אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > נדחתה עתירת הוריה של ליזה כרסנטי לחייב את המדינה לערער על זיכוי הנהג הדורס

נדחתה עתירת הוריה של ליזה כרסנטי לחייב את המדינה לערער על זיכוי הנהג הדורס


07.08.2014 | עו"ד אורי ישראל פז

בית המשפט העליון עמד על האחריות הכבדה המוטלת על נהג המתקרב למעבר חצייה, ומתח ביקורת חריפה על בית המשפט לתעבורה, שלא עשה את מלאכתו כנדרש בחישובים המתמטיים של שדה הראייה, מהירות הרכב והמרחקים שבהם התאונה היתה נמנעת

שופטי בג"ץ דחו את העתירה שהגישו דליה ואמיר כרסנטי, הוריה של ליזה כרסנטי ז"ל, שקיפחה את חייה, והיא בת 14 שנה בלבד, בתאונת דרכים קטלנית כאשר עברה במעבר חצייה, נפגעה אנושות ונפטרה לאחר מאבק של יומיים. הוריה של הנערה עתרו לבג"ץ נגד פרקליטות המדינה על שזו נמנעה מלערער על זיכויו של הנהג הדורס, איתי ברזל, בבית המשפט המחוזי בנצרת.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

שופטי בג"ץ דחו את העתירה, משלא נפל פגם של חוסר סבירות קיצונית בשיקול הדעת של הפרקליטות שלא לערער על הזיכוי של הנהג ברזל. עם זאת, שופטי בג"ץ חזרו, שיננו והדגישו את האחריות הכבדה המוטלת על נהג המתקרב למעבר חצייה, ועמדו על החשיבות הציבורית שבכך. זאת, בתקווה שקביעת הנורמה תתרום לשמירתה כדי שמקרים כאלה לא ישנו בעתיד.

 

אחריות מוגברת בקרבה למעבר חציה

השופט ניל הנדל, שכתב את פסק הדין המרכזי בהסכמת השופטים צבי זילברטל וחנן מלצר, פסק עקרונית כי "על נהג המתקרב למעבר חצייה מוטלת אחריות מוגברת. זהו השטח של הולך הרגל. אכן, גם על הולך הרגל חלים כללים בהגיעו לשטח זה, אך על השולט בכלי בעל כוח קטלני מוטלת האחריות, הראשונה במעלה, לנהוג בזהירות. אחריות זו כוללת, על פי הפסיקה, חובה לצפות במידה זו או אחרת את האפשרות כי הולך הרגל עלול להתרשל – כך במיוחד כלפי קבוצות אוכלוסייה ממוקדות כגון ילדים וקשישים".

בפסק הדין הובאו דברי בית המשפט העליון, שפורסמו עוד בשנת 1998: "מהן הנסיבות להן צריך נוהג רכב ליתן דעתו בהתקרבו למעבר חצייה? עליו ליתן דעתו לכך, אם יש מי אשר מתכוון לחצות את הכביש במעבר החצייה; ואם כן – להתאים את מהירות נהיגתו למקרה של חצייתו את הכביש. במסגרת זו, וכדי לכבד את זכות הקדימה של הולך הרגל במעבר חצייה, עליו לצפות שזה ינסה לחצות את הכביש; שאולי לא יהיה ער לרכבו המתקרב; אולי ייטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב; אולי יסמוך על כך שהרכב יכבד את זכות הקדימה שלו. עליו להתחשב גם באפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל" (ע"פ 558/97).

כך נקבע גם כי חובת זהירות על נהג המתקרב למעבר חצייה, "קיימת גם כאשר הנעשה על המדרכה ליד מעבר החצייה מוסתר מעיניו של הנהג, או-אז חובה היא המוטלת על נהג לצפות אפשרות שהולכי רגל שאינם נראים ירדו אל מעבר החצייה". אולם, בפרשה זו הבהיר בג"ץ  כי אין מדובר באחריות גורפת ואבסולוטית על נהג המגיע למעבר חצייה, ועדיין על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו, בהתאם לנסיבות הקונקרטיות. כך, קבע השופט הנדל כי "אמת, מקום שחנתה משאית (שלא כדין) בסמיכות מקום למעבר חצייה, באופן שהרכבים המתקרבים אליו אינם יכולים להבחין בהולכי רגל היורדים מהמדרכה למעבר החצייה, תחול על נהגים חובת זהירות גם כלפי אותם הולכי רגל ה'בלתי נראים'. הנהג הסביר יודע שמשאית חונה עלולה להסתיר את קיומם של הולכי רגל, ונהג שעוצם את עיניו לידיעה זו מפר את חובת הזהירות כלפיהם".

 

חלל תודעתי

במקרה של דריסת הנערה ליזה כרסנטי ז"ל, הרשיע בית המשפט לתעבורה בנצרת את איתי ברזל בעבירות שיוחסו לו, וגזר עליו מאסר בפועל לתקופה של תשעה חודשים, פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 10 שנים, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, ופסילה על תנאי בת 24 חודשים למשך 3 שנים.

פסק דינו המרשיע של בית המשפט לתעבורה הסתמך על גרסתו הספונטנית של ברזל במהלך שחזור התאונה: "אני לא ראיתי אותה, היא פתאום הייתה לי על האוטו ... לא יודע או שהיא רצה או שהשד יודע מה". נקבע כי ברזל לא נתן את דעתו על המתרחש בסביבתו, על מעבר החצייה ועל אי התנועה הצמוד לו, ולא חיפש את הולכי הרגל הנמצאים שם. מכאן הסיק בית המשפט שברזל היה במצב נפשי של "חלל תודעתי", והתוצאה של מצב נפשי זה הייתה אי מודעותו למתרחש סביבו.

על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת, שם זיכו את הנהג שלושה שופטים מהעבירות שבהן הורשע, למעט מעבירת נהיגה ללא ביטוח תקף. עונשו הועמד על קנס בסך 1,500 שקל בלבד.

כפי שדווח בפורטל חדשות תקדין, השופטים אסתר הלמן, אשר קולה ויפעת שטרית פסקו עקרונית כי לא כל מקרה של פגיעה בהולכת רגל על מעבר חצייה מהווה מניה וביה רשלנות של הנהג הפוגע, ועל הפרקליטות להוכיח את כל יסודות עבירת הרשלנות.

פרקליטות מחוז צפון המליצה בפני פרקליטות המדינה להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אולם, פרקליטות המדינה החליטה שלא להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין. משלא הצליחו הוריה של כרסנטי להביא לשינוי ההחלטה, הם עתרו לבג"ץ.

שופטי בג"ץ בחנו היטב את פסק הדין המחוזי שזיכה את הנהג הדורס, וקבעו כי "בית המשפט המחוזי לא התעלם מהאחריות המוטלת על נהג בהתקרבו למעבר חצייה. היפוכו של דבר – הודגשו אל נכון מרכזיותם של הכללים והפסיקה שהוזכרו לעיל. עם זאת, ביישום על המקרה הקונקרטי נימק בית המשפט המחוזי את תוצאת הזיכוי על פי החסר הבא. בית המשפט לתעבורה המעיט בחיוניותן של דרכי החישוב בעבירת גרם מוות ברשלנות. לאמור, הגם שמוסכם כי הנהג לא הבחין במנוחה עת חצתה את הכביש עד לסמוך לפגיעה בה, עדיין יש להידרש לחישובים המתמטיים של שדה הראייה הרלוונטי, של מהירותו של הרכב הנוסע ושל הולכת הרגל המנוחה, ושל המהירות (והמרחקים) שבה התאונה הייתה נמנעת. מלאכה זו לא נערכה כנדרש בהכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה. הטעם בדבר, כפי שבית המשפט המחוזי הסביר היטב, נובע מהיעדר תשתית ראויה לבדיקות הנצרכות על ידי בוחן התנועה. תפקידו של האחרון, בגדר מומחה מטעם התביעה, הוא להציג את הנתונים הנדרשים כדי לבסס את המסקנה שהתרשלותו של הנהג גרמה לתוצאה הקטלנית. בענייננו, ויש להצטער על כך, עולה מפסק הדין של בית המשפט המחוזי כי בדיקות לא נערכו או שלא נערכו בצורה מתאימה – דוגמה לכך היא עריכת הניסוי של שדה הראייה".

 

המשפחה אינה מחפשת נקמה, אלא צדק

לצד דחיית העתירה, שופטי בג"ץ העלו בשבט הביקורת את התנהלות הפרקליטות במקרים דומים, כפי שביקרו בעבר בפרשת דריסת הילדה שחר גרינשפן. "יש טעם בדברי העותרים שהמקרה דורש בדיקה", קבע השופט הנדל. ואילו השופט מלצר הוסיף: "אף כי לא נחשפו בענייננו כל הטעמים שהביאו את פרקליטות המדינה שלא להגיש במקרה זה בקשת רשות ערעור, בניגוד להמלצת פרקליטות המחוז (וחבל שכך) – דומה שניתן היה לנהל כאן את ההליכים מטעם המאשימה, במיוחד בפני הערכאה הדיונית בדרך אחרת (מוקפדת הרבה יותר). ראוי אפוא שתיערך בפרקליטות הפקת לקחים במכלול", וכאן הפנה השופט מלצר לפרשת גרינשפן, וציין שהיו בה אלמנטים דומים מסוימים לפרשת כרסנטי. "הבהרת הנורמה החלה בסוגיה והדרישה להפקת לקחים, שיש לקוות שתענה – הם הסעד המרבי שניתן להעניק פה בנסיבות", פסק השופט מלצר.

השופט הנדל הקדיש את המילה האחרונה בפסק הדין לעותרים – הוריה ומשפחתה של המנוחה. "בסיום הדיון שלפנינו ביקשה אחותה הגדולה של המנוחה את רשות הדיבור בשם המשפחה", תיאר השופט הנדל. "דבריה המרשימים והאצילים הדגישו כי המשפחה אינה מחפשת נקמה, אלא צדק. במובן מסוים, פסק דין זה אינו נותן מענה לתקוותה. יחד עם זה, אחד המאפיינים הבולטים בצדק, לטעמי, הוא הצורך להתחשב בנקודת המבט של יותר מצד אחד. מאפיין זה עשוי להסביר את הכפילות בלשון הציווי – 'צדק צדק תרדוף' (דברים טו, כ). בענייננו, ועם כל הקושי שבדבר, הצד השני הוא הנאשם וזכויותיו בהליך הפלילי. אין זה בגדר מותרות, אלא בליבת המשפט ובמהות הצדק. על פני הדברים, עקב החסר שתואר, נוצר קושי ממשי בהרשעתו של ברזל".

בג"ץ הוסיף כי "החלטת הפרקליטות שלא להגיש בקשה למתן רשות ערעור אינה נופלת מחוץ למתחם הסבירות, וודאי לא נכנסת למתחם של חוסר סבירות קיצוני. תהא נחמה פורתא למשפחה בכך שעקב הגשת העתירה, בית משפט זה חזר, שינן והדגיש את האחריות הכבדה המוטלת על נהג המתקרב למעבר חצייה, על החשיבות הציבורית שבכך. התקווה היא שקביעת הנורמה תתרום לשמירתה כדי שמקרים כאלה לא ישנו בעתיד, כמשאלת לבה של אחות המנוחה בדבריה שלפנינו".

 

בג"ץ 8150/13

 

לקריאה נוספת, ראו:

 

גם כשהולכת רגל לא "צנחה מהשמיים" ונהרגה בתאונה – הנהג בחזקת זכאי

 

 

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה