אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  דעות ונתוחים  > משוררת פרובוקציות

עו"ד רון לוינטל

משוררת פרובוקציות


19.06.2014 | עו"ד רון לוינטל

ח"כ חנין זועבי מיטיבה לאתר את המורסות של החברה הישראלית ולהפיק מהן משפטי טוויט מקוממים ופרובוקטיביים, שמציתים אינספור תגובות הקוראות לסלק, להעמיד לדין, לבטל לה, לקחת לה או לתבוע אותה. אולם בדומה לרב מאיר כהנא ולח"כ אביגדור ליברמן לפניה – גם לה יש חסינות מלאה

"החוטפים (של שלושת נערי הישיבה מגוש עציון) אינם טרוריסטים", שלוש מילים שגררו הררים של תגובות בעיתונות הממוסדת, וגם בגרפיקה, וידאו וסאונד ברשת האינטרנט. פרובוקציה שעשתה את שלה והולידה אינספור התייחסויות, הומוריסטיות וגם כועסות, עד כדי עצומות ו"סלפי" של אנשים היוצאים מתחנת המשטרה שבה הגישו נגדה תלונה.

תגידו מה שתגידו, מזמן לא שירתה בכנסת ישראל משוררת פורה כזו. אין מדובר במוחמד דרוויש, גם לא בדגם הח"כ-סופר אמיל חביבי, כי אם ביוצרת בת הדור החדש – חנין זועבי. רווקה, חתרנית, בועטת במוסכמות ואם אפשר בועטת גם בפרות קדושות, ולפרקים גם בועטת בסדרני הכנסת או במירי רגב, ככל שהדבר מתאפשר. לא פוגעת בזבוב, אבל בחיילי צה"ל – כן. "שירתה" מתאפיינת במשפטי טוויט קצרים וממוקדים, אשר אינם מותירים את המואזין אדיש. כך, ב-6 עד 10 מילים מיטיבה לבטא ניכור וניצול. לא של החברה הפלסטינאית, אלא ניצול של החסינות שיש לה בחוק וניכור כלפי חברי הכנסת הסובבים אותה.

אש בשדה קוצים

זועבי יודעת שכל משפט קצר שלה מצית אש כבשדה קוצים על הר הכרמל, בואכה בית הכלא דמון. ביד אומן היא מאתרת משפטים ואירועים, מורסות של החברה הישראלית, אירועים טראומטיים, המבססים את שירתה הפוליטית, ומהם היא מפיקה משפטים מחורזים קצרים, שיש לכל אחד מהם הפוטנציאל לייצר אינספור תגובות, התייחסויות, פוסטים, לייקים ודיסלייקים. גם כשהדברים מקוממים ומרגיזים במיוחד, או מפליגים למחוזות אחרים, או סתם מפליגים במרמרה, שזו ספינת השעשועים המועדפת עליה.

במרחבי הרשת, בתחנות המשטרה, בהתייחסויות בעיתונים ובתחנות הרדיו, כבר עולים הקולות הקבועים – לסלק, להעמיד לדין, לבטל לה, לקחת לה, לוודא שהיא לא, להבטיח שבפעם הבאה. תביעה. כתב אישום. המרדה, הסתה, לשון הרע, דיבה. קובלנה פלילית. שהיועץ המשפטי לממשלה יתערב. אולי יגישו נגדה האזרחים תביעה ייצוגית.

אלא שהחוק הישראלי נותן לגב' זועבי, והיא כמובן מבינה זאת, חסינות מלאה, בין היתר מפני תביעת לשון הרע. ב-65 שנות המדינה היו בעבר רבים שביקשו לתבוע חברי כנסת מכהנים. נזכיר על קצה המזלג איך אביגדור ליברמן, שר וחבר כנסת כבר שנים, נתבע בלשון הרע על ידי חברי תנועת "יש גבול" (ת.א. י"ם  018427/08), לאחר שאמר בריאיון טלוויזיוני, בין השאר, כי אנשי שמאל מסוימים הם "כמו אותם אנשי קאפו". בית המשפט קבע כי על הדברים חלה חסינות עניינית לפי חוק חסינות חברי כנסת והיא נדחתה על הסף בידי כבוד השופט שחם.

