אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > פרסם באינטרנט ובפייסבוק קריאות לחרם על מועדון ויפצה ב-30 אלף שקל

צילום: facebook

פרסם באינטרנט ובפייסבוק קריאות לחרם על מועדון ויפצה ב-30 אלף שקל


15.06.2014 | עו"ד לילך דניאל

אדם שביקר במועדון פרסם בפורטל מסיבות ובדף הפייסבוק של מכון הכושר הולמס פלייס מודעות הקוראות לעשות חרם על מועדון איניגו מונטויה במתחם M הדרך, בשל יחס משפיל ומחירים גבוהים, לטענתו. ביהמ"ש קבע כי לא עומדת לו הגנת אמת בפרסום וכי גרסתו לאירועים לא עשתה רושם מהימן

לילך דניאל

 

בית משפט השלום קיבל חלקית את תביעתה של חברה המפעילה מועדון בשם "איניגו מונטויה", נגד מבקר שפרסם נגדה באינטרנט ובפייסבוק מודעות שבהן קרא לעשות עליה חרם בשל יחס משפיל ומחירים גבוהים. השופטת הדסה אסיף קבעה כי הנתבע לא הוכיח אמת בפרסום ולא עומדת לו הגנת תום הלב, ופסקה לתובע פיצוי בסך של 30 אלף שקל.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

התובעת, "איניגו יזמות" היא חברה המפעילה מועדון-בר בשם איניגו מונטויה במתחם M הדרך. הנתבע, אלון דוידאן, פרסם מספר פרסומים נגד התובעת באמצעות האינטרנט, הן בפורטל "מסיבות" והן בדף הפייסבוק של מכון הכושר "הולמס פלייס". מדובר בפרסומים שצורתם כמודעה, צבעם כתום ונכתב בהם "כולנו עושים חרם על איניגו מונטויה ב- M הדרך בגלל היחס המשפיל והמחירים הגבוהים", כשעל המילים "איניגו מונטויה ב- M  הדרך"  הופיע איקס. לאור האמור, הגישה התובעת את תביעה לפיצוי של 100 אלף שקל בעילת לשון הרע.

דוידאן טען להגנתו כי בפרסומים הוא הביע את כעסו וטרוניתו על התנהגות אנשי התובעת כלפיו, בפרט בשני אירועים שבהם כביכול הושפל במועדון, וכי יש לכבד את חופש הביטוי שלו.

השופטת הדסה אסיף קיבלה את התביעה וקבעה כי אין ספק שמדובר בפרסום המהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק. עוד קבעה השופטת כי הנתבע לא הצליח להוכיח כי מדובר בפרסום מותר או כי עומדת לו הגנת אמת בפרסום שבחוק איסור לשון הרע. הנתבע לא הוכיח שהמחירים שגובה התובעת הם מחירים גבוהים, וכן לא הוכיח כי זכה ליחס משפיל, וודאי שלא הוכיח כי כולם זוכים ליחס כזה, כפי שעולה מהמודעה שפרסם.

השופטת ציינה עוד כי יש לזקוף לחובתו של דוידאן את העובדה שהוא לא הביא ולו עד אחד לתמוך בטענותיו, אף שלכאורה היו רבים שהיו עדים לאירועים שפורטו. לפיכך, נותרה עדותו בגדר עדות יחידה של בעל דין, שלא ניתן להסתמך עליה לצורך קבלת גרסתו.

השופטת ציינה כי עדותו של הנתבע הייתה רחוקה מלהותיר רושם מהימן, ועלה ממנה כי הוא בחר להדגיש נתונים שאין בהם חשיבות על מנת ליצור רושם מסוים שאין בינו לבין המציאות דבר. עוד צוין כי למרות הצהרתו כי הוא הושפל במועדון שמפעילה התובעת, הוא שב למועדון מיוזמתו, מבלי שסיפק הסבר מניח את הדעת להתנהלותו. גם טענתו לפיה התובעת מפלה אנשים בעלי חזות מזרחית וכאלה שנראים "בני עדות המזרח"  לא הוכחה ונותרה טענה בעלמא.

בכל הנוגע לפיצוי, ציינה השופטת כי השאלה האם ניתן לפסוק פיצוי בעוולת לשון הרע לתאגיד טרם הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון וקיימות בה דעות לכאן ולכאן. עם זאת, השופטת העדיפה את העמדה לפיה הוראת סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, שהוא חוק ספציפי, גוברת על סעיף 10 לפקודת הנזיקין, שהיא חוק כללי, ופסקה כי אין לשלול פיצוי מתובעת שהיא תאגיד רק משום שלא עלה בידה להוכיח את ניזקה.

אשר לשיעור הפיצוי, ציינה השופטת כי הרושם שעלה מתוך הפרסומים הוא שאלו נעשו מתוך כוונה לפגוע בתובעת, וגם הנתבע לא הכחיש זאת, ופסקה לתובעת פיצוי בסך של 30 אלף שקל. דוידאן חויב בנוסף בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עורך דינה בסך של 10,000 שקל.

 

ת"א 44486-02-13

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה