אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > יובנק התרשל בכיבוד שיקים מזויפים – ויפצה את הלקוחה ב-3 מיליון ש'

סניף יובנק ברמת השרון. צילום: דוד שי

יובנק התרשל בכיבוד שיקים מזויפים – ויפצה את הלקוחה ב-3 מיליון ש'


13.02.2014 | עו"ד לילך דניאל

התקבלה חלקית תביעה שהגישה חברה ליבוא ושיווק מוצרי אופנה נגד יובנק, בטענה לאחריותו לנזקים שנגרמו לה עקב מעילת ענק שביצעה אחת מעובדותיה באמצעות זיוף חתימות מורשי החתימה על 345 שיקים. שני הצדדים נמצאו אחראים: הבנק התרשל בבדיקת החתימות על גבי השיקים והפר את חובות הזהירות והאמון המוטלות עליו, אולם מנגד החברה סמכה ידיה יתר על המידה על בקרת הבנק ולא פיקחה כראוי על חשבונה ועל התנהלות העובדת שביצעה את המעילה

 

אל שרד בע"מ היא חברה העוסקת בין היתר בייבוא ושיווק מוצרי אופנה, הנמנית על קבוצת חברות שמחזור עסקיהן השנתי עומד על מאות מיליוני שקלים. ניהולן החשבונאי ומיסויין של כל חברות הקבוצה נעשה במאוחד, והן גם ניהלו חשבון בנק מאוחד בסניף הראשי של יובנק.

לאחר פיטוריה של עובדת ממחלקת הנהלת החשבונות בחברה, שעסקה בניהול חשבונותיה של חברה נוספת בקבוצה, התברר כי העובדת מעלה בכספי החברה בסך נומינלי מצטבר של כחמישה מיליון שקל. זאת, באמצעות זיוף חתימותיהם של מורשי החתימה של החברה על גבי מאות שיקים. בנוסף היא גם הסוותה את המעילה באמצעות קיזוזי יתר של תשלומים למע"מ, באופן שיצר לחברה חוב של מיליוני שקלים לרשויות המס.

מיד לאחר היוודע דבר המעילה, הגישו חברת אל שרד והחברה הנוספת תביעה אזרחית נגד העובדת, אך לבסוף הגיעו עמה להסכם בדבר מימוש נכסים שנתפסו ברשותה וברשות בניה. בתביעה דנן, עתרה החברה לחייב את הבנק לשלם לה כשישה מיליון שקלים בגין הנזקים שנגרמו לה מהמעילה, שלטענתה התאפשרה בשל התרשלות הבנק והפרת חובותיו כלפיה. במאמר מוסגר יצויין כי החברה לא חשפה את המעילה בפני רשויות החוק, ולכן רק כשנתיים לאחר גילוי המעילה, בעקבות מעילות נוספות שביצעה העובדת בחברות אחרות, הועמדה היא לדין פלילי, הורשעה ודינה נגזר.

לטענת החברה, זיוף חתימות מורשי החתימה על גבי השיקים ניתן היה לגילוי בנקל על ידי הבנק, שכן היו הבדלים ניכרים בין דוגמאות החתימה שהיו בידי הבנק ובין האופן בו זויפו החתימות על ידי העובדת. עוד הוסיפה, כי בכבדו את השיקים המזויפים פעל הבנק שלא במיומנות ובזהירות הראויים, והפר את החובות החוזיות וחובות הזהירות כלפיה. עוד נטען, כי לצד נזקי המעילה גרם הבנק לחברת אל שרד גם לנזק רב למוניטין. הבנק מאידך, טען כי לא נפל דופי בהתנהלותו, וכי הוא לא הפר כל חובה חוזית שחלה עליו אלא נהג בהתאם להתחייבויותיו וכפי שבנק סביר היה נוהג בנסיבות העניין.

עוד נטען כי גם אם השיקים זויפו, לא הייתה במעשיו משום התרשלות או הפרה של חובת זהירות, שכן הזיוף לא ניתן היה לגילוי בבדיקה סבירה. זאת, בין היתר כיוון שחתימותיהם של מורשי החתימה השתנו לאורך השנים, וחתימותיהם האותנטיות בתקופת המעילה דמו דמיון רב לחתימות על גבי השיקים שבמחלוקת.

לא זו אף זו, לשיטתו הייתה זו החברה שהתרשלה, בשל כך שלא בדקה את דפי החשבון שנשלחו לה באופן שוטף על ידי הבנק, ואשר תיעדו את כל הפעולות שנעשו בחשבון הבנק שלה, לרבות הפעולות שהיו כרוכות במעילה. נוסף על כתב הגנתו, הגיש הבנק הודעה לצד שלישי כלפי העובדת ובני משפחתה.

 

התנהלות בלתי סבירה

השופטת דניה קרת-מאיר, מבית המשפט המחוזי בתל אביב, קיבלה חלקית את התביעה תוך ייחוס אשם תורם מסוים לחברת אל שרד. בפתח הדברים, התייחס בית המשפט להסכם שנחתם בין הבנק לחברה, שכלל מנגנון שחילק בין הצדדים את הסיכון מחד ואת האחריות מאידך, במקרה של זיוף הוראה חתומה הניתנת לבנק. לפיכך, לצורך יישום המנגנון נדרשת הכרעה בשתי שאלות עובדתיות: ראשית, האם דובר בשיקים מזויפים, ושנית – האם החתימות המזויפות דמו דמיון סביר לדוגמאות החתימה.

ביחס לשאלה הראשונה, קבע בית המשפט כי נקודת המוצא לדיון היא ש-345 השיקים שבמחלוקת אכן זויפו. זאת, הן מאחר שהעובדת הודתה בביצוע המעילה באמצעות זיוף החתימות, הן מאחר שהדבר נקבע בפסק הדין הפלילי שהרשיע אותה, והן נבע מהצהרותיהם של מורשי החתימה שלא נסתרו, לפיהן לא חתמו על השיקים מושא הדיון ולא ידעו על הוצאתם. אשר לשאלה האם החתימות נחזו להיות חתימותיהם מורשי החתימה, התייחס בית המשפט לחוות דעת מומחים לכתב-יד מטעם הצדדים, והגיע למסקנה כי החתימות המזויפות לא היו דומות לחתימות המופיעות על גבי טופס דוגמאות החתימה, אינן נחזות להיות חתימותיהם של מורשי החתימה, והבנק לא היה אמור לכבדן – ודאי שלא לפני בדיקה ווידוא עם מורשי החתימה או עם נציגים רלוונטיים אחרים של החברה.

הודגש כי מסקנה זו אינה מבוססת על בדיקה מעמיקה של החתימות, אלא על התרשמות ועל התבוננות כללית בהן כפי שפקיד בנק סביר אמור היה לערוך. על יסוד האמור, פנה בית המשפט לבחון את השלכות הקביעות הנ"ל על אחריותו של הבנק לכיבוד השיקים.

צוין כי חיוב חשבונו של לקוח על יסוד שיק שזויף אמנם מקים ללקוח טענה בעילה שטרית, אולם הקשר בין תאגיד בנקאי לבין לקוחו עשוי להצמיח עילות נוספות, הן מתחום החוזים והן מתחום דיני הנזיקין. בכל הנוגע לעילה הנזיקית, ציין בית המשפט כי הלכה מושרשת היא שבנק חב בחובת זהירות כלפי לקוחו, בין היתר בטיפולו בשיקים. עם זאת, מדבריו של מנהל מחלקת העו"ש בסניף עלתה תמונה של התנהלות בלתי סבירה, לדעת בית המשפט, לפיה הבנק נמנע כעניין שבשגרה מהשוואת שיקים למול טופס דוגמאות החתימה, ובחר להסתפק בהסתמכות על זיכרונן של הפקידות בסניף.

הודגש כי טופס דוגמאות החתימה אמור להוות כלי עבודה יומיומי לצורך וידוא אמיתות חתימותיהם של מורשי חתימה על גבי שיקים, ועל כן ההתנהלות המתוארת של הבנק נופלת מרמת המיומנות והזהירות הנדרשת מבנק סביר. אינדיקציה נוספת למסקנה זו, מצא בית המשפט בנהליו הפנימיים של הבנק, המשקפים את אמת המידה הראויה והרצויה בנוגע להתנהלותו, שגם מהם סטה הבנק. אשר לקיומו של קשר סיבתי בין התרשלות הבנק לנזק שנגרם לחברת אל שרד, פסק בית המשפט כי למרות שייתכן והתרשלות הבנק לא היוותה את הגורם היחידי לנזק, הרי שהיא עולה כדי יצירת "סיבה בלעדיה אין", נוכח העובדה שניתן היה לגלות את זיוף החתימות באמצעות השוואתן לדוגמת החתימה שהייתה בידי הבנק.

עוד המשיך בית המשפט וקבע, כי בקביעות העובדתיות שעל יסודן הונחה המסקנה לפיה הבנק התרשל מבחינה נזיקית, יש כדי ללמד גם על הפרתן של חובות חוזיות כלליות – חובת זהירות וחובת אמון – שהוא חב בהן כלפי החברה. לדעת בית המשפט, בהסתמכו על זיכרונן של הפקידות ביחס למראה חתימותיהם של מורשי החתימה, הפר הבנק תניות מכללא החלות ביחסים החוזיים בינו ובין החברה, לרבות החובה לנהל את חשבונה בזהירות ובקפידה, ובפרט לא לקבל מידי אחרים כל הוראה לגבי חשבונה. עם זאת, נדחתה טענת החברה לפיה הבנק הפר גם התחייבות קונקרטית שנטל על עצמו בהסכם שלא לכבד שיקים אלא לאחר בדיקת החתימה עליהם.

על יסוד המסקנות האמורות, פנה בית המשפט לבחון האם יש לייחס לחברת אל שרד תרומה כלשהי לקרות הנזק. לאחר בחינת חומר הראיות,  הגיע בית המשפט למסקנה כי נפלו כשלים מהותיים בהתנהלות החברה, לרבות  בפיקוח על העובדת שביצעה את המעילה ובפיקוח על השיקים שיצאו מחשבונה, שלא היו סבירים ומקימים לה אשם תורם. הודגש, כי העובדה שבמשך שנתיים ימים נמשכו מחשבונה של החברה מאות שיקים, אינו מאפשר להטיל את כל האשם לפתחו של הבנק, והעובדה שנקבע כי התרשלותו הייתה "סיבה בלעדיה אין" לקרות הנזק – אין בה כדי לבטל את תרומת החברה לכך. בהתאם לאמור, חילק בית המשפט את האחריות בין הצדדים בשיעור של 75% לבנק ו-25% לחברה. עוד ביקר בית המשפט את התנהלות החברה שהעדיפה שלא לחשוף את דבר המעילה בפני רשויות החוק מחשש לפגיעה בתדמיתה, באופן שאיפשר לעובדת להמשיך ולהונות חברות אחרות ומנע את מיצוי הדין עמה במועד. התנהלות זו, נקבע, שוללת מהחברה את ההצדקה לתבוע מידי הבנק את העלויות שהיו כרוכות בפעולות שביצעה לאחר גילוי המעילה, ובהן חקירות, תפיסת נכסים, ומימוש הנכסים אשר קיבלה מאת העובדת ובניה.

בסופו של יום, חויב הבנק לפצות את החברה ב-75% מסכום השיקים המזויפים שכובדו, סכומי הריבית, ההצמדה והקנסות שנאלצה לשלם לשלטונות המע"מ, הפרשי ריבית והצמדה מיום פירעון כל שיק ועד ליום גילוי המעילה וסילוק המשכנתא שרבצה על דירת העובדת. כל אלו, הסתכמו בסך של למעלה משלושה מיליון שקל. כמו כן, ישא הבנק בהוצאות ושכ"ט החברה בסך 60 אלף שקל.

 

ת"א 1293-09

 

 

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה