אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  דעות ונתוחים  > המעסיק הוא תמיד הצד החזק? חשבו שוב

עו"ד אוריאל לין. צילום: יח"צ

המעסיק הוא תמיד הצד החזק? חשבו שוב


24.07.2014 | עו"ד אוריאל לין

ביהמ"ש שבוי בדימוי של המעסיק כמי שפועל תמידית למען יצירת רווחים תוך ניצול עובדיו, ומתעלם מהמציאות הקשה של מאות אלפי עסקים קטנים ובינוניים. דימוי זה, שאינו אלא קלישאה, הוביל להגנת יתר על העובדים ולפגיעה במעסיקים ששיאה בהכרעה הקיצונית בבג"צ פלאפון

כל הקורא את החלטת כבוד שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, בבג"צ 4179/13 המכונה "בג"צ פלאפון", רצוי שישאל את עצמו כיצד מעשה התרמית שעשה לבן הארמי ליעקב אבינו, כאשר הכפיל לו את שנות העבודה, או הציטטה מפרשת שמות: "וימררו את חייהם בעבודה קשה", רלוונטיים להכרעת בית המשפט העליון אם אכן מותר למעסיק (מהיום זהו שמו האמיתי של ה"מעביד" בישראל על פי חוק) להביע את דעתו על המעלות או הגירעונות של התארגנות עובדים ראשונית בארגונו.

לאמיתו של דבר, אין שום קשר. מובאות אלה, אותן תרם כבוד השופט רובינשטיין, כלל לא היו נחוצות להכרעת הדין גופה. הן נכללו בחלקה האחרון של ההחלטה על מנת לפעול כ"שחקן חיזוק" להכרעה שיפוטית שגויה. נראה כאילו מובאות אלה נועדו על מנת להשקיט את המצפון השיפוטי של כותב ההחלטה.

אלא שמבואות אלו משקפות מציאות הרבה יותר עמוקה ומסוכנת בשיח הציבורי בתחום יחסי העבודה, שחלחל אף לבית המשפט העליון – שם, בעמקי תת ההכרה, טמון זה הרואה במעסיק מי שפועל תמידית למען יצירת רווחים תוך ניצול עובדיו. לבן הארמי הוא דוגמה לתחמנות, סיבוב בכחש וניצול, והמבואה מפרשת שמות היא משל לאכזריות של המעסיק.

המעסיק אינו יכול להביע דעה

במדינת ישראל מאות אלפי עסקים קטנים ובינוניים הנבנים מכוח היזמות של בעליהם, שאינם נהנים ממשרות מכובדות לכל חייהם. הם מסכנים את רכושם ונוטלים הלוואות, והם אלה הבונים את הצמיחה הכלכלית ויוצרים מקומות עבודה. ועל אף זאת, רבים משופטי המדינה לא מעניקים להם יחס של כבוד והערכה. כי בעמקי ההכרה, בעל העסק נחזה תמיד להיות נצלן וערמומי, נוסח לבן הארמי. וממוקדה של הכרה זו צומחות לאחר מכן ההחלטות הפוגעות בזכויות המעסיקים.

מניתוח ההחלטה של בית המשפט לגופה, מסתבר כי העקרונות שפורטו בה על פי בית המשפט עצמו כלל לא היו נחוצות, שכן "אין בית משפט נדרש לעתירה עיונית תיאורטית", והתארגנות העובדים בפלאפון כבר היתה לעובדה מוגמרת. אם בית המשפט היה עוצר כאן – ניחא, אולם בית המשפט ממשיך ומגיע למסקנה הכמעט נחרצת שכאשר מתקיימים הליכים של התארגנות עובדים ראשונית במקום העסק, אסור למעסיק להביע דעתו בפני העובדים באשר למעלות או לגירעונות של התארגנות זו.

למעשה, ארגון עובדים יכול לפנות בכל עת אל קבוצת עובדים במקום העסק, לשכנע אותם בכדאיות ההתארגנות, לפרוש בפניהם את כל הנימוקים בעד ההתארגנות ואפילו לפעמים תוך כדי עשיית שגיאות או הצגה לא נכונה של העובדות. אך מול התרחשות זו המעסיק צריך לאטום את פיו ולא לומר דבר. בעוד ארגון העובדים רשאי להיכנס לבית העסק ללא הגבלה, לחזור ולשכנע ולהציג נימוקיו ללא כל מעצור, על המעסיק מוטלת החובה הלא-אנושית והלא טבעית שלא להביע דעתו, כשהעניין נוגע במהלך כה חשוב לקיום העסק, אשר נבנה ביוזמתו שלו. הוא אשר נושא בסיכון האמיתי להמשך קיום העסק אמור להישאר אילם. וכל זאת כאשר די בשליש מן העובדים כדי לחייב את כלל העובדים להיות חלק מארגון עובדים ולשאת בתשלום דמי הטיפול הארגוני.

קלישאה נדושה

על מנת להגיע להכרעת הדין, בית המשפט דן לא מעט ללא צורך בזכות ההתארגנות וחופש ההתארגנות. איש לא מערער על חופש ההתארגנות כזכות יסוד במדינה, החלה גם על התארגנות של עובדים, אך בית המשפט נזקק שוב לאותה קלישאה נדושה הקובעת נחרצות שהמעסיק הוא תמיד הצד החזק יותר במסגרת דיני עבודה, קביעה שהיא בלתי נכונה נוכח ההגנה האינטנסיבית והמופרזת שבתי הדין לעבודה מעניקים לוועדים ולפעילים בהתארגנות עובדים.

גם אם נניח שהמעסיק היה חזק יותר, האם על סמך הנחה זו ניתן היה להגיע למסקנה הקיצונית שמול ההחלטה של העובדים האם להתארגן או לא להתארגן תוצג רק העמדה של צד אחד שהוא ארגון עובדים, מבלי שתוצג עמדתו של מי שבנה את העסק ונוטל את הסיכון להמשך קיומו? זוהי הגנת יתר של בית המשפט, המוענקת לעובדים כאילו אין הם ברי דעת ובעלי כושר חשיבה להחליט מה טוב להם וכאילו הם נתונים בחרדה ופחד תמידי מחמת זעמו של המעסיק.

יש להדגיש – לא מדובר במצב שבו המעסיק מפעיל לחצים, איומים או פיתויים. מדובר רק בהבעת עמדה חיונית. כשבית המשפט קובע שאפילו הבעת עמדה זו אסורה, הוא מפר באופן הבוטה ביותר את האיזון הנדרש ביחסי העבודה בין זכויות המעסיקים לבין זכויות העובדים. הוא שולל מהמעסיק, רק על שום היותו מעסיק, את אותו חופש ביטוי המוענק, על פי החלטותיו, אפילו לאלה השואפים לפגוע במדינת ישראל ובמוסדותיה.

בדרך לאובדן המוטיבציה

החלטה זו מצטרפת לרצף של 140 חוקי עבודה שכבר הועברו בכנסת ישראל מאז שנת 2000, בנוסף לתשתית חוקי העבודה שהיתה קיימת עד אז. כולם חובות נוספים על המעסיק. באף אחד מהם לא נזכר אפילו ברמז מהם חובות העובדים או מהן זכויות המעסיקים. ובמארג היחסים שבין מעסיקים לבין עובדים – מי הוא באמת, היום, הצד החזק?

צמיחתה הכלכלית של ישראל מותנית ביוזמה ובמוטיבציה של בעלי עסקים לבנות ולפתח עסקים. ההליכים המתוארים כאן עלולים לגרום לכך שמעסיקים יאבדו את המוטיבציה לבנות עסקים בישראל, הצמיחה תיפסק ואנו נשקע באבטלה גוברת. במצב כזה יהיו לנו פחות משאבים כדי לממן את הוצאות הבריאות, החינוך והביטחון. לפיכך, כדאי שנתחיל לרשום את שמותיהם של אלה החתומים על תהליך זה, כמובן הכל במעטה של נאורות מתקדמת המגנה על העובד "נטול הזכויות", לכאורה.

 

עו"ד אוריאל לין הוא נשיא איגוד לשכות המסחר

 

 

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.