אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > ביהמ"ש: "כל הישג משפטי הוא קניינו הבלעדי של הלקוח ולא של עורך הדין"

צילום אילוסטרציה: Getty images Israel

ביהמ"ש: "כל הישג משפטי הוא קניינו הבלעדי של הלקוח ולא של עורך הדין"


28.07.2014 | עו"ד אורי ישראל פז

עורך דין שייצג לקוחה בתביעת אובדן כושר עבודה טען כי עורכי הדין ששכרה במקומו נהנו מפסק הדין שהשיג, ודרש חלק משכר הטרחה שקיבלו. ביהמ"ש: "התובע עשה את עבודתו תמורת שכר מוסכם, ולכן אינו זכאי להשבה ממי שהפיק תועלת מפעולתו"

 

סכסוך שהתגלע בין מספר עורכי דין שייצגו לקוחה אחת בתביעת אובדן כושר עבודה התגלגל עד לבית משפט השלום בתל אביב. בית המשפט התבקש להכריע האם יש לחלק ביניהם שכר טרחה של כ-120 אלף שקל, לאור טענתו של אחד מעורכי הדין להישג משפטי שממנו נהנו עורכי הדין ששכרה הלקוחה לאחר מכן, תוך התעשרות שלא כדין. השופט אבי שליו הכריע בשאלה וקבע כי כל הישג משפטי, לרבות מעשה בית דין (או השתק פלוגתא), הוא קניינו הבלעדי של הלקוח ולא של עורך הדין.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

הסכסוך בין עו"ד אברהם יעקב ילין לבין עוה"ד אבי קדוש ואיתן אדלשטיין פרץ על רקע שני הליכים שניהלו עורכי הדין הללו בשם הלקוחה ג'ולית דהאן, בתביעה שהגישה נגד חברת הביטוח מגדל בגין אובדן כושר עבודה.

עו"ד ילין ייצג את דהאן בתביעה שהוגשה נגד חברת הביטוח בגין אובדן כושר עבודה ובין הצדדים נחתם הסכם שכר טרחה שקבע תגמול בשיעור יחסי מתוך סכום הפיצוי הצפוי ללקוחה. עוה"ד ילין הגיש לבית משפט השלום בפתח תקווה תביעה בסעד הצהרתי ותביעה כספית לתגמולי ביטוח שהלקוחה זכאית להם עד למועד הגשת התביעה. לאחר שניהל משפט מול חברת הביטוח נפסק כי הלקוחה איבדה את כושר עבודתה באופן המזכה אותה בתגמולי ביטוח וחויבה חברת הביטוח לשלם ללקוחה פיצוי בגין התקופה שעד למועד הגשת התביעה.

תביעה נוספת נגד חברת הביטוח

בית המשפט לא פסק ללקוחה פיצוי לתקופה שמיום הגשת התביעה והלאה. עוה"ד ילין עתר לתיקון טעות סופר בפסק הדין, אולם עתירתו נדחתה. לצורך קבלת המשך תגמולי ביטוח לתקופה שמיום הגשת התביעה הראשונה ועד בכלל, נדרשה תביעה נוספת. הלקוחה שהתאכזבה מטיפולו של עוה"ד ילין, בחרה להמשיך את ההליכים המשפטיים כנגד חברת הביטוח שלא באמצעותו ופנתה לעוה"ד קדוש ואדלשטיין שייצגוה בתביעה החדשה. בין הצדדים נחתם הסכם שכר טרחה, שאף בו הועמד שכ"ט על 20% מכל סכום שיגבה.

עוה"ד ילין עיכב בידו את תגמולי הביטוח שהתקבלו מחברת הביטוח עבור הלקוחה בהתאם לפסק הדין שניתן בתביעה הראשונה. עוה"ד קדוש ואדלשטיין שלחו בשם הלקוחה מכתב לעוה"ד ילין, ובו ביקשו להשיב ללקוחה את יתרת הכספים המעוכבים בידו. עוה"ד ילין השיב לפניה במכתב בו הבהיר כי ישחרר את התיק, רק אם הלקוחה תסכים להתייצב לבוררות במחלוקת עמו או עד שיקבל את מלוא שכר טרחתו. בסופו של יום, שוחררו הכספים רק במסגרת ההליך המשפטי שנקט עוה"ד ילין כנגד הלקוחה.

עוה"ד קדוש ואדלשטיין הגישו בשם הלקוחה כתב תביעה נוסף כנגד חברת הביטוח, שבמקום להגיש כתב הגנה בחרה לנהל משא ומתן, שבסופו נחתם הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. במסגרת הסכם הפשרה, שולם ללקוחה פיצוי בהיקף של 515,703 שקל (כולל שכר טרחה בסך של 119 אלף שקל ושחרור מפרמיות).

בשלב זה, תבע עוה"ד ילין את עורכי הדין קדוש ואדלשטיין בפיצוי של 113 אלף שקל, על כך שאלה שידלו את הלקוחה להפר את חוזה ההתקשרות שלה עמו ולכן הם חבים מכוח גרם הפרת חוזה. בנוסף, הם התעשרו שלא כדין, כשטיפלו בתיק וקיבלו שכר טרחה הנגזר מפיצוי שמתבסס על העמל והטורח של עוה"ד ילין שייצג את הלקוחה בתביעה הראשונה. עוד טען עוה"ד ילין כי עורכי הדין קדוש ואדלשטיין חבים כלפיו מכוח עוולת הרשלנות, עת התרשלו וגרמו לו נזק.

עורכי הדין קדוש ואדלשטיין התקוממו נגד הגשת התביעה נגדם באופן אישי וכפרו באחריות. בנוסף, העלו טענות בדבר השתק ומניעות.

מו"מ קצר הניב פיצוי נאות

השופט אבי שליו דחה את טענותיו של עו"ד ילין, והתרכז בדיון משפטי נרחב בעילת עשיית עושר ולא במשפט, המרכזית בנסיבות האירוע. השופט שליו הגיע למסקנה כי "למרות המחלוקת האם מדובר במעשה בית דין אם לאו, נחזה שהקביעות המשפטיות בתביעה הראשונה, היוו את הזרז הישיר לגיבוש הסדר בתביעה השנייה, וזאת לאחר שמשא ומתן שלא נמשך זמן רב, הניב פיצוי נאות שבצדו שכר טרחה מכובד שקיבלו הנתבעים".

לכן, משעוה"ד קדוש ואדלשטיין נהנו משכר טרחה בהיקף של כ-119 אלף שקל עבור הליך מהיר שניהלו עבור הלקוחה משך כחצי שנה, מצא בית המשפט שהם הפיקו טובת הנאה מהתביעה הראשונה ומתקיים יסוד ההתעשרות. עם זאת, נפסק כי "המניע מאחורי עילת עשיית העושר הוא רציונל של צדק יחסי, שבו המזכה לא משתכר אודות פעולותיו, בעוד הנהנה אינו משלם דבר לטובת הגורם שהעשיר אותו. לא כך, במקרה שלפניי".

במקרה זה, נפסק כי אין מדובר במי ש"ישב על הגדר" כשעו"ד ילין עשה עבודתו והמתין ליהנות מפירות העשייה, תוך שהוא מסרב להשתתף בעלות הכרוכה בכך, שאז נימי הצדק מזדעקים. כש"התובע עשה עבודתו" הוא עשה זאת תמורת שכר מוסכם, בעוד הנתבעים לא היו כלל בתמונה, פסק השופט שליו. לפיכך, לא מצאתי הצדקה במקרה שלפניי, לחרוג מהכלל שמי שפעל למען 'אינטרס עצמי' כגון עבור שכר, אינו זכאי להשבה ממי שהפיק תועלת מפעולתו".

מפסק הדין עולה כי בין עורכי הדין נדונה המחלוקת על השאלה האם התוצר נשוא הליך משפטי הוא קניינה של הלקוחה או קניינו של עורך הדין, שאם מאן דהוא הסתמך עליו ואולי אף התעשר ממנו, עליו לפצות את עורך הדין המקורי. השופט שליו פסק בשאלה זו כי "כל הישג משפטי, לרבות מעשה בית דין (או השתק פלוגתא), הינו קניינו הבלעדי של הלקוח ולא של עורך הדין. עורך הדין נשכר כדי לייצג את הלקוח בהליך המשפטי ולהשיג לו את הקניין האמור. תמורת שירות זה, גובה עורך הדין שכר כפי שתמחר בהסכם שכר טרחה".

הפרשה עוררה שאלה נוספת, שכן כנגד הציפייה של עוה"ד ילין להמשיך בהתקשרות עם הלקוחה עומד האינטרס של הלקוחה שאינה מעוניינת להמשיך בייצוג עם עורך דינה הקודם והאינטרס החברתי שנועד לאפשר חופש בחירה זה. עוה"ד קדוש ואדלשטיין טענו כי התביעה מהווה ניסיון להיות חסם מפני העברת ייצוג מעורך דין אחד למשנהו לפי בחירת הלקוח וחותרת תחת התפיסה שיחסי עורך דין-לקוח מושתתים על אמון ומשזה הופר, ניתנים להתרה על ידי הלקוח. השופט שליו הסכים עם עמדה זו.

השופט שליו הגיע למסקנה כי עוה"ד ילין "הודה בעצמו בדיון כי כשל בתביעה הראשונה, ובסופו של יום, ובהשוואת מידת האשם של הצדדים, התובע היה הגורם שבו איבדה הלקוחה אמון, ועל כן פנתה לנתבעים. התובע היה אף הגורם שיכול היה מראש למנוע את כל המחלוקת, ואם רצה לממש את שכר טרחתו הנגזר באחוזים מהפיצוי המלא ולא רק מסכום התביעה, או ששאף לחייב את הלקוחה להמשיך הייצוג באמצעותו בתביעה השנייה, היה עליו לקבוע זאת במסגרת הסכם שכ"ט שחתם עמה, או לחילופין לתמחר את עצמו בשכ"ט שאינו נגזר מהפיצוי".

לכן נדחתה תביעתו של עו"ד ילין והוא חויב בהוצאות המשפט של עוה"ד קדוש ואדלשטיין, לרבות שכר טרחת עורכי דין, בסך של 10,000 שקל לכל אחד מהם.

 

ת"א 34363-12-10

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.