היית מצפה מחברת כנסת לדעת זאת, ובכל זאת, מאחר וח"כ ענבל גבריאלי לא נהנתה לשמוע את ח"כ יוסי פריצקי אומר ב"פופוליטיקה" לגביה, כי "לא יתכן שיכנסו לכנסת אנשים בעלי כתם פלילי" וכי "היא מהווה יעד מודיעני של המשטרה", גם היא הגישה נגדו תביעת לשון הרע. כבוד השופטת שבח מחקה את התביעה (ת"א (ת"א) 013390/03), לא לפני שקבעה כי "מדובר בחסינות עניינית (חסינות מהותית או מקצועית), אשר איננה ניתנת לוויתור או להסרה. החסינות העניינית ניתנת לחבר הכנסת כדי לאפשר לו למלא את תפקידו ללא מורא, כדי להעניק לו עצמאות וביטחון כי אם חרג מגבולות המותר לא יהא חשוף לתביעה שעה שיחדל להיות חבר כנסת, וכדי להבטיח לחברי הכנסת את חופש הדעה, הביטוי והוויכוח, כדי שיוכלו למלא את תפקידם".

הוצאת קיטור עדיפה

היו כמובן מקרים שבהם הוסרה חסינות של חברי כנסת שסרחו, במקרים כמו של אריה דרעי (שוחד, מרמה והפרת אמונים), חברו בניזרי (קבלת שוחד, הפרת אמונים, שיבוש מהלכי משפט וקשירת קשר לביצוע פשע), כמובן שר האוצר הירשזון (קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הלבנת הון, רישום כוזב במסמכי תאגיד והפרת אמונים) ובעבר הרחוק יותר שמואל פלאטו שרון (קבלת כספים במרמה). אבל שם דובר במקרים של עבירות פליליות חמורות, אז אכן מסירים את החסינות ולא בקלות יתירה. חברי הכנסת צריכים להסיר לעצמם את החסינות (עם ח"כ פנחסי לדוגמא, זה לא היה קל). במקרים הפליליים הפחות נחשבים – כמו עבירות תנועה – אין חסינות מלכתחילה. גם לא על דו"חות תנועה..  

אבל עוד לא קם המקרה שבו התבטאות, אמירה של חבר כנסת במהלך תפקידו, בתקופת כהונתו, הובילה להסרת חיסיון והעמדה לדין על ידי יועץ משפטי. ודאי שחבר הכנסת לא מוותר על חסינותו מול תובע אזרחי הרוצה לתבוע אותו כספית בגין אמירה שנאמרה בעת כהונתו. זו נתפסת כאמירה שנאמרת בקשר לתפקיד, נועדה להביע עמדה ודעה, לתת ביטוי וקול לפלח באוכלוסיה שבחר בו לתפקיד מלכתחילה.

לפי נשיא בית המשפט העליון בעבר, כבוד השופט בדימוס אהרון ברק, יש פה עניין גם של "הוצאת קיטור" שהוא עדיף לא פעם, על אלימות פיזית שיכולה להתבצע על ידי המאמינים, אם משתיקים את נושא קולם. בשפתו המליצית ובאחד מציטוטיו המצוטטים: "הקיטור החברתי מוצא ביטויו במסלול השקט של הביטוי, ולא במסלול האלים של המעשים. החברה, שלעתים שוקטת היא על השמרים ואינה צופה את פני הרעה המתפרצת מהמסתור, מכינה עצמה לקראת הבאות, בהיותה מודעת לסכנות שחופש הביטוי חושפן בגלוי". הדברים לא עזרו למנוע מחבר המפלגה של זועבי, ח"כ לשעבר עזמי בשארה, למרות התבטאויות קשות, להפתיע את משטרת ישראל ולהיעלם רגע אחרי שהחלה חקירה פלילית נגדו בגין חשד לריגול וסיוע לחיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה. איך נגיד זאת בעדינות, הקיטור במפלגת בל"ד, המפלגה של זועבי ובשארה, הוא אכן במסלול השקט.

להגיב, לא להשתיק

הדברים של ברק נאמרו דווקא בהקשר של ההיפך הגמור מהצד השני של המפה – באחת מהעתירות הרבות שהתברך בהן ח"כ הרב מאיר כהנא, שדבריו שנתפסו כגזענות הפריעו לרבים אחרים, אך גם הם היו מוגנים. במשפטית מדוברת: "יש להבטיח את חופש הביטוי כדי לאפשר להשקפות ולרעיונות שונים ומגוונים להתחרות אלו באלו. מתחרות זו – ולא מהכתבה שלטונית של 'אמת' אחת ויחידה – תצוף ותעלה האמת, שכן סופה של האמת לנצח במאבק הרעיוני" (בג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255). כך שלפי ברק, מותר לזועבי לקשקש שטויות ולהכעיס את רוב רובו של העם, והאמת – אם להודות על האמת – תנצח.

ובחזרה ל"חוטפים שאינם טרוריסטים" ו"אני לא מתנצלת". שיטת העבודה של זועבי כוללת ככל הנראה שימוש בחומרים עתיקים מהאתוס הציוני ועירבובם בחומרים אקטואליים. בדרך זו נוצרים משפטים טעונים. כך, לדוגמא, לו היתה נבחרת לתפקידים ציבוריים בעשורים קודמים, ייתכן שהיה ניתן היה לצפות ממנה למשפטים כמו "דמיאניוק היה לוחם חופש אוקראיני" או "גם טרומפלדור עשה יד אחת עם הכובש הציוני". עם זאת, לזועבי היכולת להתייחס לאירועים אקטואליים יותר, ואין לה כל צורך בפרספקטיבה של זמן. גם בדיקת העובדות מיותרת. זועבי גומרת ברבע שעה, בדיקה שצריכים להספיק בשנה.

ואם לתבוע אי אפשר, גם לא לסלק, לא להעמיד לדין, לא למנוע את בחירתה (גם את זה ניסו בעבר אך ועדת הבחירות אישרה ובג"צ נמנע מהתערבות, ראה א"ב 9255/12 - ועדת הבחירות המרכזית לכנסת התשע עשרה נ' ח"כ חנין זועבי).

אז מה כן נותר? גם לכך יש תשובה בפסיקה. כאשת ציבור נבחרת, וכמי שיש לה במות לתת מענה, מותר לכתוב על זועבי, להתבטא בעניינה, להגיב לפרובוקציות שלה, להתייחס לאמירותיה. אמנם צריך להיזהר לא לגלוש ללשון הרע, דיבה על עניין אישי או אינטימי, התייחסות לא מכבדת לעניין שלה שאין בו עניין ציבורי (כדי שהיא לא תתבע), אך בכל הקשור בדיעותיה, עמדותיה וענייניה – מותר, רצוי וראוי להביע עמדה ודעה. פס"ד אבנרי נ' שפירא (ע"א 214/89), שנוצר כשניסה ח"כ שפירא למנוע פרסום ספר נגדו, הוליד הלכה ותיקה של בית המשפט העליון שנסדקה אך מעט בעשורים שחלפו מאז ניתנה. שם נקבע ש"באיזון בין הערך האישי והציבורי לשם טוב לבין הערך האישי והציבורי לחופש הביטוי יש ליתן משקל מיוחד לערך בדבר חופש הביטוי, בכל הנוגע לחופש הביטוי הנוגע לענייני הציבור ולגופים ולאנשים הנושאים משרות ציבוריות, או שהם בתפקידים שלציבור עניין בהם ( 863א-ב)".

ובעברית פשוטה (ס' 25 לפסק הדין): "דברים אלה תופסים במיוחד לעניין חופש הביטוי באשר לנושאים ציבוריים ובאשר לאנשים התופסים עמדות ציבוריות. אין אפשרות לנתק דיון חברתי בעמדות וברעיונות שיש לציבור עניין בהם מדיון רציני בבעלי העמדות ובהוגי הרעיונות. בתחום הציבורי והפוליטי, קשה לנתק את הקשר בין הדעה לבין מי שמביע אותה. מכאן הצורך החברתי לאפשר חופש לא רק באשר לדעות אלא גם באשר לנושאי משרה המשמשים להן שופר... גופים ואנשים הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי".

על כן, אם אי אפשר להשתיק, אי אפשר להעיף, אי אפשר לתבוע ואי אפשר למנוע, אפשר לכל הפחות להגיב. עם חסינות כמעט מלאה. וכמו חנין זועבי עצמה – לא להתנצל.

 

עו"ד רון לוינטל הוא בעל משרד עורכי דין העוסק בדיני לשון הרע וזכויות יוצרים. http://www.ron-law.co.il

 

מאמרים נוספים של המחבר:

 

שרה גיבורת ביבי

 

אריק שרון מת, פרטיותו הרפואית מתה עימו

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.