אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > זיכוי מאונס ב"חילופי זוגות": סקס ראשון בהסכמה, השני – טעות במצב דברים

השופט יצחק עמית. צילום: אתר בתי המשפט

זיכוי מאונס ב"חילופי זוגות": סקס ראשון בהסכמה, השני – טעות במצב דברים


05.06.2014 | עו"ד לילך דניאל

באופן חריג התערב בית המשפט העליון בממצאי המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי וציין כי קשה לקבוע שהמתלוננת היתה שיכורה באופן שמנע ממנה לתת את הסכמתה החופשית, וכן כי קיים קושי ראייתי של ממש לקבוע את נקודת הזמן שבו יחסי המין עברו מהסכמה להיעדר הסכמה מצדה

בית המשפט העליון זיכה מחמת הספק מורשע בשני מעשי אונס אותן ביצע על פי הנטען בבת זוגו של חברו, בזמן ששהו כולם בסלון דירתו במה שהיה ככל הנראה אירוע "חילופי זוגות". חרף כלל אי ההתערבות הידוע בפסיקה, מצא בית המשפט כי יש מקום להתערב בממצאים שקבע בית המשפט המחוזי, בין היתר בעניין שכרותה של המתלוננת, מצבה הנפשי ומהימנותם של עדי ההגנה, והוסיף כי ניתן היה להגיע לתוצאת הזיכוי גם באמצעות הסייג של "טעות במצב דברים", שכן חומר הראיות מעורר את השאלה שמא טעה המערער לחשוב כי המתלוננת מסכימה לקיים עמו יחסי מין.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בשתי עבירות אינוס. על פי כתב האישום, באחד הערבים שהה המערער בסלון דירתו יחד עם ידידתו, אחד מחבריו (קצין חקירות במשטרה) והמתלוננת – בת זוגו של החבר – וכולם צפו יחד בסרט פורנוגראפי. במהלך הערב, שתתה המתלוננת שלוש כוסות וודקה ובשלב מסוים התיישב לידה המערער, חיבק אותה והיא הניחה את ראשה על ברכיו לאחר שחשה סחרחורת. בהמשך לכך, עברו הארבעה לאחד מחדרי השינה, שם קיימו המערער והמתלוננת יחסי מין.

אין חולק, כי בשלב מסוים עברו השניים לחדר אחר כשהם עירומים, אולם בנקודה זו חלוקות הדעות. לטענת המאשימה, בעת שהותם בחדר הסמוך ביצע המערער במתלוננת את שני מעשי האונס הנטענים עם הפסקה ביניהם שבמהלכה יצאו מן החדר, עד שבשלב מסוים הטיחה המתלוננת במערער "תעוף ממני" ועזבה את הדירה. לאחר צאתה מהדירה, שלחה המתלוננת מספר מסרונים מהטלפון הסלולארי שלה, הן לבן זוגה והן לידידה, בהם כתבה כי נאנסה ובכוונתה להגיש תלונה.

מעט לאחר מכן נסעה המתלוננת לבית החולים אולם לא נכנסה אליו. בדרך, בעקבות שיחה ממפקד תחנת משטרה אותו הכירה, חזרה המתלוננת לבית החולים בליווי ניידת משטרה, נכנסה לחדר המיון אך בסופו של דבר סירבה להיבדק ונסעה לבדה לביתה. למחרת הלכה המתלוננת להיבדק בבית חולים אחר, שם נבדקה והופנתה לחקירה.

פגם מוסרי לא משפיע על המהימנות

בבית המשפט נחלקו הדעות בין הצדדים הן בנוגע לאופי המגע המיני שהתקיים בין המערער למתלוננת והן בתיאור הנסיבות שאפפו את ההתרחשויות באותו ערב. לטענת המתלוננת, היא הגיעה לדירה במטרה לפגוש את בן זוגה, ואילו לטענת ההגנה, דובר באירוע של חילופי זוגות ומין קבוצתי, אשר הסתיים לבסוף לאחר שחל שינוי חד בהלך רוחה של המתלוננת. עוד נחלקו הדעות ביחס למצבה הנפשי של המתלוננת, ואף נשמעו בעניין זה עדויות מומחים.

בבסיס ההכרעה עמדה העדפת גרסתה של המתלוננת על פני זו של עדי ההגנה, אשר נמצאו בלתי מהימנים, בין היתר לנוכח סתירות שנמצאו לכאורה בדבריהם. בסופו של דבר, הרשיע בית המשפט פה אחד את המערער בעבירת האינוס הראשונה, ובדעת רוב הרשיע אותו גם בעבירה השנייה לאחר שנקבע כי המתלוננת היתה במצב שבו נמנע ממנה לתת הסכמה חופשית בשל היותה נתונה תחת השפעת אלכוהול.

המחוזי לא מצא לנכון להכריע האם המתלוננת סובלת מהפרעת אישיות גבולית, אך קבע כי גם אם היא אכן לוקה בה, הרי שבוחן המציאות שלה שמור והיא מבדילה היטב בין מציאות לדמיון. בגין עבירות אלו, נגזר על המערער עונש של שלוש וחצי שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 75 אלף שקל.

שופט בית המשפט העליון יצחק עמית זיכה את המערער מהעבירות שבהן הורשע, תוך חריגה מהכלל הידוע בדבר אי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. השופט קבע כי עצם השאלה אם המתלוננת ידעה שהיא מגיעה לערב חילופי זוגות אין בה כשלעצמה כדי להכריע את גורל הערעור, לנוכח ההבדלים בין גרסתה לבין גרסת המערער ביחס להתרחשויות בחדר הסמוך. עוד התייחס השופט לנושא שכרותה של המתלוננת והגיע למסקנה כי קיים קושי בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה היא נמצאה במצב השולל את יכולתה לתת הסכמה חופשית למעשים. זאת, מכיוון שקביעה זו אינה מתמודדת עם אמירותיה של המתלוננת עצמה אשר סתרו אותה והתבססו על אירוע אחר בו הייתה שיכורה, ועם העבודה שדקות לאחר האירוע החלה לשלוח מסרונים לאנשים שונים ונהגה לאורך עשרות קילומטרים. לפיכך, לא ניתן לקבוע שהמתלוננת היתה נתונה במצב של שכרות ונשמט הבסיס להרשעת המערער באינוס בנסיבות לפי סעיף 345(4) לחוק העונשין.

השופט עמית ציין כי קביעת בית המשפט המחוזי בנוגע לחוסר מהימנותם של עדי ההגנה מעוררת קושי של ממש, והדגיש כי יש צורך לערוך הבחנה בין דופי מוסרי שנפל בעדים לבין פגם במהימנותם. השופט ציין כי המחוזי זקף לחובתם של העדים פגמים מוסריים והשליך מכך על מהימנותם. בנוסף, ה"סתירות" שעליהן הצביע ביחס לעדויות לא היו סתירות של ממש, אם בכלל.

גם הנחתו של בית המשפט המחוזי לפיה המערער וידידתו תיאמו ביניהם גרסאות נמצאה נעדרת תימוכין ראייתיים, מה גם שספק אם היתה לעדי ההגנה הזדמנות לערוך ביניהם תיאום כה מפורט ומדויק. בנוסף, נקבע כי גרסאות העדים לא התאפיינו בסממנים האופייניים לעדויות שקר, בהיותן רווּיות בפרטים וכוללות אמירות המנוגדות לאינטרס שלהם.

טעות במצב דברים

לאור קביעתו בדבר מהימנותם של עדי ההגנה, המערער והמתלוננת עצמה, סבר השופט עמית כי נשמט האדן הראשון להרשעה. חרף זאת, היות שסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות מאפשר להרשיע נאשם בעבירות מין על פי עדות יחידה של הנפגע, פנה השופט גם לבחון את מצבה הנפשי של המתלוננת ואת החיזוקים שנמצאו לה. השופט עמית ציין כי הסתפקותו של המחוזי בדבריה של המומחית הפסיכיאטרית שמונתה מטעמו לא הייתה ממצה, בין היתר בהתחשב בכך שחוות דעתה נכתבה מבלי שמלוא החומר הרלוונטי עמד לנגד עיניה. בכל מקרה, גם על פי עדותה וגם על פי אינדיקציות שונות, עולה כי המתלוננת סובלת ככל הנראה מהפרעת אישיות גבולית וייתכן כי הייתה במצב מאני בעת האירוע. לכך, נקבע, עשויה להיות השלכה על האופן בו חוותה המתלוננת את הדברים או פירשה אותם במישור הסובייקטיבי. הובהר והודגש, כי אין בדברים לעיל כדי לקבוע שגרסתה של המתלוננת אינה אמת, אלא שקשה להתעלם מהקושי לשלול קיומם של קווים מקבילים בין גרסת ההגנה לבין מצבה הנפשי של המתלוננת בערב האירוע, והספק המתעורר בעקבותיו.

עוד התייחס השופט לחיזוקים לכאורה שמצא בית המשפט המחוזי לגרסת המתלוננת, בהם העובדה שהיא לא ידעה על חילופי הזוגות, מצבה הנפשי בעת מתן עדותה, המסרונים ששלחה לאחר שיצאה מהדירה וכעסה כלפי בן זוכה – וקבע כי לא מדובר בחיזוקים של ממש.

השופט עמית התייחס לבסוף גם לאפשרות התקיימותו של סייג "טעות במצב דברים" המעוגן בסעיף 34יח לחוק העונשין, וקבע כי אף שטענה זו לא הועלתה על ידי המערער בשום שלב, הרי שחומר הראיות מעורר בפני עצמו את השאלה שמא טעה המערער לחשוב כי המתלוננת מסכימה לקיים עמו יחסי מין, אף שלמעשה לא חפצה בכך. נקבע, כי בהיעדר זיכרון פוזיטיבי קוהרנטי מצד המתלוננת ובהתחשב בגרסתם הברורה והעקבית של עדי ההגנה, ייתכן שהמערער סבר לתומו כי הוא והמתלוננת ימשיכו לקיים יחסי מין בחדר הסמוך. זאת ועוד, קיים קושי ראייתי של ממש לקבוע את נקודת הזמן בו יחסי המין עברו מהסכמה להיעדר הסכמה מצד המתלוננת ואם המערער היה מודע לאי ההסכמה. משכך, מעשיו של המערער חוסים תחת סייג הטעות במצב דברים, וגם מזווית זו יש מקום לזכותו מחמת הספק.

ע"פ 3435/13

 

 

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.