אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > מח"ט שריון במיל' יפוצה בגין שאילתה עיתונאית שטענה כי הוא הואשם בהפקרת פצועים

צילום: Getty images Israel

מח"ט שריון במיל' יפוצה בגין שאילתה עיתונאית שטענה כי הוא הואשם בהפקרת פצועים


19.08.2014 | עו"ד לילך דניאל

ביהמ"ש קיבל תביעת לשון הרע שהגיש תא"ל (במיל') אריה קרן, נגד מקומון ששלח שאילתה עיתונאית לדובר המפלגה שבה הוא חבר, ובה ביקש לברר מדוע מונה כחבר בפורום ביטחוני לאחר שוועדת אגרנט האשימה אותו בהפקרת פצועים במלחמת יוה"כ. השופטת סבין כהן קבעה כי לא חלה הגנת אמת בפרסום, וכי עורכת וכתב המקומון התרשלו בכך שלא בדקו את המידע כנדרש

בית משפט השלום קיבל תביעת לשון הרע שהגיש תא"ל (במיל') אריה קרן, ששימש כמח"ט שריון במלחמת יום הכיפורים, נגד מקומון ששלח שאילתה עיתונאית לדובר מפלגה בה היה פעיל בעיר אשקלון. באותה שאילתה, ביקש העיתון לברר מדוע מונה קרן כחבר ב"פורום ביטחוני" של המפלגה על אף שוועדת אגרנט האשימה אותו בהפקרת פצועים בשטח והמליצה לאסור עליו להמשיך ולפקד על חיילים. השופטת סבין כהן קבעה כי מדובר בלשון הרע וכי לא מתקיימת הגנת אמת בפרסום, בשים לב לכך שוועדת אגרנט כלל לא בדקה את הקרב מושא הפרסום. כמו כן, נקבע כי הנתבעים התרשלו בביצוע עבודתם בכך שלא בדקו את המידע באופן מעמיק כנדרש.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

התובע, אריה קרן, הוא תא"ל במילואים, שבין היתר שימש כמח"ט שריון במלחמת יום הכיפורים. הנתבעים הם עיתונאי, עורכת ומו"ל של עיתון בשם "סטאר דרום". לקראת הבחירות המוניציפאליות שהתקיימו בשנת 2008, שימש קרן כפעיל מטעם רשימה בעיר אשקלון בשם "אשקלון בתנופה". כחלק מתעמולת הבחירות של המפלגה, ונוכח המצב הביטחוני ששרר באזור הדרום באותה העת, הוקם על ידי המפלגה "פורום ביטחוני" שבו היה קרן חבר. על רקע הפרסום בדבר הקמת הפורום הביטחוני, שלח כתב העיתון דוא"ל לדובר המפלגה, שבו הציג בפניו "שאילתה עיתונאית" כהכנה לקראת כתבה שעתידה הייתה להתפרסם בעיתון. בשאלתו ביקש הכתב לדעת האם מינויו של קרן כחבר בכיר בפורום הביטחוני נמצא ראוי, "לאחר שהואשם על ידי ועדת אגרנט בהפקרת חיילים ופצועים בשטח כשאחת ממסקנות הוועדה הייתה לאסור עליו לפקד על חיילים".

בעקבות האמור הגיש קרן תביעה לפיצוי בסך של 150 אלף שקל בעילת לשון הרע, באמצעות עו"ד רון לוינטל. לטענתו, מדובר בפרסום שאינו אמת, אשר גרם לו לעוגמת נפש, השפלה ופגיעה בשמו הטוב, בפרט בהיותו לוחם פטריוט עתיר הישגים.

מספיקה פנייה לאדם אחד

הנתבעים, מצדם, כפרו בטענות וטענו כי הרקע לתביעה הוא סכסוך אישי בין קרן לעורכת העיתון. לגופו של עניין, טענו כי הרקע לשאילתה היה כישלון קרב שהתרחש בשלהי מלחמת יום הכיפורים בסואץ, בסמוך לכניסתה לתוקף של הפסקת האש עם מצרים, שבו שימש התובע כמפקד חטיבה ובמסגרתו הגיע מניין ההרוגים והנעדרים לשמונים איש ומספר הפצועים לכ-120. לדברי הנתבעים, במהלך הקרב נלכדו כוחות צנחנים באזור הקרבות והחילוץ בושש לבוא, עד שבשלב מסוים התעקש קרן שלא להמתין עוד וביקש כי הלוחמים יחלצו בכוחות עצמם, המלצה שהתקבלה על ידי אלוף הפיקוד. עוד הוסיפו כי ההחלטה על כיבוש העיר סואץ הייתה שגויה, הביאה לאבידות קשות והתגלתה גם כבעלת השלכות בינלאומיות חריפות. לעניין השאילתה העיתונאית, טענו הנתבעים כי זו הועברה למייל האישי של דובר המפלגה בלבד, וגם כתבה בעניין לא פורסמה בעיתון בסופו של יום.

השופטת סבין כהן קיבלה את התביעה וחייבה את הנתבעים לפצות את קרן. השופטת ציינה כי יסוד הפרסום דורש פרסום לאדם אחד זולת הנפגע, כך שדי במשלוח השאילתה לדובר כדי לקבוע שהתקיים יסוד זה, גם אם לא נחשפו אליו אנשים נוספים.

