אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  דעות ונתוחים  > הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה – סיכום ביניים

עו"ד גדעון קוסטא

הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה – סיכום ביניים


06.02.2014 | עו"ד גדעון קוסטא

האם בעקבות תיקון 113 לחוק העונשין החל תהליך של צמצום הפערים ברף הענישה של בתי המשפט בישראל? והאם תיקון החוק משיג את מטרתו? עו"ד גדעון קוסטא, המתמחה במשפט הפלילי, סוקר במאמרו את התיקון המשמעותי ביותר שנערך לאחרונה בחוק העונשין כדי לחזק את המגמה להחמרת הענישה עם העבריינים, ומצביע על היתרונות והחסרונות של הניסיון להבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה

 

קצת יותר משנה וחצי חלפו מאז נכנס לתוקפו תיקון 113 לחוק העונשין, שהוסיף לפרק ו' של החוק, הדן בדרכי ענישה, את סימן א1 שכותרתו "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה". מקובל לומר שמטרת התיקון היא להביא לאחידות בענישה, ולמנוע את המצב שבו על נאשמים שהורשעו בביצוע עבירות דומות ייגזרו עונשים שונים, לפעמים שונים עד מאוד, רק משום שגורלם הועיד אותם להישפט בפני שופטים שונים. עדיין מוקדם לדעת אם אכן החל תהליך של צמצום הפערים בענישה. תיקון 113 מעלה מספר שאלות, ויתכן שהראשונה בהן נוגעת לעצם מטרתו, וליכולת לבדוק אם תיקון החוק אכן משיג את המטרה.

 

המטרה הסמויה: החמרת הענישה

סעיף 40א לחוק העונשין, הפותח את סימן א1, קובע כי "מטרתו של סימן זה לקבוע את העקרונות והשיקולים המנחים בענישה, המשקל שיש לתת להם והיחס ביניהם, כדי שבית המשפט יקבע את העונש המתאים לנאשם בנסיבות העבירה". סעיף המטרה אינו מתייחס כלל לנושא האחידות. המטרה שבאה לידי ביטוי בסופו של דבר בחקיקה, שונה מן המטרה שנכתבה בדברי ההסבר להצעת החוק – שם נאמר כי "מטרת החוק המוצע לכוון את שיקול דעתו של השופט בגזירת הדין ולצמצם את פערי הענישה מקום שאינם מוצדקים, אך זאת תוך הותרת שיקול דעת בידיו בקביעת העונש הסופי". מה שלא נאמר, לא בהצעת החוק ולא בחוק עצמו הוא, שמטרתו האמיתית של התיקון הינה לחזק את המגמה – הקיימת ממילא בשנים האחרונות – של החמרת הענישה. דווקא שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, הוא זה ש"שם את הדברים על השולחן" באופן גלוי וברור, בפסק הדין בעניין מוחמד סעד נגד מדינת ישראל (ע"פ 8641/12). אם אכן זו מטרת התיקון, היה בוודאי מקום לומר את הדברים במפורש.

כאשר לא ברור מהי מטרתו האמיתית של השינוי בחקיקה, הרי אין גם אפשרות ממשית לבדוק אם השינוי השיג את מטרתו. החוק מצהיר כי מטרתו לקבוע את משקלם של שיקולי הענישה השונים ואת היחס ביניהם; הוא מפרט רשימה ארוכה ומתישה של גורמים שבית המשפט אמור לשקול, ויוצר מראית עין של הליך לוגי, שאמור להביא לתוצאה של ענישה אחידה – באותם מקרים הדומים אלה לאלה בנסיבותיהם, ולגבי אותם נאשמים הדומים אלה לאלה בחלקם בעבירה, במידת האשם שלהם ובנתוניהם האישיים. אך זוהי מראית עין בלבד, ונשאלת השאלה האם היא מצדיקה את הררי המלל ואת משאבי הזמן וכוח האדם המושקעים בסימון "וי" ליד כל אחד מפריטי "רשימות המכולת" המפורטות בסעיפי סימן א1.

הבעיה ניכרת כבר בסעיף 40ב, הקובע כי "העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו". לאחר מכן מגיעות ההוראות בדבר קביעת מתחם העונש ההולם, ולאחריהן אותה רשימה של שיקולים שעל בית המשפט לקחת בחשבון. אך מהו אותו יחס הולם? לכך אין ולא יכולה להיות תשובה. בפסקי דין ומאמרים נאמר, כי בחודשים ובשנים שיבואו, יתגבשו מתחמי ענישה מקובלים ע"י בית המשפט העליון, אשר ידון בערעורים על חומרת או על קולת העונש (למשל ע"פ 2918/13). אך האם לא כך היה גם טרם תיקון החוק? האם טרם התיקון לא נקבעו סטנדרטים של ענישה על ידי ערכאות הערעור ובראשן בית המשפט העליון?

 

אמנות ההנמקה של גזרי הדין

נראה אם כן, שיותר מאשר יתרום התיקון להבניית שיקול הדעת בענישה, הוא יביא למדרגה של אמנות את הנמקת גזרי הדין. ממילא נראה לפעמים, כי המקצוענות המשפטית באה לידי ביטוי לאו דווקא בקביעת העונש, אלא בהנמקת גזר הדין. למעט ההיכרות עם רמת הענישה המקובלת, לא בטוח שלשופט יש יתרון של ממש בקביעת העונש הראוי על פני כל אדם משכיל וערכי. ספק רב אם ניתן – וספק רב אף יותר אם רצוי – להימנע מן האופי האינטואיטיבי של גזירת העונש. ניתן היה לומר כי עצם הצורך לנמק באופן מפורט את כל השיקולים, מהווה גורם מאזן לעומת רחשי הלב של השופט. אך ריבוי הקריטריונים והשיקולים היכולים לשמש לחומרה או לקולא, המפורטים בסעיפי סימן א1, מאפשר גמישות כמעט אינסופית בהנמקה. כמעט כל תוצאה שהשופט ירצה להגיע אליה, הוא יוכל לנמק ללא קושי תוך התבססות על רשימות השיקולים הללו.

ובינתיים, כל טיעון לעונש הופך למעין הליך הוכחות. השופטים מפרטים בגזרי הדין מהו הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, מהן הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה, אותן צריך לשקול לשם קביעת מתחם הענישה, ומהן הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, אותן צריך לשקול לקביעת העונש בתוך המתחם. עוד ועוד מלים, עוד ועוד זמן שיפוטי (ביטוי שבדרך כלל באה בצמוד לאחריו המילה "יקר"). וכיצד תושפענה רמת הענישה ואחידותה? באותו פסק דין בע"פ 8641/12, עמד השופט רובינשטיין על כך שבארצות הברית הביאה הבניית שיקול הדעת להחמרה של ממש בענישה. מדובר בתהליך חברתי שהשלכותיו חורגות מתחום המשפט, והנוגע בין השאר לפערים כלכליים וחברתיים, וליחסים בין קבוצות שונות באוכלוסייה. אין מקום לכך שתהליך כזה יתבצע בדרך עקיפה, וללא דיון ציבורי מעמיק בהשלכותיו.

גם האחדת הענישה אינה בהכרח תוצאה רצויה. הפערים בענישה נומקו באופן מסורתי באמצעות עיקרון הענישה האינדיבידואלית. גם לאחר תיקון 113, פסק בית המשפט העליון כי עיקרון זה עדיין שריר וקיים, ולא איבד מחשיבותו. אך בית המשפט העליון הלך מעבר לכך. בפסיקה מפתיעה במקצת, קבעה השופטת עדנה ארבל כי "עיקרון הענישה האינדיבידואלית, שהנחה את בתי המשפט מימים ימימה, עוגן גם בהוראותיו של תיקון 113 לחוק העונשין, ובא לידי ביטוי בעיקרון ההלימה העומד בלבו. עיקרון ההלימה קובע כי עונש ייחשב להולם רק אם הוא מתחשב בסוג העבירה בנסיבות המסוימות שבהן היא בוצעה, ותוך התייחסות למידת אשמו של הנאשם המסוים העומד לפני בית המשפט" (ע"פ 4796/12 דוידוב ואחרים נגד מדינת ישראל). אם כך עיקרון ההלימה, העומד במרכזו של תיקון 113 לחוק העונשין, לא בא להתמודד מול עיקרון הענישה האינדיבידואלית, אלא דווקא מעגן ומחזק אותו!

 

רצוי לתת מקום לרחשי הלב של השופט

בשנים הקרובות יוסיפו להצטבר הנתונים הסטטיסטיים, שילמדו אם נמשכת מגמת ההחמרה הכללית בענישה, ואם צומצמו פערי הענישה על עבירות שנעברו בנסיבות דומות. נתונים אלה לא יתנו תשובה לשאלה, אם דחיקת העונש אל תוך "מתחם ההלימה", או החריגה מאותו מתחם – בכל מקרה ומקרה – הייתה מוצדקת. הקמת ועדת גולדברג ותיקון החוק שבא בעקבות מסקנותיה, באו לענות על תחושה ציבורית של חוסר נחת מרמת הענישה, ואולי גם מפערי ענישה שנתפסים, לא תמיד בצדק, כשרירותיים. יתכן כי דווקא בתחום הענישה רצוי לתת מקום לרחשי הלב של השופט, שבוודאי מגובים בידע ובניסיון המשפטי, וכפופים תמיד לערכאת הערעור. יתכן שיישום הוראות סימן א1 יביא להחמרה בענישה, יתכן שיביא ליותר אחידות. לא בטוח שיביא לענישה צודקת יותר.  

 

עו"ד גדעון קוסטא מתמחה במשפט פלילי (משנת 1997) ומייצג חשודים ונאשמים בכל הערכאות, בבקשות להארכת מעצר, תיקי פשע חמור וערעורים לבית המשפט העליון   

 

 

 

 

 

 

 

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.