אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > ידועים בציבור בני אותו מין לא יידרשו להוכיח כוונת שיתוף יותר מזוג נשוי

צילום: Getty images Israel

ידועים בציבור בני אותו מין לא יידרשו להוכיח כוונת שיתוף יותר מזוג נשוי


23.03.2014 | ליאור שדמי שפיצר

ביהמ"ש הכיר בבנות זוג ידועות בציבור כבעלים במשותף של הרכוש שצברו וקבע כי כאשר יש מניעות חברתית, משפטית או דתית להינשא, אין לדרוש נטל הוכחה כבד יותר מזה הנדרש מזוג נשוי להוכחת כוונת שיתוף בנכסים

בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל תביעה להכיר בבנות זוג ידועות בציבור כבעלים במשותף של הרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים, וקבע כי כאשר יש מניעות חברתית, משפטית או דתית להינשא, אין לדרוש נטל הוכחה כבד יותר מזה הנדרש מזוג נשוי להוכחת כוונת שיתוף בנכסים.

המערערת והמשיבה התגוררו יחד קרוב לעשרים שנה. בשנת 1991 הקימו יחד סוכנות רכב, כש-99% מהמניות נרשמו על שם המערערת ו-1% נרשם על שם אבי המשיבה, שעבדה עדיין בחברת סובארו וחששה שהחברה תדע על הקשר שלה לסוכנות הרכב.

ב-1994 הקימה המשיבה סוכנות רכב עם שותף נוסף, כשמחצית המניות נרשמו על שמו והמחצית השניה נרשמה על שם המערערת, משיקולי מיסוי. סוכנות זו נסגרה כעבור שנה.

כשנתיים לאחר מכן הקימו בנות הזוג חברה נוספת כשהזכויות בה נרשמו ברובן על שם המערערת ו-1% בלבד נרשם על שם אבי המשיבה. עם זאת, בהליך קודם שהתקיים בין הצדדים בבית הדין לעבודה נקבע כי בנות הזוג ניהלו חברה זו כשותפות, כשהרישום אינו משקף את המצב בפועל.

חשבונות נפרדים

בסוף שנת 2002 נפרדו השתיים והמערערת עזבה את הדירה בתל אביב שבה התגוררו.  בתביעה שהגישה לבית המשפט לענייני משפחה עתרה לפירוק שיתוף בכלל הנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים, לרבות בדירות שנרכשו בתל אביב, ברמת גן ובקרית גת. לטענתה, כל הרכוש המדובר נרכש ומומן מכספים שנצברו במהלך החיים המשותפים, ועל כן שייך לשתיהן בחלקים שווים. זאת, כיוון שלא רישום הבעלות בדירות ולא חלוקת המניות בחברות משקפים את הכוונה בפועל, שהיתה כוונה לשיתוף שוויוני.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת המערערת לשיתוף וקבע כי בנות הזוג חלקו באחריות ובהוצאות ניהול משק הבית המשותף, אך לא ראו עצמן כיחידה כלכלית אחת. חשבונות הבנק והחסכונות היו נפרדים והמשיבה נשאה לבדה בהוצאות גידול בנה, ולא הוכח שיתוף בזכויות סוציאליות וזכויות אחרות ממקום העבודה.

השופטת רות לבהר שרון קיבלה את הערעור וקבעה כי כאשר בני זוג חיים כידועים בציבור בשל מניעות חברתית, משפטית או דתית להינשא, אין לדרוש נטל הוכחה כבד יותר מזה הנדרש מזוג הנשוי להוכחת כוונת שיתוף בנכסים. זאת, בניגוד למקרים אחרים שבהם בני זוג בוחרים מרצונם החופשי שלא למסד את הקשר, לעיתים דווקא כדי להצביע על היעדר כוונת שיתוף.

משטר כלכלי משותף

השופטת לבהר שרון ציינה כי אחד הפרמטרים לבחינת כוונת השיתוף היא משך הקשר ואורך החיים המשותפים. במקרה זה, קבעה השופטת, משך הזמן שבו חיו בנות הזוג יחד – כעשרים שנה, כמעט שנות דור – הוא פרק זמן משמעותי ביותר, שיש בו כדי להצביע על כוונת שיתוף. השופטת הדגישה כי במקרה זה, אין חולק כי בנות הזוג לא מיסדו את הקשר שלא מבחירתן החופשית, אלא מהיעדר אפשרות משפטית ודתית לעשות כן.

השופטת הדגישה כי עצם השיתוף בעבודה וביצירת הכנסה, והעובדה שהמשיבה סמכה על המערערת ורשמה על שמה 99% ממניות החברה, אף שבפועל היתה זו חברה משותפת שפרנסתן היתה מהכנסותיה, מלמדים על כוונת שיתוף ואמון הדדי.

השופטת ציינה בין שיקולה את חוסר תום ליבה ואת התנהלותה של המשיבה, שהכחישה תחילה את עצם הקשר ונישלה את המערערת מהחברה המשותפת והקימה בעורמה חברה אחרת תחתיה.

בסיכומו של דבר פסקה השופטת לבהר שרון כי יש להחיל את חזקת השיתוף על שלוש הדירות שנרכשו במהלך הקשר הזוגי, כאשר שרר משטר כלכלי משותף בין השתיים, ולחלק את הזכויות ביניהן שווה בשווה. המשיבה חויבה לשלם למערערת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 40 אלף שקל.

 

עמ"ש 2219-06-12

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.