אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > הפגנה למען סרבנית גיוס הובילה לאישום בתקיפת שוטר. ביהמ"ש זיכה וגינה

השופט שמאי בקר. צילום: אתר בתי המשפט

הפגנה למען סרבנית גיוס הובילה לאישום בתקיפת שוטר. ביהמ"ש זיכה וגינה


29.05.2014 | עו"ד אורי ישראל פז

השופט שמאי בקר מתח ביקורת על המשטרה וקבע כי לא היתה לה כל סיבה, עילה או טעם נראה לעין, להורות לקבוצה הקטנה ששמרה על סדר מופתי שלא להפגין, והעיר בציניות כי גם בשירו של ביאליק "המה הרחוב", אך יוסי בכינור ומשה בחצוצרה הורשו להמשיך בשלהם

שני מפגינים שהשתתפו בהפגנה שהפכה לתהלוכה והואשמו בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ואחד מהם גם בבריחה ממשמורת חוקית, זוכו בבית משפט השלום בתל אביב. השופט שמאי בקר מתח ביקורת על המשטרה וקבע כי לא היתה לה כל סיבה, עילה או טעם נראה לעין, להורות להם שלא להפגין.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

מדובר במשמרת מחאה ובתהלוכה בשדרות בן-ציון לכיוון תיאטרון הבימה בתל אביב של כ-35 מפגינים, בתמיכה במי שכלואה בשל סירובה לשרת בצה"ל. המשטרה דרשה מהמפגינים להתפזר למרות שהיה מדובר בתהלוכה של פחות מ-50 איש שאיננה טעונה רישיון.

המשטרה האשימה את המפגינה אושרה בר בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ואילו את חברהּ והנאשם השני נדב פרנקוביץ האשימה המשטרה בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו ובתקיפת שוטר, לצד שימוש בכוח או באיומים כדי למנוע מעצר, וכן בבריחה ממשמורת חוקית.

המפגינים, בהם שני הנאשמים, הצטוו על ידי המשטרה לעצור את תהלוכתם מיד בתחילתה, ומשסירבו לעשות כן, התפתח עימות מילולי שלכאורה גלש לעימות פיזי, ממנו נולד האירוע המתואר בכתב האישום.

השופט שמאי בקר ציין שהבסיס לזיכוי של המפגינים נעוץ בכך שלמשטרה לא היתה כל סיבה, עילה או טעם נראה לעין, ובדיעבד – לאחר שמיעת העדויות – גם לא נימוק המסתבר לאוזן, להורות לקבוצה הקטנה והבלתי מזיקה בעליל של המפגינים שעמם נמנו הנאשמים, שלא להפגין או שלא לצעוד במעלה השדרה, כאשר הסדר הציבורי נשמר על ידי המפגינים למופת.

"לא היה כל בסיס חוקי לעיכובו (הנטען) או למעצרו של פרנקוביץ", קבע השופט בקר, "ואילו האחרון היה רשאי גם רשאי להמשיך ולהלך במעלה השדרה, אף אם הדבר היה כרוך בשימוש סביר ומינימאלי בכוח, ולעניינו – בדחיפה קלה (הנטענת על פי התביעה) של שוטר שחסם את דרכו".

יעד מתבקש להפגנות

השופט בקר הדגיש כי הטעם העולה מהראיות שהניחה התביעה לפני בית המשפט – "למנוע עימות לאור העובדה שמדובר בהפגנה בנושא רגיש כנגד צה"ל בעוד שאנו ימים ספורים לפני יום הזיכרון" – הוא פסול מעיקרו. "גם נושאים רגישים הם יעד לגיטימי להפגנות", קבע השופט בקר, "ואדרבא, דומה כי דווקא נושאים אלה הם היעד ה'מתבקש' להפגנות ומחאות, ומעטות הן ההזדמנויות שעל המשטרה לרסן הפגנות תמיכה סוערות בממשלה, לפחות במדינה דמוקרטית ראויה, כמדינת ישראל. אדרבא, אם היה למשטרה כל תפקיד במסגרתה של אותה תהלוכה שקטה ושולית, היה זה לשמור דווקא על המפגינים, לאפשר להם לקיים תהלוכה כאוות נפשם, מצפנם ומצפונם, וכל זאת בתנאי שהללו שומרים על החוק, כפי שאכן עשו. אילו חששה המשטרה מכך שהמסר שהיה בפי המתהלכים היה עלול לגרום להתלקחות או לסערת רוחות, דבר שלא ממש אירע, הרי היה על המשטרה לסוכך דווקא על המפגינים ולאפשר להם לומר את דברם, להביע את עמדתם ודעתם, תוך קיום והעדפת חופש הביטוי הראוי והמתאים למדינה דמוקרטית, אשר אינה מכופפת ראשה או עקרונותיה אל מול בריונים המבקשים לסכור פי הזולת".

בית המשפט הבהיר בפסק הדין למשטרה כי מושכלות יסוד דמוקרטיים אלו "יפים ביחס לכל הפגנה, ואין נפקא מינה אם מדובר בתהלוכה סולידרית עם אותה סרבנית גיוס, בתהלוכה נגדה ונגד עקרונותיה, או אם נגד "הכיבוש" או בעד "ארץ ישראל השלמה", והכל כמובן, לאור כיבוד עיקרון חופש הביטוי והתנועה, בכפוף לכל דין ולשכל הישר".

לכן קבע בית המשפט כי כאשר הצטוו המהלכים לעצור, על ידי המשטרה, מדובר היה בציווי בלתי חוקי, ועל פני הדברים לא היו המפגינים חייבים לקיים הוראה זו. "אדרבא, על פי הדין, מותר היה להם להתנגד לציווי הבלתי חוקי שקיבלו, ולפיו עליהם לעצור. מותר גם מותר היה למהלכים להמשיך ללכת במעלה השדרה. אם במסגרת ניסיונם להמשיך בהליכתם נדחף שוטר – ואינני קובע כך בשום פנים ואופן – הרי שאותה דחיפה (שאינה אלא תקיפה על פי חוק העונשין) אינה יכולה, בנסיבות אלו, להוליד עבירת תקיפת שוטר".

"תנו להפגין, הניחו למחות וקיימו את חופש הביטוי"

השופט בקר הדגיש בפסק הדין "את הברור מאליו, כי הדברים לעיל יפים ונכונים, רק כל עוד המפגינים אינם נוהגים באלימות קשה או בלתי מידתית, אולם כפי שאראה בהמשך – ובמקרה דנא מעבר לצורך – המפגינים לא נהגו באלימות כלפי השוטרים בכלל, ופרנקוביץ לא תקף כלל את השוטר". עוד נקבע כי פרנקוביץ רשאי היה שלא להישמע להוראה הבלתי חוקית, שפגעה בחופש שלו, קודם בחופש הביטוי שלו, ולפיה עליו לעצור מלכת, ובהמשך גם בחופש הממשי שלו, עת ביקשו לעצרו, על לא עוול בכפו.

השופט בקר הדגיש כי "דווקא אותו שיח בין העוברים והשבים לבין המפגינים הוא התגלמותה של הדמוקרטיה: החלפת רעיונות, השחזת וחיכוך רעיון ברעיון נגדי, מילים מפה נגד מילים משם, בכיכר העיר. מה יכול להיות דמוקרטי יותר? מה ראוי ויפה יותר?".

השופט בקר הזכיר לתביעות המשטרה כיצד רק לאחרונה ממש הודיע היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, במסגרת תיק אחר שהתנהל לפני השופט בקר, על חזרתו מכתב אישום נגד דפני ליף, שהואשמה אף היא בתקיפת שוטר אגב הפגנה. "מדוע דווקא בעניין פרנקוביץ ובר עמדה התביעה על המשך ההליכים? מה ההבדל? הייתכן כי בתביעה המשטרתית לא חלחל די הצורך עיקרון חופש הביטוי?", תמה השופט בקר, והפנה לשורה של זיכויים בעניינים מקבילים או דומים.

לאוזני השופט בקר צרמו בעיקר דבריו של השוטר יצחקי במסגרת ניהול התיק בפרשה, שנאמרו כמייצגים את עמדת המשטרה והתביעה בכלל, אשר גרס בעדותו בבית המשפט כי "ההפגנה לא היתה שקטה בכלל, היא היתה הומה...".

"שוד ושבר – הפגנה הומה", אפיין השופט בקר בנימה צינית. "ומה בכך? מה רע במעט המולה? מאימתי זה מובילים המולה או רחוב הומה - לעיכוב או למעצר?", הוא תמה על התפיסה הלקויה של המשטרה, והוסיף: "לא יכולתי שלא לחזור עשרות שנים לאחור, אל מחוזות ילדות, ולהיזכר במילותיו של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, בשירו הקצר, 'מקהלת נוגנים', בית ראשון - יוֹסִי בַּכִּנּוֹר / פֵּסִי בַּתֹּף, / משֶׁה בַּחֲצוֹצְרָה – / וְהָמָה הָרְחוֹב. כלום היינו מעכבים היום את יוסי? עוצרים את פסי? מאשימים את משה? אין כל פגם ברחוב הומה. אדרבא, יהום הרחוב, שירעש ויגעש, ויעלו בו קולות כאלה ואחרים, נעימים יותר ונעימים פחות. כך ראוי לקרת דמוקרטית. תנו להפגין, הניחו למחות, אפשרו להלך, וקיימו נא, אנא, את חופש הביטוי".

 

 

ת"פ 42043-01-11

 

לקריאה נוספת, ראו:

 

היועמ"ש הורה לתביעה לבטל את ההליכים נגד דפני ליף ותשעה נאשמים נוספים

 

 

"המפגש בין ברכו של שוטר ובין אשכיו של אזרח הוא בלתי נתפס ובלתי נסבל"

 

 

 

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.