגלל פגמים צורניים;

צדדים להליך, שתמיד אחד מהם יצא "וידיו על ראשו" כשהוא סובר שבית המשפט לא עשה צדק ולא משפט, אבל כיסם שנפגע הוא שמניע אותם ולא רצון המת;

עורכי דין שמייצגים את לקוחותיהם נאמנה, כל כך נאמנה, שהגם שלא הכירו את המצווה הזקן שצוואתו מונחת לפניהם – לא יהססו להרהיב עוז ודברים על כל חולי שפגע בו לעת זקנתו, על נפשו השברירית ועל מצבו שהפכו אותו בין רגע ל"חומר ביד היוצר" (אם הם בצד המתנגדים), ומנגד יהיו אחרים שלא יהססו לדבר אחר מידותיו כמידות של תלמיד חכם, עליהם אומרת הגמרא "תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם" (גמרא מסכת שבת דף קנ"ב) – אם הם במקרה, מוצאים עצמם בצד של מבקשי קיום הצוואה.

ושופט, בודד בצריח, שנאלץ לשאת בעול ולעמוד על נימי נפשו של אדם, "לקוח", שכלל לא בפניו ומעולם לא הכירו, "לקוח" שלגביו אינו יכול לצאת מהנחה כי מדובר ב"אדם הסביר" שכן הבחינה היא תמיד סובייקטיבית למנוח הספציפי, "לקוח" שמכל הווייתו נשתמר גיליון נייר – כשרק השופט הוא הגורם שיכריע אם זה נייר זה יזכה למשמעות כלשהי עוד אם לאו. וגם אם עשה השופט מלאכתו נאמנה, עמד פסק דינו במבחן הערעור והפך לחלוט – תמיד יקנן בו הפחד שמא יום אחד, בעולם האמת, יפגוש ב"לקוח" וזה יפנה אליו בתלונות ותרעומות.

אז מי בכל זאת מרוויח מכל הסיפור הזה? המשפט. אדם שהולך לעולמו, המשפט קובע כי במותו מקנה לאחרים זכויות. אדם שהמשפט מעניק לו זכות, נדרש לעיתים ללחום על זכותו כדי להגן עליה ולממשה. אילולא התובעים הלוחמים לזכויותיהם, לא היה לשופטים מה לשפוט; אילולא קול הציבור התובע פתרון לבעיה, לא היה למחוקקים מה לחוקק ומה לתקן. כל עוד לא יקום אדם ויערוך וינהל את משפטו – המשפט לא יהיה אלא "מלחמת נייר" או תרגיל אקדמי. צד שהפסיד במשפט, אין מדובר בהפסד של המשפט אלא לעיתים ב"רווח נקי" למשפט ותורם הוא תרומתו לניצחון עתידי של המשפט, גם אם אישית אין לו בכך כל נחמה. בידיעתו או שלא בידיעתו, מזיז הוא את "עגלת המשפט" קדימה. לעיתים התבוסה שלו היא זמנית בלבד – יכול וינצח בערעור, יכול וייווצר תקדים ויכול וניצחונו יבוא לידי ביטוי בחקיקה לאחר מעשה, גם אם לא ייהנה הוא עוד ממנה. הפסיקה היא המביאה לידי הלכה, וההלכה היא ציון דרך או תמרור למשפט המתקדם והמתחדש.

כל הנוכחים פה תרמו בדרך כזו או אחרת להתפתחות המשפט בדיני הירושה והעיזבון. מי כצדדים להליך, מי כעורכי דין מייצגים, מי כשופטים, מי כאנשי אקדמיה. ברור לי כי נגיעה כזו או אחרת לתחום דיני הירושה והעיזבון יש לכל אחד ואחד מכם, אחרת לא הייתם מכלים זמנכם בערב עיון זה – וכל אחד ואחד מכם תרם תרומה למשפט בתחום הירושה והעיזבון.

את הספר שיש לי את הכבוד להימנות עם מחבריו במהדורתו הנוכחית (השביעית), ליוויתי ונמניתי עם מחבריו גם במהדורתו הקודמת (השישית), שיצאה לאור לפני למעלה מתשע שנים. גם אז, הקדשתי שעות רבות לעדכונו, לא פחות מהפעם הנוכחית. ובכל זאת – הספר במתכונתו הנוכחית תפח ב-25% נטו (לא כולל נספחים ולא חל שינוי בגודל הפונטים) מהספר במהדורתו הקודמת. במילים אחרות, כל עמוד תוכן חמישי בממוצע בספר הוא עמוד חדש. מאות פסקי דין והלכות חדשות נוספו ועודכנו. מאחר שמטרתו של הספר הזה הייתה ונותרה, מאז מהדורתו הראשונה, כשמו, לתת ביטוי ל"דיני הירושה והעיזבון", ומאחר שכל אחד ממכם תרם תרומה, במודע או שלא במודע, למשפט בתחום זה, אני רוצה לומר לכם מעל במה זו תודה באופן אישי לכל אחד ואחת כאן.

ולסיום, ברצוני להודות על הדברים החמים והמרגשים ששמענו מפי הדוברים הנכבדים והמכובדים כב' השופט יורם דנציגר, שופט בית המשפט העליון; כב' השופט דבורה ברלינר, נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב; פרופ' דודי שוורץ דיקאן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, שמשמשת לי שנים אכסניה ובמה לנפשי האקדמית, ליו"ר ועד מחוזי תל אביב עו"ד אפי נווה על הערב המרגש הזה, וכמובן לחברי ורעי עו"ד שלומי באשי, יו"ר הועדה לדיני משפחה של המחוז, שהנחה את הערב ברוב טעם.

תודה מיוחדת ליתר המחברים עו"ד נחום פינברג ורוה"ח יחזקאל פלומין, להוצאת סדן ובראשה ויוי המופלאה וכל עובדיה המסורים אשר טרחו ועמלו בהפקתו של הספר. וכמובן לעוזר המשפטי שלי, עו"ד דוד שאוה, שסייע בידי באיסוף החומר ובהכנת המפתחות.

ואחרונים חביבים עלי – בני משפחתי האהובים אשתי אורנה וילדיי דוד, מור ועידו – תודה ובהערכה.

 

 

 

 

ההרצאה נמסרה בטקס השקת הספר, שערך מחוז תל אביב והמרכז של לשכת עורכי הדין ביום 9.9.14, לרגל הוצאה לאור של המהדורה השביעית של הספר "דיני ירושה ועיזבון" שכתבו השופט שאול שוחט, עו"ד נחום פינברג ועו"ד ורו"ח יחזקאל פלומין

 

 

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה