אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  דעות ונתוחים  > חפשו את האב: משמורת משותפת מפחיתה את הפגיעה בילדים

ד"ר מוטי חיימי

חפשו את האב: משמורת משותפת מפחיתה את הפגיעה בילדים


12.05.2014 | ד"ר מוטי חיימי פרופ' אהרן לרנר

הסדרי משמורת המאפשרים לאבות להיות מעורבים באופן אקטיבי בחיי ילדיהם תורמים להפחתה ניכרת בהשפעה השלילית של הגירושין על בריאותם ורווחתם הנפשית. לאור זאת, ביטול חזקת הגיל הרך בישראל היא צעד חשוב לכיוון עתיד שפוי והוגן יותר

שיעור הגירושין ברחבי העולם ובישראל עולה בהתמדה בשנים האחרונות והופך לבעיה חברתית משמעותית בשנות ה-2000. עם כמות כה גדולה של ילדים ומתבגרים שחווים את תהליך הגירושין, חשוב להבין כיצד משפיע התהליך הזה על בריאותם.

מחקרים רבים הצביעו על כך כי לגירושין ישנה השפעה שלילית על הילדים, הבאה לידי ביטוי בין היתר בפגיעה לימודית וחברתית, בעיות התנהגות ודיכאון. אולם, ישנן כיום פרשנויות רבות המציירות תמונה שונה לגבי השלכות המצב הזה על חיי הילדים.

בהתבסס על מחקרים קליניים ואמפיריים רבים מהשנים האחרונות מסתבר כי עבור רוב הילדים, הסדרי הראיה ה"מסורתיים" אינם מעודכנים, קשיחים שלא לצורך, מגבילים ואינם עונים על האינטרס של הילדים עצמם לטווח קצר או ארוך. מסתבר כי קיימים יתרונות רבים לילדים במצבי פרידה וגירושין, כאשר הסדרי המחייה של הילדים מאפשרים לאבות התומכים להיות מעורבים באופן אקטיבי בחיי הילדים, כאשר מתקיימים הסדרי ראייה רחבים או משמורת משותפת. במצבים אלה, ניתן לראות הפחתה ניכרת בתופעות השליליות של תהליך הגירושין והשפעה מיטיבה על הסתגלות הילדים.

מחקרים בפסיכולוגיה במהלך שני העשורים האחרונים מצביעים על כך שחשיבות האב בחיי ילדיו גדולה לא פחות מזו של האם. מחקרים רבים הדגישו את חוסר שביעות הרצון החריפה של ילדים בגין הביקורים המוגבלים שנכפו עליהם עם אבותיהם ואת עצבותם בגלל האובדן של קשר תכוף עם האב. הילדים שהיה להם קשר טוב עם אביהם חשו שלראות את אביהם כה מעט היה דבר בלתי נסבל, והילדים הצעירים יותר חשו תחושת פחד, כי אביהם נטש אותם. במחקר שנעשה ב-2007 בקרב מבוגרים צעירים, נצפה כי ככל שהאנשים הללו שהו זמן רב יותר עם אבותיהם בתקופת ילדותם לאחר הגירושין, כך יחסיהם עם האבות היו טובים יותר בתקופת בגרותם וכך גם מצבם הרפואי הכללי.

שכיחות גבוהה של התנהגות עבריינית ודיכאון

אצל מתבגרים להורים גרושים, קיים סיכון גבוה יותר לפתח הפרעות מנטליות, לנשור מבית הספר, או להיכנס להריון. ב-1991 בחנו שני חוקרים תוצאות של 92 מחקרים שכללו 13 אלף ילדים שחוו גירושין. התוצאות הראו שמצבם של הילדים הללו היה בממוצע פחות טוב מזה של ילדים למשפחות רגילות. לילדים הללו היו יותר קשיים בבית הספר, יותר בעיות התנהגותיות, יותר תפיסה עצמית שלילית, יותר בעיות חברתיות עם בני גילם ויותר קשיים להסתדר עם הוריהם. מחקרים מאוחרים יותר אימתו את הממצאים הללו.

עם זאת, ההבדלים הממוצעים בין הקבוצות הללו אינם מעידים על כך שכל הילדים למשפחות גירושין, מצבם גרוע יותר מאשר של ילדים למשפחות רגילות, אלא כי כקבוצה, ילדים למשפחות גירושין חווים יותר בעיות מאשר ילדים למשפחות רגילות. במחקרים נוספים צוינו מספר גורמים שיכולים לתרום להבדלים הללו: אובדן הורי, אובדן כלכלי, יותר "סטרס", הסתגלות הורית מופחתת, היעדר יכולת או היענות של ההורים וחשיפה לקונפליקט שבין ההורים.

אף שההשפעות העיקריות של תהליך הגירושין ניכרות בתחום הנפשי-התנהגותי, תוארו גם השפעות על תחלואה גופנית של הילדים במצבים אלה. כך, למשל, תואר במחקר מטיוואן קשר מובהק בין גירושין של ההורים לבין כאבי ראש יומיומיים של הילדים. מחקרים שונים תיארו שכיחות מוגברת בילדים שלADHD  (הפרעות קשב וריכוז) ו-Abuse במצבי גירושין, ושכיחות מוגברת של היפראקטיביות ובעיות קשב במשפחות עם סיכון מוגבר (גירושין, מצב סוציואקונומי נמוך, וגודל משפחה גדול).

גם במחקר גדול מקוריאה בקרב 2673 סטודנטים נמצא כי לילדים ומתבגרים ישנו סיכון מוגבר לפתח ADHD במשפחות שחוו מצבים של פרידה וגירושים. מחקר נוסף מצרפת בדק את הקשר בין סביבה משפחתית שלילית בתקופת הילדות לבין תפיסת הבריאות העצמית בגיל הבגרות. נמצא כי מצבי פרידה וגירושין של ההורים בגיל הילדות קשורים עם תפיסת בריאות גרועה יותר בגיל המבוגר. הייתה התייחסות גם לבריאות הנפשית וגם לבריאות הגופנית. נמצא שהמדד הזה הושפע מהיחסים שבין ההורה לילד, ומהאפשרות שאותו אדם היה עד לאלימות בין ההורים בתקופת ילדותו. גם מחקר מספרד שבדק את "איכות החיים" (QOL) כפי שנתפס על ידי הילדים עצמם, דיווח על QOL גבוה יותר בילדים להורים נשואים מאשר באלה להורים גרושים. לילדים שדיווחו על קונפליקט בין ההורים לאחר הגירושין היה ה-QOL הנמוך ביותר.

הסדרי המשמורת נשארו מאחור

כאשר ההורים נפרדים, הילדים באופן טיפוסי נכנסים להסדרי מחיה חדשים עם כל הורה, בתבנית שנקבעת בדרך כלל על ידי הסכמים המתקבלים מההמלצות וההחלטות של עורכי דין, מטפלים, מעריכי מסוגלות הורית או בתי המשפט. רוב ההחלטות הללו הביאו לכך שמשנות ה- 60 הילדים מבלים את רוב זמנם עם הורה אחד וזמן מוגבל בלבד עם ההורה האחר (ההורה "המבקר"). רוב ההחלטות הללו התבססו על אמונות ודעות מסורתיות בהקשר לתכניות ההוריות והסדרי הראיה שלאחר הפרידה.

בהתבסס על התרבויות המסורתיות שלפיהן האימהות נשארו בבית לטפל בילדים,  בעוד שהאבות עבדו על תקן מרוויח השכר העיקרי, הונח באופן כללי שהאימהות יהיו המטפלות העיקריות לאחר הפרידה, ואילו האבות "יבקרו" את הילדים בצורה שמשקפת לכאורה את תפקידם המינורי בגידול הילדים. ההעדפה הזו של האימהות חוזקה על ידי תיאוריה פסיכואנליטית לא מבוססת שהתמקדה בחשיבות הבלעדית של האם עבור הילדים, על ידי מחקר שבחן את התפתחות הילדים המוקדמת והתמקד רק באימהות ובילדים, ועל ידי מחקר היפרדות מוקדמת בתקופת המלחמה בבריטניה על ילדים מאושפזים, שדיווח על הסכנות מהיפרדות ממושכת של הילדים מאימהותיהם. 

רוב ההנחיות לגבי הסדרי ראיה ומשמורת עוצבו כמרשם אחיד המתאים לכולם, שלפיו הילדים גרים רוב הזמן עם ההורה המשמורן וזוכים למספר ימי ביקור בודדים אצל ההורה הלא-משמורן, שהוא בדרך כלל האב. תכנית הורות זו היתה פשוטה ליישום, לא דרשה אנליזה משפטית או פסיכולוגית ושיקפה את האמונה הלא מבוססת שהילדים ייפגעו לכאורה אם יהיה להם יותר מבית אחד.

בשנים האחרונות, בד בבד עם עליית מעמד האישה ועם שאיפתה להתקדמות, מימוש עצמי ושוויון, עולה קולם של אבות רבים, המבקשים לקחת חלק משמעותי בחיי ילדיהם. בשנים האחרונות הופיעו מחקרים חדשים המראים כי חשובה התרומה גם של האב וגם של האם להסתגלות הילדים. מדינות רבות אימצו חוקות שעודדו ביקורים תכופים ואפשרו משמורת משותפת פיסית כאופציה הורית מקובלת, וניתן לראות שיעורים גדולים של נשים העובדות מחוץ לבית.

למרות כל אלה, הסדרי המחייה של ילדים לאחר גירושין נותרו יציבים במשך 35 השנים האחרונות והמנהגים החוקיים והחוקתיים שהוטמעו היו קשים לשינוי. למרות ששיעור המשמורת המשותפת נותר עדין נמוך, ל-35% עד-60% מהילדים יש כיום לכל הפחות ביקורים עם אביהם מדי שבוע, ובדרך כלל ביקור או לינה באמצע השבוע. ראוי לציין במיוחד שמספר הילדים שלא היה להם קשר בכלל עם אביהם במשך 2-3 השנים שלאחר הגירושין פחת מ-50% בשנות ה-80 המוקדמות ועד ל18-26% בסוף שנות ה-90. השינוי הדרמטי הזה הוא ככל הנראה תוצאה של מחקרי הגירושין המדגישים את החשיבות של מגע מתמשך עם האב לרווחה הנפשית  (well-being) של הילד.

יתרונות המשמורת המשותפת

מחקרים מוקדמים מצאו כי רוב הילדים דיווחו על אובדן ההורה הלא-משמורן כהיבט הכי שלילי של הגירושין, והיו במצוקה ובאכזבה קשה מהסדר הביקור של סוף שבוע לסירוגין. הם תיארו את אבותיהם כפריפריים לחייהם במונחים של סיפוק משמעת ותמיכה רגשית. מחקרים חדשים יותר דיווחו כי מחצית מהילדים והמתבגרים הצהירו כי רצונם בקשר הדוק וממושך יותר עם אבותיהם. בקרב סטודנטים בקולג' שחוו את גירושי הוריהם בילדותם, 70% דיווחו כי הסדרים של חלוקת זמן שווה הייתה הפתרון האפשרי הטוב ביותר. בקרב אלה שחיו במשמורת משותפת, 93% ביטאו שביעות רצון והאמינו שהסידור היה הטוב ביותר עבורם. מתבגרים נטו לראות את הסדרי המחיה שלהם כמשביעי רצון והוגנים, כאשר הם יכלו לראות את ההורה הלא-משמורן כל אימת שחפצו בכך.

מחקרים עדכניים טוענים כי ילדים במשמורת משותפת מסתגלים טוב יותר מאשר ילדים הגדלים עם משמורן יחיד ובאופן דומה לילדים להורים נשואים. נערכו השוואות נפרדות לגבי הסתגלות כללית, היחסים במשפחה, ביטחון עצמי, הסתגלות רגשית והתנהגותית והסתגלות ספציפית לגירושין. התוצאות תאמו את ההנחה שמשמורת משותפת יכולה להועיל לילדים, כנראה מאחר שהיא מסייעת לשמור על קשר מתמשך חיובי עם שני ההורים.

לא רק תדירות הביקורים חשובה להסתגלות הילדים, אלא גם איכות היחסים בין ההורה והילד, סוג ההורות המסופק על ידי האבות ומשך המגע. מטה-אנליזה של 33 מחקרים שהשוו משמורת משותפת לעומת משמורת אימהית יחידנית ממדגמים גדולים שנלקחו מבתי ספר, בתי משפט וכד', מראה כי ילדים הנמצאים בהסדרים של משמורת משותפת הסתגלו טוב יותר בהשוואה לילדים עם משמורת אם יחידנית, תוך בחינת מדדים רבים של הסתגלות: הסתגלות כללית, התנהגותית ורגשית, ההערכה העצמית, היחסים המשפחתיים והסתגלות לחיי הגירושין.

פקטור קריטי להסתגלות עתידית

ספרות אמפירית ענפה מדגימה יתרונות רבים לילדים במצבי פרידה וגירושין, כולל הסתגלות פסיכולוגית והתנהגותית טובה יותר והישגים לימודיים ואקדמיים טובים יותר, כאשר הסדרי המחייה של הילדים מאפשרים לאבות התומכים והאוהבים של הילדים להיות מעורבים באופן אקטיבי בחייהם. המעורבות הזו צריכה להתקיים על בסיס שבועי וסדיר, כולל שילוב של לינות, בילוי זמן פנאי ומעורבות במתרחש בבית הספר. יתר על כן, הילדים עצמם רוצים יותר קשר עם ההורה הלא-משמורן שלהם, ורבים מהם מעדיפים את התפיסה של משמורת פיסית משותפת. אותם ילדים שחיו בהסדר של משמורת משותפת מסופקים באופן כללי, חשים אהובים, ומדווחים על פחות תחושה של אובדן, בהשוואה לילדים שחיו במשמורת יחידנית עם אימותיהם.

בחודשים האחרונים פורסם מאמר חשוב בכתב העת Psychology, Public Policy, and Law – כתב עת מוביל של הארגון האמריקאי לפסיכולוגיה – שנכתב על ידי  פרופ' ריצ'רד וורשאק מאוניברסיטת טקסס, יחד עם 110 מומחים עולמיים ממדינות שונות בתחום האחריות ההורית בזמן גירושין. המסקנה העיקרית העולה מהמאמר היא שיש לעודד שיתוף של שני ההורים בגידול הילד במשפחה, גם בעת גירושין, כמו בתקופת הנישואים. המשך קשר יציב של הילד עם כל אחד מההורים ושיתוף שני ההורים בגידול ילדם צריכים להיות הנורמה בנוגע לטיפול בילדים במצבי פרידה וגירושין, גם עבור ילדים "רכים", מתחת לגיל 4 שנים.

ההורים והרופאים צריכים להבין שמה שההורים עושים, והדרך שבה הם עושים זאת לאחר פרידה, מהווה פקטור קריטי לגבי מצבם ובריאותם של הילדים. המצב הנפשי של ההורים, איכות ההורות, מידת הקונפליקט שבו ההורים מבטאים את העוינות שלהם זה כלפי זה והמעורבות של האב לאחר הפרידה, חשובים במיוחד ומהווים פרדיקטורים לגבי ההסתגלות העתידית של הילדים (במיוחד לגבי התנהגות והישגים אקדמיים).

גם ישראל  החלה לאחרונה לצעוד לכיוון עתיד שפוי והוגן יותר בכל הנוגע להתנהלות במצבי פרידה וגירושין (מסקנות ועדת שניט). ההמלצה לביטול חזקת הגיל הרך הולמת את עיקרון טובת הילד, שהינו העיקרון הבסיסי והראשון במעלה שצריך להיות לנגד עיני מקבלי ההחלטות בכל הנוגע לגורל הילדים במצבי פרידה וגירושין.

 

ד"ר מוטי חיימי הוא מומחה ברפואת ילדים ובהמטולוגיה ואונקולוגיה של ילדים. פרופ' אהרן לרנר הוא מומחה לרפואת ילדים, גסטרואנטרולוגיה ותזונת ילדים

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה