אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > פנסיונר שהתחייב למזונות גרושתו לכל חייה עתר לביהמ"ש: "טעיתי טעות גסה"

צילום: Getty images Israel

פנסיונר שהתחייב למזונות גרושתו לכל חייה עתר לביהמ"ש: "טעיתי טעות גסה"


25.03.2014 | עו"ד אורי ישראל פז

לאחר 25 שנה שבהן שילם לגרושתו על פי ההסכם סכום שהגיע עד 87% ממשכורתו, ביקש הגרוש לבטל את החיוב. ביהמ"ש נעתר חלקית לבקשה והפחית את התשלום, כשהוא קובע כי יציאה לפנסיה מהווה שינוי נסיבות המצדיק את הפחתת החיוב

בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את הערעור שהגיש גבר בגילאי פנסיה שביקש לבטל את המזונות שהתחייב לשלם לגרושתו לכל ימי חייה בסך של אלף דולר לפני כ-25 שנה. השופט ישעיהו שנלר פסק בהסכמת השופטים ד"ר קובי ורדי וחגי ברנר, כי פסק דינה של השופט שפרה גליק מבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן, שדחה את תביעת הקשיש, אינה עומדת בסטנדרט המשפטי הנכון בנסיבות המקרה.

מדובר בבני זוג שנישאו עוד בשנת 1968. כחלוף למעלה מ-20 שנות נישואים, בשנת 1989, הם החליטו להתגרש וחתמו על הסכם גירושין, שבמסגרתו התחייב הבעל לשלם לאישה "דמי מזונות כוללים בסך 1,915 שקל לחודש, וזאת לכל ימי חייה, אלא אם האישה תינשא שוב או תחיה דרך קבע עם גבר אחר שידאג לפרנסתה לפחות משך שלוש שנים רצופות, כי אז יפסק חיוב זה". עוד נקבע בהסכם הגירושין כי דמי המזונות יהיו צמודים למדד ויועברו ישירות לחשבון הבנק של האישה.

לאחר שבמשך 20 שנה שילם האיש לאשתו את דמי המזונות שהתחייב לשלם לה, הוא הגיש בשנת 2009 תביעה לביטול מזונות אישה ולחלופין הפחתתם. בעת הגשת התביעה עמד שהסכום על 6,662 שקל לחודש, בגלל שיערוך מדד המחירים לצרכן. האיש טען כי חל שינוי נסיבות מהותי ומתמשך במצבו הבריאותי והכלכלי, ולכן יש לבטל את המזונות או להפחיתם.

עוד טען הגרוש כי הוא טעה טעות גסה עת חתם על ההסכם, וזאת הואיל וחיוב המזונות הינו לכל ימי חייה של המשיבה, בלא תלות במצבו הבריאותי או הכלכלי, וכי טעה בהערכתו כי המשיבה תימנע מזוגיות יציבה משך 20 שנה. לטענתו, מעת גירושיהם, חיה המשיבה חיי רווחה, כשהיא צוברת נכסים לרוב, נסעה סביב העולם ואף צברה תארים אקדמיים. האיש הדגיש כי אם סכום חיוב המזונות עמד בזמנו על כ-10% מהכנסתו, הרי בחלוף  20 שנה, שיעור זה עומד על 87% ממשכורתו.

אין תחנת מוצא

מזונות אישה נפסקים בעיקר בבתי הדין הרבניים לאישה נשואה ומשולמים לרוב עד לשלב מתן הגט לאישה בידי בעלה. השופטת גליק דחתה את תביעת האיש לאחר שדנה בהרחבה בשאלה האם יש לסווג את התחייבות האיש כחיוב מתחום דיני המזונות או כחיוב מתחום דיני החוזים. בסופו של דבר, קבעה השופטת גליק כי במקרה זה יש לסווג את החיוב כדין מזונות, ומשכך יש מקום לבדוק האם חל שינוי נסיבות מהותי הירוד לשורשו של עניין כדי להפחית או לבטל את תשלום המזונות.

השופטת גליק הגיעה למסקנה כי האיש לא הצביע על נקודת זמן שיש לראות בה כ"תחנת המוצא". כלומר, אין כל אינדיקציה למצבו הכלכלי בעת החתימה על הסכם הגירושין, ולכן לא ניתן לערוך השוואה עם מצבו הכלכלי בעת הגשת תביעתו. השופטת גליק פסקה לבסוף כי "אין לומר שמצבו הכלכלי רעוע לעומת מה שהיה עת חתם על הסכם הגירושין".

עוד קבעה השופטת גליק כי אין לראות בגילו של האיש, בן 42 בעת חתימת הסכם הגירושין לעומת בן 65 בעת מתן פסק הדין, בבחינת "שינוי נסיבות בלתי צפוי", וכך גם לא בטענות על מצב בריאותו. לכן, כאמור, תביעתו נדחתה והוא אף חויב בהוצאות משפט.

בערעור שהגיש האיש לבית המשפט המחוזי התהפכה התוצאה לטובתו. השופט שנלר פסק כי בניגוד לגישת השופטת גליק, "אין אני סובר כי יש לבחון את הנסיבות דנן, כאילו מדובר היה בתביעה רגילה לשינוי נסיבות בנושא חיוב מזונות. לא מדובר בחיוב שגרתי של מזונות, אשר נטען כי חל שינוי נסיבות, המצדיק שינויו. למעשה, ניתן לקבוע, ובניגוד לקביעת בית משפט קמא, כי חלוף הזמן לכשעצמו, גם אם מדובר בשינוי בגיל, ניתן לראות בו כשינוי נסיבות, לעומת המצב ששרר בעת כריתת הסכם (הגירושין) הראשון".

לנוכח הקביעה הנורמטיבית והעקרונית הזאת של שופט מחוזי, המהווה הלכה מנחה לשופטי משפחה, אפיין השופט שנלר כשופט המרבה לפסוק בערעורי משפחה כי "לעיתים בני זוג אינם מתגרשים, הגם שיודעים הם כי אין מנוס מכך, לאור רצונה של האישה שלא לאבד זכותה למזונות, כל עוד היא נשואה, ולא בכדי נדרשו ונדרשים בתי המשפט לשאלת צמצום שיעור המזונות, או אף ביטולם, מקום שחיי הנישואין הסתיימו 'דה פקטו' אף אם לא 'דה יורה'. משכך, יכול ובמסגרת הסכם גירושין, ועל מנת לא לעכבם, יוסכם בין בני הזוג כי חרף הגירושין, יישא הבעל בתשלום מזונות, גם לאחר הגירושין", אפיין השופט שנלר.

חיוב חריג במזונות משקמים

מהניסיון, קבע השופט שנלר, "דומה כי מדובר בתקופות קצובות, אשר נסמכות או על תקופה סבירה על מנת לאפשר לאישה למצוא דרכה בשוק העבודה, או כזמן סביר לתקופה שבה היו נמשכים חיי הנישואין הפורמליים אלמלא ההסכמות האמורות. מדובר בכעין חיוב הדומה במאפייניו ל'מזונות משקמים', קרי אותם תשלומים שהבעל מתחייב לשלם לאשתו גם לאחר מתן הגט, שנגזרים בין היתר מעיקרון תום הלב, אשר מטרתם לאפשר לבת הזוג לשקם את מצבה ולתמוך בעצמה".

ואילו במקרה זה, קביעה והסכמה שתשלום המזונות יימשך לכל ימי חייה של האישה, נראה בעיני השופט שנלר בגדר "חריג", ובמיוחד מקום בו נקבע כי הסיווג של חיוב זה כחיוב של מזונות ולא כחיוב ממוני. "סבורני כי יש ממש בטענת המערער כי לא היה בכוונתו ובדעתו כי אכן בפועל יכלכל את המשיבה לכל ימי חייה, ובאופן, שאכן לא תחול בפועל אותה הוראה של הנסיבות בהן החיוב יופסק, נסיבות שפורטו לעיל. יתר על כן, אין אני סובר כי יש לבחון את שאלת שינוי הנסיבות באספקלריה 'הנוקשה'. דהיינו, בדיקת יכולת השתכרות או רכושו בהשוואה של מצב ששרר לפני כ-25 שנה, בין בהתייחס ליכולת ההשתכרות ורכושו של המערער, ובין אם נתייחס לרכושה והכנסותיה של המשיבה".

לאור חלוף שנים כה רבות, קבע עקרונית השופט שנלר כי "מן הראוי לבחון את המצב השורר בעת בחינת הנסיבות, דהיינו מצד אחד, חיוב הנמשך שנים כה רבות, אשר לכאורה עד לתקופה האחרונה עמד בו המערער ככתבו וכלשונו, וכך גם מצבה של המשיבה ובחינת נזקקותה להמשך פרנסתה באופן זה או אחר".

יתרה מכך, לדעת השופט שנלר, "אין להתעלם מהגיל אליו הגיע המערער, דהיינו גיל היציאה לפנסיה, ובאופן שבגין אותו חיוב מלפני שנים כה רבות, ייאלץ או להמשיך לעבוד או לממש רכוש זה או אחר, וזאת בהתעלם, כביכול, מצרכיה של המשיבה, ככל שהוכחו".

לנוכח השיקולים הללו הגיע השופט שנלר למסקנה כי אמנם אין מקום לפטור את האיש מהמשך תשלום המזונות, אולם מאידך יש מקום לקבל את עתירתו לשינוי שיעור המזונות. בשאלת גובה המזונות, דומה כי יש להתחשב, בין השאר, בשיקולים כמו שיעור הכנסתו כיום מול שיעור המזונות כפי שהם משוערכים להיום, תוך בחינת "ההכנסה הפנויה" שתיוותר למערער, וכן בגילו של המערער, דהיינו גיל הפרישה לפנסיה. עוד יש להתחשב ברכושה הכולל של האישה, כולל ההכנסות משכר דירה, והכספים שצברה.

לפיכך נפסק בערעור כי חיוב המזונות שנקבע במסגרת הסכם הגירושין יעמוד בתוקפו עד הגיע האיש לגיל 67, ומאותו מועד ואילך יעמוד החיוב על סכום השווה ל-1,000 דולר בחודש, בהתאם לשער הדולר היציג כפי שיהיה ידוע בעת התשלום, ו"כשדומה כי זה הסכום שלמעשה הצדדים סברו כראוי בזמנו, אלמלא השערוך השקלי".

מעבר לכך, בוטלו ההוצאות שהושתו עליו בבית המשפט למשפחה.

 

עמ"ש 9421-05-12

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.