אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > אחרי 47 שנות נישואים הבעל טען – האישה לא עבדה, אין לה זכויות ברכוש

צילום אילוסטרציה: Getty images Israel

אחרי 47 שנות נישואים הבעל טען – האישה לא עבדה, אין לה זכויות ברכוש


05.06.2014 | ליאור שדמי שפיצר

הבעל בן ה-81 טען כי השניים הסכימו על הפרדה רכושית ביניהם. האישה מצדה טענה כי בעלה אסר עליה לעבוד מחשש שתתרועע עם גברים זרים ונהג בה ביד קמוצה ובאלימות כלכלית. ביהמ"ש קיבל את תביעתה ופסק לה מחצית מדירת המגורים ומהכספים והחסכונות הרשומים על שם הבעל

בעל שהורשע בתקיפה ובאלימות נגד אשתו וריצה עונש מאסר טען בבית המשפט כי ממועד זה נקטע השיתוף ברכוש בין השניים, וכעת – לאחר 47 שנות נישואים – לאישה אין כל זכויות בדירת המגורים ובכל הרכוש שרשום על שמו. בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענותיו, והעניק לאישה מחצית מהזכויות בנכסים ובכל חשבונות הבנק, החסכונות וכספי הנאמנות הרשומים על שמו.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

נישואיהם של בני הזוג בשנת 1966 היו נישואים שניים לשניהם, כאשר לכל אחד מהם היה כבר ילד מנישואיו הראשונים. בהמשך נולדו להם שני ילדים משותפים. במהלך כל חיי הנישואים היתה האישה עקרת בית המטפלת במשק הבית ומגדלת את שני הילדים, בעוד שהבעל היה אחראי על פרנסת המשפחה.

האישה, כיום בת 72, הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה לאחר שלטענתה הודיע לה בעלה, בן 82, שאין לה זכויות בבית המגורים וכן בכספים וברכוש שנצברו במהלך תקופת נישואיהם, קרוב לחמישים שנה.

הבעל טען בתגובה כי חרף תקופת הנישואים הארוכה התנהלה ביניהם כל השנים הפרדה רכושית. הוא עבד ופרנס את המשפחה ואילו האישה לא עבדה ולא תרמה למשק הבית, ולכן כל מה שנצבר שיש רק לו. בין היתר טען הבעל כי האישה התלוננה נגדו בעבר על אלימות והוא הורשע, דבר שקטע את השיתוף ביניהם.

מאמץ משותף אינו מאמץ זהה

האישה טענה כי במהלך כל חיי הנישואים היא סבלה מאלימות פיזית, מילולית, נפשית וכלכלית, אך הסכימה לספוג יחס זה בראש מורכן למען שלמות המשפחה. עוד טענה כי הבעל אסר עליה לצאת לעבוד במשך כל שעות נישואיהם מחשש שהיא תתרועע עם גברים זרים.

לטענתה, רק בשנת 2007, במסגרת הליכים משפטיים שהתנהלו בין השניים, היא גילתה לראשונה כי לבעל נכסים וכספים שצבר במהלך שנות נישואיהם והסתיר ממנה. מלבד דירת המגורים בנס ציונה, הוא רכש דירה בתל אביב שאותה מכר והעביר את התמורה לחשבון של אחיו, הבריח כספים, רכש יחידת נופש הרשומה על שם שניהם ועל שמו מניות בשווי מאות אלפי שקלים. למרות זאת, הוא נהג בה כל השנים ביד קמוצה, תוך נקיטת טרור כלכלי, וכך הוא ממשיך עד היום.

השופטת אילת גולן-תבורי קיבלה את תביעת האישה לסעד הצהרתי וקבעה כי חזקת השיתוף לא נסתרה וכי האישה שותפה בזכויות, בנכסים ובכספים הרשומים על שם מי מהצדדים, ובכל חשבונות הבנק, כספי הנאמנות, החסכונות וכספי הביטוח הרשומים על שם הבעל. 

השופטת ציינה כי "מאמץ משותף", שהוא תנאי להחלת הלכת השיתוף, אין פירושו מאמץ זהה כי אם תרומה מסוימת של כל אחד מבני הזוג לכלכלת הבית, לרבות עשייה חיובית בבית פנימה וגידול הילדים, המסייעים בקידום הישגי המשפחה גם בתחום הכלכלי. במקרה זה קבעה השופטת כי טענת הבעל כי האישה לא השתתפה במאמץ המשותף לא הוכחה, ואילו טענתה כי הבעל אסר עליה לעבוד לא נסתרה. הבעל עצמו אף הצהיר במסגרת ההליך הפלילי נגדו כי אשתו "לא עבדה ולא תעבוד כל עוד היא חיה ואני חי. לדעתי בעל צריך לפרנס את אשתו".

עוד הוסיפה השופטת כי ברבות השנים, כאשר כל אחד מבני הזוג מקיים מאמץ משותף, אין מסובבים את הגלגל לאחור על מנת לחלק הרכוש בהתאם להשקעה הבסיסית.

שיתוף בנישואים שניים

השופטת גולן-תבורי דחתה את טענת הבעל כי הצדדים הסכימו לפני הנישואים להתנהל בדרך של הפרדה רכושית, וקבעה כי האישה היתה תלויה כלכלית בבעל, וזה לא הוכיח, בכתב, בהתנהגות או באמצעות עדים, כי האישה נתנה את הסכמתה להפרדה הרכושית הנטענת.

השופטת ציינה כי מדובר אמנם בנישואים שניים, אך אין בכך כדי לאיין את חזקת השיתוף. הפסיקה הכירה בחזקת השיתוף גם בנישואים שניים, בהתאם לנסיבות ולמשך הנישואים. כך, למשל, נקבע כי כאשר הנישואים השניים נמשכו למעלה מ-30 שנה, חלה חזקת השיתוף גם לצורך הכרה בשיתוף בדירת מגורים שהביא עמו הבעל לנישואים. במקרה זה, ציינה השופטת, בני הזוג נשואים קרוב לחמישים שנה, רוב חייהם הבוגרים, כך שחזקת השיתוף לא נסתרה.

השופטת דחתה מכל וכל את טענת הבעל כי השיתוף הרכושי נעצר עם תלונתה של האישה על אלימות, וקבעה כי "אין בכוח הזרוע כדי למנוע זכויות רכושיות מן הזולת, ולא ייתכן כי מי שהורשע בעבירת תקיפה כנגד בן הזוג – ישלול במעשה זה זכויות ברכוש המגיעות למשנהו". 

לאור האמור, קבעה השופטת כי האישה שותפה בכל הנכסים והכספים שנצברו, לרבות דירת המגורים, הכספים ממכירת הדירה בתל אביב, חשבונות הבנק וקופות הגמל הרשומים על שם הבעל.

מאחר שהאישה יוצגה על ידי לשכת הסיוע המשפטי מטעם המדינה, חייבה השופטת את הבעל בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 20 אלף שקל.

תמ"ש 35541-10-10

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.