אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > בג"ץ: קברו של חייל שנפל במלחמת יום כיפור לא ייפתח לבקשת בני משפחתו

צילום: אודי שטיינוול

בג"ץ: קברו של חייל שנפל במלחמת יום כיפור לא ייפתח לבקשת בני משפחתו


27.02.2014 | עו"ד לילך דניאל

שופטי בג"ץ דחו את עתירתם של בני משפחתו של רב"ט ציון טייב ז"ל, שנפל במוצב החרמון במלחמת יום הכיפורים, להורות על פתיחת קברו כדי לערוך בדיקה גנטית לנוכח הספקות שקיננו בליבם במשך 40 השנים שחלפו מאז המלחמה שמא בנם נפל בשבי הסורי ולא נהרג במתקפה. השופט אליקים רובינשטיין: עם כל ההבנה ללבה של המשפחה וחרף התקלות שקרו בתקופת המלחמה ואחריה – אין ספק בזיהוי המצדיק את פתיחת הקבר

רב"ט ציון טייב היה חייל צה"ל שהתגייס לצבא בשנת 1973. ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, סופח טייב אל מוצב החרמון, שהותקף על ידי הצבא הסורי ביומה הראשון של המלחמה. מתוך 54 החיילים ששהו אותה עת במוצב, עשרה הצליחו להימלט, 13 נהרגו ו-31 אחרים נפלו בשבי. לבני משפחתו של טייב נמסר כי בנם שירת במוצב וכי הוא מוחזק נעדר, ולאחר שהם וחייל נוסף זיהו את תמונתו בין תמונות החיילים שצולמו במחנות השבויים בסוריה, נוסף שמו לרשימת השבויים שהופצה על-ידי המרכז לאיתור נעדרים. בהמשך המלחמה, נפלו בשבי חיילים סורים שלקחו חלק במתקפה על המוצב, ובעקבות חקירתם נמצא קבר אחים בחצר המוצב.

בסופו של תהליך זיהוי הגופות שנמצאו באותו קבר, זוהתה אחת הגופות כגופתו של טייב, בהסתמך על טביעות אצבעות, חפצים ומסמכים שנמצאו על החלל ומידע שנאסף מהמשפחה. נוכח האמור, שמו הוסר מרשימת השבויים ונמסרה למשפחה הודעה בדבר נפילתו במלחמה. בני המשפחה לא השלימו עם האמור, והמשיכו לשלוח לבנם מכתבים דרך הצלב האדום משום היה אחד השבויים המוחזקים בסוריה, ובמקביל פתחו בהליכים מול רשויות המדינה והצבא בטענה כי מותו של בנם לא הוכח. רשויות צה"ל מצידן, עשו כל שביכולתן על מנת לשכנע את המשפחה כי בנם הוא החלל שנטמן בהר הרצל, ואף פתחו במספר פעולות חקירה שהסתיימו במסקנה כי המשפחה טעתה לגבי זיהויו של בנה בתמונת השבויים ולמעשה דובר בחייל אחר.

בשנת 2006, נפגש הרב הצבאי הראשי דאז, תא"ל ישראל וייס, עם בני המשפחה, והציג בפניהם את פעולות החקירה שבוצעו עד כה וממצאיהן, וכן עמד על המחדלים שאירעו לאחר מותו אשר חיזקו אצל המשפחה את הספק ביחס למותו, בהם העובדה שטייב ז"ל לא זוהה בחודשיים הראשונים, שמו הופץ כנעדר ברשויות השונות, נלקחו שבויים מהחרמון, השיחה עם איש הרבנות שציין שלא היה חלל בשם זה, וכן האיסור על המשפחה לדבר עם השבויים לאחר חזרתם ולא לדבר על ההשערה כי הוא חי. עם זאת, עמד הרב על שלוש הוכחות לכך שהחייל אינו עוד בין החיים, ובפרט עדותו של החייל אותו זיהתה המשפחה בטעות בתמונות בפני ועדת אגרנט, בה פורט סיפור נפילתו של בנם, תצהירו בו הוא זיהה עצמו בתמונות השבויים כדמות שזוהתה על ידי המשפחה וחוות דעת מז"פ ששללה את היתכנות זיהויו של טייב עם השבוי המופיע בתמונות.

עם זאת, הספק המשיך לנקר בלב המשפחה גם לאחר פגישה זו, ואלו נפגשו עם ראש אכ"א דאז, האלוף אלעזר שטרן, ודרשו לקיים בדיקת DNA לשרידי הגופה הטמונה בהר הרצל. בעקבות הפגישה הורה האלוף שטרן על הקמת צוות חקירה מיוחד לבחינת ספקות המשפחה. כחלק מעבודת החקירה, נגבו עדויות מגורמים שונים ששפכו אור חדש על הליכי האיסוף, הזיהוי וקבורת החללים ככלל, ובעניין זיהויו של טייב בפרט. בסופו של יום, הגיע הצוות למסקנה כי רב"ט טייב לא נפל בשבי הסורי וכי הוא החלל הטמון בחלקת הקבר בהר הרצל.

קבר מזוהה

על אף האמור, מיאנו בני המשפחה להשלים עם המסקנה בדבר מותו של בנם, והמשיכו לפעול לצורך קבלת אישור לפתיחת קברו לשם עריכת בדיקת דנ"א. היועץ המשפטי לממשלה סירב לאשר את הבקשה, בנימוק כי קברו של החייל הוא קבר מזוהה, בעוד שבכל התקדימים בהם ניתן אישור לפתיחת קברים היו אלו קברים אלמוניים. עוד ציין היועץ המשפטי כי הוא סומך ידיו על עמדת רשויות הצבא לפיה אין לאשר את הבקשה. במכתבו של היועמ"ש הודגשו הליכי הזיהוי שהתבססו על טביעת האצבעות, הסממנים הפיזיים וכן עדויות שנאספו ברבות השנים מחיילים שלחמו לצד טייב.

עוד נטען כי פעולות הצבא שנעשו בכדי להתיר את ספקות המשפחה אוששו שוב ושוב את מהימנות הזיהוי, וכי קיים חשש שפתיחת הקבר תעורר ספקות בליבן של שאר המשפחות שיקיריהן נמצאו בקבר האחים. בעקבות הדברים, פנתה המשפחה לאותו חייל שנקבע כי הוא החייל בתמונות השבי, וגבתה ממנו תצהיר בו סיפר כי לא הכיר את טייב, לא ראה אותו קודם להגעתו למוצב ואף לא עד נפילתו בשבי, ואינו יכול להגיד בוודאות שהחייל שרץ בסוף הטור בתעלה החשוכה באמת היה טייב. בהמשך, הגישה המשפחה את העתירה דנן, בה ביקשה להתערב בשיקול דעת הרשויות ולאפשר את פתיחת הקבר לשם עריכת הבדיקה הגנטית. הגשת העתירה הובילה לחיפוש אחר חומרים ומסמכים נוספים שיוכלו לשפוך אור על נפילתו של רב"ט טייב במתקפה על המוצב, שהוצגו בפני בית המשפט.

דמיון שגרם לזיהוי שגוי

השופט אליקים רובינשטיין, אליו הצטרפו השופטים יצחק עמית ונעם סולברג, דחה את העתירה וקבע כי המקור לספק המקנן בלב המשפחה בדבר עצם נפילתו של בנם נובע מכך שהוא לא היה חייל קבוע במוצב, רבים לא הכירוהו, ומשכך התקשו לאמת את עובדת הימצאו במוצב בעת המתקפה, וכן מכך ששמו נכלל ברשימת השבויים לאחר שזוהה בתמונות.

עם זאת, נפסק כי בחינת התשתית הראייתית הכוללת מחייבת את המסקנה לפיה רב"ט ציון טייב אכן נפל חלל במתקפה. צוין, כי מעדויות שנגבו ב"זמן אמת", קרי בתקופה הראשונה שלאחר המלחמה, הוזכר טייב באופן עקבי יחד עם ארבעת החללים האחרים שנקברו בקבר האחים, כמי שנפגע מהאש הסורית בעת היותו על גג המוצב. כמו כן, זיהויו בתמונות השבויים מסוריה הוכחה כשגויה, שכן החייל המצולם זוהה בוודאות כאדם אחר, ואין בנמצא כל עדות על הימצאו של טייב בין החיילים השבויים.

נוסף לאמור, חוות דעת המז"פ משנת 2006 עמדה על הדמיון הכללי הקיים בין החייל השבוי לבין טייב בתמונות – דמיון אשר ככל הנראה גרם לזיהוי השגוי, אך הכריעה חד-משמעית כי האדם המצולם במחנות בסוריה אינו טייב. לפיכך, סבר השופט רובינשטיין כי נוכח התשתית הראייתית שהוצגה, אין יסוד לסברה כי רב"ט טייב נלקח בשבי בעודו בין החיים. עם זאת, העיר רובינשטיין כי יש להצר על כך שהתשתית הראייתית לא היתה זמינה למשפחה טרם הגשת העתירה, וכי על רשויות צה"ל לעשות כל אשר לאל ידן כדי להציג תמונה שלמה ככל האפשר במועד מוקדם בפני משפחות שכולות, ובכך להימנע מן הדינמיקה של החשד וחוסר אמון המלוה את הפרשה דנן שנים ארוכות. עוד העיר השופט, כי למרות שהמשפט העברי מתייחס בפקפוק לעד יחיד המעיד על מוות במלחמה, יש הסוברים כי כאשר העד היה לוחם במלחמה אין מקום לפקפק בעדותו, ומכל מקום במקרה דנן קיימות מספר ידיעות.

בהמשך הדברים, נדרש השופט רובינשטיין לטענות המשפחה בדבר סתירות ובעיות שנגעו להליך זיהויו של החלל, ובכלל זאת העדר תיעוד בדבר לקיחת טביעת אצבעות, היעלמות פרוטוקולי המשטרה של טביעת האצבעות, שאלת עצם התרחשותה של לקיחת הטביעה, עדויות סותרות בדבר מיקום הפגיעה שספג ועוד. לדעת השופט רובינשטיין, יש לזכור כי מדובר בימי מלחמה בתקופה של לפני ארבעים שנה, ולכן קשה מאוד לצפות ל"סדר סטרילי" בדברים. בכל הנוגע לטביעת האצבעות, ציין רובינשטיין כי ראיה זו הוכתרה לא פעם כראיה נסיבתית "ראשונה במעלה" ובתי המשפט עושים בה שימוש תדיר, וגם במשפט העברי נחשבת טביעת האצבע כראיה בעלת אמינות גבוהה ו"סימן מובהק" לזיהויו של מת. זאת ועוד, על פי החומר שהוצג יש לקבוע כי איסוף טביעות אצבע מהחלל במתקן הזיהוי אכן אירע, נוכח המסמכים בני הזמן ועדויותיהם של המעורבים בהליכי האיסוף והזיהוי שאין כל סיבה לפקפק באותנטיות שלהם. לאור האמור, סבר השופט רובינשטיין כי הראיות בהצטברותן אינן מותירות ספק של ממש בזיהויו של החלל.

הסוגיה רגישה מאין כמוה

לבסוף, התייחס השופט רובינשטיין לסבירות ההחלטה שלא לאפשר את פתיחת הקבר. לשיטתו, מדובר בסוגיה "רגישה מאין כמוה שאין לה 'פתרון בית ספר' או 'תשובת מחשב'". לדברי השופט, ברי כי לעמדת המשפחה מקום נכבד ויתכן כי היה נוטה לקבל את הבקשה אילו היה ספק של ממש בזיהוי, אולם חרף התקלות שקרו בתקופת המלחמה ומיד לאחריה, נראה כי אין ספק כאמור המצדיק פתיחת הקבר חרף השיקולים הנוגדים. לכך, הוסיף רובינשטיין גם את השיקול הנוגע למשפחות החללים האחרים שהיו בקבר האחים, שהרי אם יימצא שהחלל שנקבר איננו. רב"ט טייב, יחייב הדבר לפנות למשפחות החללים הרלוונטיים האחרים ולפתוח בשיג ושיח עמן על הנכונות לפתוח את קברותיהם.

לסיכום, קבע השופט רובינשטיין כי נוכח הנסיבות אין מקום לפתוח את הקבר, והוסיף כי הוא מבין ללבה של המשפחה ואף נדרש לדבר כאילו היה מדובר בבן משפחתו שלו. למסקנה זו הצטרפו כאמור גם יתר חברי ההרכב. השופט סולברג הוסיף כי גם מבחינת כלל המשפחות השכולות בכל מערכות ישראל אי-אפשר להתיר פתיחת קבר מקום בו הדבר אינו נצרך, משום שבטחון-יתר הנובע מהסרת ספק שלמעשה אינו קיים באופן זיהויו של חלל פלוני, עלול לכרסם וליצור ספק בזיהויו של אלמוני. השופט עמית סבר, כי בנוסף לכל סממני הזיהוי שמנה השופט רובינשטיין, הרי שגם על דרך האלימינציה החלל שנקבר אינו יכול להיות מישהו אחר זולת רב"ט טייב ז"ל, והספק הסובייקטיבי של בני משפחתו אינו מצדיק פתיחת הקבר על כל ההשלכות התקדימיות הכרוכות בכך בכלל, וההשלכות על משפחות החללים האחרים שהיו בקבר האחים בפרט.

 

בג"ץ 5331/13

 

 

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.