עוד ציינה השופטת כי ניסוח השאילתה מהווה לשון הרע שכן ניתן ללמוד ממנה כי היא כוללת ביקורת חד משמעית באשר לתפקודו של קרן ובאשר ליכולתו לשמש כיועץ בתחום הביטחון לאחר שהוא כשל בתפקודו הצבאי. זאת ועוד, בשאילתה ישנה אמירה כי וועדת אגרנט 'קבעה' שהתובע הפקיר חיילים ופצועים בשטח, קביעה שאין חולק כי יכולה לעורר בציבור הישראלי רתיעה מאותו אדם נוכח הרגישות הרבה שנודעה לשאלת השבתם של חיילי ישראל לביתם. לפיכך, סברה השופטת כי מניסוח השאילתה עולה תפיסה כי מי שהפקיר חיילים בשטח אינו ראוי למלא תפקיד ציבורי ביטחוני, גם אם נזקף לזכותו עבר צבאי עשיר וגם אם מדובר בפורום מוניציפאלי בלבד.

אשר להיותו של התובע איש ציבור, הסכימה השופטת כי עצם השתתפותו בפורום הביטחוני ראויה לביקורת ציבורית, אולם זאת בכפוף להיותה ביקורת לגיטימית והוגנת, ובוודאי כזו שאינה כוללת השמצות או עובדות בלתי מדויקות בעליל.

עבודה עיתונאית רשלנית

השופטת כהן דחתה את טענת הנתבעים לתחולתה של הגנת אמת בפרסום על הדברים, וציינה כי אין מחלוקת כי ועדת אגרנט כלל לא בדקה את האירועים מושא הפרסום, שהתרחשו למעשה בשלהי המלחמה. עוד נקבע כי השימוש בקביעת וועדת אגרנט בשאילתה לא נעשה כלאחר יד, שכן אם זו הייתה מנוסחת כהבעת דעה של אדם כלשהו על תפקודו של התובע, על פניו הייתה ניתנת פחות לגיטימציה לשאלה האם אדם זה ראוי לשמש בפורום ביטחוני, בוודאי בחלוף קרוב לארבעה עשורים מהמלחמה. כמו כן, נקבע כי אין להתעלם מהמילים בהן נעשה שימוש בשאילתה בהקשרה של וועדת אגרנט, כגון שהתובע "הואשם" על ידי הוועדה וכי "מסקנות הוועדה" היו "לאסור על התובע לפקד על חיילים", וכן מהשימוש במילה "הפקרה" שיוחסה לתובע, ממנה ניתן להסיק כי גם מקום בו ניתן היה לחלץ את החיילים החליט הוא להפקירם.

השופטת ציינה כי הנתבעים, שאף לא אחד מהם השתתף בקרב האמור, הסתמכו על סקירות ודעות על הקרב שנכתבו על ידי היסטוריונים, חיילים, עיתונאים וסופרים, וביקשו ללמוד מכך הן על תפקודו של התובע בקרב האמור והן שמדובר בדברים שנאמרו כבר קודם לכן ולכן אין בהם כל חדש. עם זאת, לאחר עיון בחומר שצירפו הנתבעים סברה השופטת כי לא ניתן היה להסיק את המסקנה שהסיקו מתוכו, לפחות בכל הנוגע לתפקודו של התובע בקרב האמור ובפרט באשר להקשר של הפקרת פצועים בשטח. משכך, ומשנקבע כי לא הייתה קביעה ממלכתית לפיה התובע הפקיר פצועים בשטח, הרי שהנתבעים לא הוכיחו כל אמת בפרסום ולכל היותר דובר בפרשנות שלהם לדברים שספק אם נאמרו על ידי מאן דהוא ושלא הוצגו כפרשנות בלבד. נוסף לאמור, נדחתה טענת הנתבעים לפיה דובר ב"אמת לשעתה", שכן הגנה זו בוודאי לא חלה על מקרה שבו נתבע לא עורך בירור שהוא זמין וידוע, בפרט כשהמלחמה התרחשה לפני מספר עשורים ומאז הפרסום לא חל כל שינוי במידע הרלוונטי.

השופטת ציינה כי עומדת לנתבעים הגנת תום הלב, בכל הנוגע לחלופות שעניינן הגנה על עניין אישי כשר וחובה חברתית לפרסם את הפרסום, שכן הנתבעים, כעיתונאים, מסקרים ומבקרים את מערכת הבחירות ואת אנשי הציבור ונבחריו, ולכן לגיטימי שיבחנו את חברי הפורום הביטחוני. עם זאת, בשל אופן משלוח השאילתה ומעמדו של התובע נראה כי לא התקיימו יסודות סעיף 15(8) לחוק שעניינו הגשת תלונה לרשות מוסמכת. כמו כן, בכל הנוגע להתקיימות חזקת תום הלב סברה השופטת כי לא ניתן לומר שהנתבעים פעלו בתום לב אלא התרשלו בביצוע עבודתם בכך שלא בדקו את המידע באופן מעמיק כנדרש. הודגש, כי על עיתונאים להיזהר זהירות יתרה בדברים הנכתבים על ידם, כאשר גם בשלב ה"שאילתה" מוטלת על העיתונאי חובה לערוך בדיקה ראשונית של הדברים ולא להיתלות בכך שמדובר בשלב ראשוני.

לאור האמור, נקבע כי הנתבעים פרסמו לשון הרע על התובע וכי לא עומדת להם הגנת החוק. שאלת הפיצוי תידון בנפרד. הנתבעים ישאו בשלב זה בהוצאות התובע בסכום של 6,000 שקל.

 

ת"א 1139-09

 

 

 

 

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה