אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > העליון: משרד החינוך אינו אחראי לנזק נפשי של תלמיד מקטטה שכלל לא נכח בה

צילום: Getty images Israel

העליון: משרד החינוך אינו אחראי לנזק נפשי של תלמיד מקטטה שכלל לא נכח בה


18.03.2014 | עו"ד לילך דניאל

תביעת נזיקין שהגיש תלמיד כיתה ט' והוריו הפתיעה את ביהמ"ש – התלמיד לא הותקף, לא היה עד לקטטה שלטענתו גרמה לו לנכות נפשית ואף לא היה חבר של הנערים המעורבים. השופט יצחק עמית: מדוע מבין עשרות התלמידים היה צורך לשמור דווקא על המערער?

בית המשפט העליון דחה את ערעורם של תלמיד בית ספר לשעבר והוריו על דחיית תביעת נזיקין שהגישו נגד משרד החינוך ורשת "אורט". לטענתם, נפגע התלמיד נפשית כששמע מפי בן כיתתו על קטטה בה היה מעורב האחרון במהלך פעילות שטח, ואובחן כסובל מפוסט-טראומה. בית המשפט קבע כי לא רק שלא הוכחה התרשלות כלשהי של צוות בית הספר, אלא שבהתחשב בכך שהתלמיד לא היה עד לקטטה, לא נפגע באופן ממשי ואף לא היו לו יחסי חברות מיוחדים עם התלמיד שהותקף – אין להכיר בו כניזוק משני בהתאם להלכת אלסוחה. התלמיד והוריו חויבו בהוצאות בסך של 40 אלף שקל.

פוסט טראומה ותסמונת דו קוטבית

בשנת 2006 יצא המערער, תלמיד כיתה ט', עם שכבתו לפעילות שטח במסגרת תכנית של"ח וידיעת הארץ, אשר במהלכה לנו התלמידים לילה אחד בחניון אוהלים מגודר בבסיס צבאי. בשעות הלילה, שוחחו שני תלמידים בטלפון עם נערים שאינם שייכים לבית הספר, ובעקבות כך הגיעו אותם נערים למתחם, קפצו מעבר לגדר והיכו את שני התלמידים באופן שגרם להם חבלות. שני הנערים שהוכו ניסו להסתיר את הדבר מהמורות, אולם הדבר התגלה, התקיים בירור והוריהם זומנו. בהמשך, הוזמן אף אביו של אחד התלמידים לבית הספר על מנת לשאת דברים בנושא אלימות בפני תלמידי השכבה.

המערער, שלא היה צד לקטטה ואף לא נכח בה, הגיש באמצעות הוריו תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי נגד רשת "אורט" ומשרד החינוך, שבה טען כי במהלך אותו לילה שמע מאחד התלמידים שהוכו אודות הקטטה, וכי מאז החל מצבו הנפשי להתדרדר והוא החל לסבול מחרדה מוגברת, עצבנות, אי שקט, מחשבות טורדניות ומצב רוח ירוד. לדבריו, הוא טופל במהלך כשנתיים על ידי פסיכולוגים ופסיכיאטרים, שאיבחנו כי הוא סובל מתסמונת בתר-חבלתית, ובחלוף כשנתיים אף אושפז בבית חולים ואובחן בהמשך כסובל מתסמונת דו-קוטבית.

לשיטתו של המערער, המורים התרשלו בכך שלא פיקחו באופן נאות על המתרחש במתחם הלינה הלילי, הן בכך שלא מנעו את האירוע והן בכך שלא שמו לב כי הגיב אליו קשה ונזקק לעזרה.

בית המשפט המחוזי דחה את התביעה וקבע כי רשת אורט ומשרד החינוך לא התרשלו אלא פעלו על פי כל הנהלים, וכי האירוע התרחש מאחר שהתלמידים המותקפים הפרו את ההוראות ללא ידיעת המורות. עוד נקבע כי אין חולק שהמערער עצמו לא היה עד לקטטה, לא היה נוכח בה ואף שהה באוהל אחר. כמו כן, התרשם בית המשפט כי אותו תלמיד שהוכה לא שיתף את המערער באופן מיוחד בפרטי האירוע, וכי מאחר שהשניים אינם קרובי משפחה או אף חברים קרובים, לא נתמלא תנאי הלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דהן).

היעדר תשומת לב לאחר האירוע

מומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי העמיד את נכותו של המערער על 5% לצמיתות בלבד, כך שלא התמלא אף התנאי הדורש פגיעה נפשית קשה. לבסוף, צוין כי הוכח שהמערער מנהל חיים רגילים לחלוטין, עובד, לומד ומבלה עם חברים, וכי לא הוכח קשר סיבתי בין התפרצות התסמונת הביפולרית לבין האירוע האלים.

התלמיד והוריו ערערו על פסיקת המחוזי, אך בית המשפט העליון דחה את ערעורם וקבע כי לא היה מקום להגיש את התביעה מלכתחילה. השופטים יצחק עמית, יורם דנציגר וצבי זילברטל הדגישו כי המערער עצמו לא הותקף, לא נכח באירוע הקטטה ואף לא לן באותו אוהל עם התלמיד שהותקף ולא היה עמו ביחסי קרבה מיוחדים.

עוד הוסיפו השופטים כי כלל לא ברור איזו התרשלות מיחסים המערערים למשיבות, וככל שההתרשלות המיוחסת להן היא בכך שלא הקדישו למערער תשומת לב לאחר האירוע, הרי שהמערער עצמו ציין בתצהירו כי לא דיבר ולא שיתף אף אחד בפחדיו באותו לילה. לפיכך, נשאלת השאלה האם היה אסור למורות ללכת לישון כלל באותו הלילה ומדוע מבין עשרות תלמידים היו אמורות להשגיח דווקא על המערער, אשר לא דיבר ולא שיתף אף אחד כשמטבע הדברים תשומת הלב התמקדה בתלמידים שנחבלו.

חשש מתביעות סרק

לבסוף, נקבע כי ספק אם ניתן היה לצפות שעקב התרשלות כלשהי שגרמה נזק לאחד הנערים המותקפים, ייגרם נזק נפשי לנער אחר ש"נחשף" לסיפור אך לא היה עד לו, כך שדומה כי מדובר בסיכון לא צפוי השולל קיומה של התרשלות. אמנם, קבעו השופטים, אירוע נזיקי יכול להשפיע גם על סביבתו של הניזוק, אולם  בשל החשש מהרחבת חוג התובעים עד אין גבול, יש להגביל את מעגלי הפגיעה – אם בשל היעדר צפיות הנזק ואם משיקולי מדיניות וחשש לתביעות סרק.

במקרה זה נקבע כי המערער אינו עומד בתנאי הראשון של הלכת אלסוחה, לפיה נדרשת דרגת קרבה ראשונה בין הניזוק המשני לניזוק העיקרי, ובהיעדר יחסים מיוחדים בין השניים אין גם הצדקה להרחיב את תחולתה של ההלכה. גם אם תוכר בעתיד הרחבה של תנאי הקרבה, יש "לאזן" הרחבה זו בדרישה לקרבת זמן ומקום לאירוע המזיק, מה שלא התקיים במקרה זה.

 

ע"א 6894/13

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה