אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  דעות ונתוחים  > על נושים גדולים וחייבים קטנים; על חייבים גדולים ונושים קטנים: נושים, חייבים וזכויות אדם

השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן, בנאומה בכנסת ביום 22.1.14. צילום: נעם ריבקין-פנטון, עמותת ידיד

על נושים גדולים וחייבים קטנים; על חייבים גדולים ונושים קטנים: נושים, חייבים וזכויות אדם


02.02.2014 | השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן

בהרצאתה במסגרת כנס שנערך בכנסת בנושא: "הסוף למאסר חייבים? הגיע הזמן לבטל מאסר בגין חוב אזרחי בהוצאה לפועל!", מסבירה השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן בין השאר מדוע אין לאסור מתחמקים מאחורי סורג ובריח, יש לאסור כליל על מאסר חייבים, אילו שירותים לא ניתן להפסיק גם במקרה של אי-תשלום חובות (מים, חשמל, אבל אולי גם טלפון ואינטרנט, המאפשרים לאדם לעבוד), ומדוע חוק המאפשר מאסר חייבים פשוט אינו חוקתי

הכנס היום נוגע למאסר חייבים במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. מדובר בבעיה קשה. אנחנו אולי המדינה האחרונה בעולם המערבי שבה מתאפשר מאסר חייבים.

כשמדברים על נושים וחייבים, אין מדובר בנושים וחייבים ממקשה אחת; מאסר חייבים נוגע בעיקר לחייבים קטנים מול נושים גדולים. קראתי להרצאה הקצרה שלי היום "על נושים גדולים וחייבים קטנים; על חייבים גדולים ונושים קטנים: נושים, חייבים וזכויות אדם".

כשמסדירים את הליכי הגבייה יש לזכור הבדלים אלו. כאשר יש נושה קטן הנושה בחברה גדולה (מכוח פסק דין בעקבות חיוב נזיקי, למשל), הרי ממילא, כיוון שמדובר בתאגיד לא תעלה כלל שאלת המאסר. כך, אם מדובר בנושה גדול. כאשר יש חייבים גדולים מול נושים גדולים, גם אז איננו רואים בקשות למאסר. רק לאחרונה ראינו כי מי שחייב מיליארדים מקבל יחס "קצת" שונה ממי שחייב סכומים של אלפי שקלים או עשרות אלפי שקלים לאותם מוסדות בנקאיים.

בקשות המאסר, והמאסרים (עד להוראת השעה) היו מרביתם במקרים בו חייב קטן עומד מול נושה גדול שנתן לו אשראי או סיפק לו שירותים, ואז יש לשאול את השאלה איך הגיע החייב למצב שאין לו כדי להחזיר והוא עומד בפני מאסר? אני סבורה כי הליכי אכיפת חיובים הם במקרים רבים תולדה של מדיניות מתן אשראי. רבים מהחייבים הגיעו למצב שהגיעו לא כי מלכתחילה התכוונו להונות את הנושה. חלק מהחייבים הם אנשים הגונים אך אופטימיים מדי, שסברו בעת קבלת האשראי כי יוכלו להחזיר את חובותיהם. לעיתים חיו מעט מעל כושר ההשתכרות או ההחזר שלהם והתפתו להצעות נדיבות מדי למתן אשראי מצדם של מוסדות פיננסיים גדולים (בנקים, חברות אשראי וכיוצא באלה). כולנו שומעים פרסומות להלוואות של עד 50 אלף שקל בשיחת טלפון קצרה או אפילו באינטרנט, והנה מצטרפות להן כמה הלוואות כאלו, שנלקחו בריביות גבוהות, וכדור השלג מתחיל להתגלגל.

חייבים אחרים הם אלו, שלאחר שנטלו אשראי, או צרכו שירותים, נפלו קורבן לאירועים בלתי-צפויים. תאונה, פגיעה, פיטורין, ופתאום לא עומדים בהחזרי המשכנתא, ואותם אשראים שנלקחו בתקופות טובות יותר.

סוג אחר הם אנשים החיים בעוני. בעניינם, החובות הם בדרך כלל בגין שירותים שונים, כמו: ארנונה, מים, טלפון, חשמל, ולעיתים הלוואות שנטלו כדי לשלם חובות קודמים.

כאשר מסתכלים כך על התמונה, לא רואים בה עוד חייב מול נושה ללא כל אבחנה ביניהם, אלא רואים את החייב הקטן מול הנושה הגדול ואז, לדעתי, הקצאת הסיכונים אמורה להתחלק בצורה שונה בין החייב לנושה, בהתחשב בפערים שבין הגורם הפיננסי לבין הלקוח. יש לקחת בחשבון שחלק מהמחיר המשולם לנושים הגדולים, בין נותני אשראי ובין נותני שירותים, לוקח בחשבון כי חלק מהחובות לא יוחזרו. היינו, חובות אבודים מתומחרים במחיר.

בנוסף, יש לזכור כי מאסר חייבים קיים גם בפשיטת רגל, פקודת ביזיון בית המשפט, ומאסר חלף קנס בהליכים פליליים. בכל המקרים עלול להיכנס לכלא מי שאין ידו משגת.

אכן, יש הבדלים בין הסוגיות השונות, גם לגבי הגורם המקבל את ההחלטה וגם לגבי ההליכים עצמם. הטענה המרכזית הנטענת בעד מאסר חייבים, ושעמדה ביסוד החוק במקורו שאיפשר זאת היא כי יש כאלו שיש בידם לשלם והם מתחמקים מכך. גם אם כך הם פני הדברים, כפי שאבהיר, אין בכך כדי להתיר מאסר חייבים גם במקרים אלו. אין לאסור מתחמקים כדי לא להגיע למצב שאוסרים ולוּ חייב אחד שאין בידו לשלם את חובו.

לכן יש להסדיר את העניין כולו, של מאסר חייבים בכל המקרים, וכן הסדרי מתן אשראי. לא במקום, אלא בנוסף להסדרת הנושא של הימנעות ממאסר חייבים.

מילה על ההיסטוריה

מלכתחילה הכוונה בחוק ההוצאה לפועל במקורו שאיפשר מאסר חייבים, הייתה כי יאסר מי שמתחמק מתשלום ולא מי שאין בידו בכדי לשלם. בפועל הגיעו למצב של מאסר כמעט אוטומטי, ובעקבות כך נפסק בג"ץ פר"ח (בג"ץ 5304/92 פר"ח סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת  נ' שר המשפטים פ"ד מז 715 (31.08.1993), שקבע:

"מטרתם של הליכי ההוצאה לפועל היא לממש את פסק-דינו של בית המשפט על-ידי ירידה לנכסי החייב, ולא על-ידי ירידה לחייו של החייב. אשר-על-כן, והדבר אינו שנוי במחלוקת, כאשר ברור שלחייב אין היכולת והאמצעים לשלם את החוב, אין אוסרין אותו על אי-תשלום החוב. שהרי מאסר בנסיבות כאלה אינו משמש כאמצעי כפייה לתשלום החוב, אלא כענישה על אי-תשלום החוב, וכזאת לא ייעשה במערכת משפטנו".

וכן:

"מתוך מכלול החירויות שאנו מצווים של שמירתן, ההגנה הראשית והראשונית היא זכותו של היחיד הבודד וה'אפור', שהרבים, לעתים קרובות, אדישים כלפיו, והוא נשכח במאבקו, שלא תישלל חירותו ושלא ייפגע חופשו".

אני רוצה לעמוד על ארבעה טעמים למנוע מאסר חייבים, ולסיום, במספר מילים מה ניתן וצריך לעשות.

הטעם הראשון – פגיעה בזכות החוקתית לחירות

לעניין זה, אין אבחנה לעניין מיהו החייב ומהן הסיבות לאי-תשלום. יש לאסור כליל על מאסר חייבים. בהקשר של חייבי מזונות, ניתן להתיר מאסר כזה במקרים חריגים, אך רק בידי בית המשפט שנתן את ההחלטה על המזונות.

חוק המאפשר מאסר חייבים אינו חוקתי במובן המהותי (גם אם ההסדר "מחוסן" מפני בחינה חוקתית בשל כך שנחקק לפני חוקי היסוד).

מאסר פוגע בראש ובראשונה בזכות לחירות. מאחר שמאסר החייבים פוגע באחת הזכויות הבסיסיות והחשובות ביותר, הזכות לחירות, יש להעמיד אותו במבחן חוקתי מחמיר במיוחד.

חוק יכול שיפגע בזכויות יסוד, אך רק אם נחקק לתכלית ראויה והוא עומד במבחני פיסקת ההגבלה. אמנם התכלית ראויה: לגבות חובות מחייבים, אך הסדר של מאסר חייבים אינו מקיים את המבחנים של פסקת ההגבלה.

ראשית, מאסר חייבים פוגע בערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

מאסר חייבים אינו הולם הן את הרכיב הדמוקרטי והן את הרכיב היהודי בערכיה של מדינת-ישראל. היהדות מתנגדת למאסר חייבים. במקורותינו הוכר מאסר חייבים רק לאחר שנים שהדבר נאסר במפורש, כתוצאה מכורח השעה, וגם זה בסייגים רבים. הדמוקרטיות המערביות שוללות מאסר חייבים. בעולם, במדינות רבות בהן נהג מאסר על חוב הוא בוטל. 

שנית, מאסר חייבים פוגע בזכות לחירות במידה העולה על הנדרש, משום שיש אמצעים יעילים אחרים להשגת המטרה של גביית חובות מחייבים בעלי יכולת. בנוסף, מאסר החייבים, כאשר החייב חסר יכולת, אינו יעיל כלל.

החוק גם אינו מידתי שכן יש אמצעים אחרים, שפגיעתם פחותה המאפשרים השגת המטרה.

הטענה העולה מנגד היא זכות הנושה לקניין, שגם היא מעוגנת באותו חוק יסוד. אולם, אין בטענה זו כדי לשלול את אי-החוקתיות של מאסר חייבים. בראש ובראשונה, הזכות לחירות מדורגת גבוה יותר מזכות הקניין במשפט החוקתי הישראלי. בנוסף, אי-גביית החוב בדרך של מאסר, אין משמעותה פגיעה בזכות הקניין של הנושה. הפגיעה בזכות הנושה היא אם חובו לא ישולם. פעמים הדבר יקרה על אף מאסר החייב (אם באמת אין בידו לשלם), ובמקרים אחרים החוב ישולם גם ללא מאסר החייב. זכות הקניין של הנושה אינה נפגעת בהכרח מכך החוק יעמיד לרשותו אמצעי גבייה מסוימים וישלול אחרים (בהם מאסר החייב).

בהקשר זה יש לזכור ולהזכיר כי ככלל, המשפט האזרחי אינו מיועד להעניש. גם כאשר אדם עבר עבירה, המאסר הוא הענישה ברמה הגבוהה ביותר שלפניה דרגות פחותות של קנס ועבודות שירות. במאסר חייבים קיים יסוד עונשי ברור: החייב נכלא מבלי שהדבר תורם באופן ישיר לפירעון חובו. אילו סבר המחוקק שיש להעניש אדם על אי-עמידה בחיובים שלקח על עצמו, היה עליו לקבוע עבירה כזו בחוק הפלילי. משלא נעשה כן, אין לכלוא אדם שאין ידו משגת לשלם.

מעבר לפסול שבעצם הענישה ללא עבירה, הענישה במאסר במסגרת הליכי ההוצאה-

לפועל פסולה גם משום שאינה מספקת לחייבים את ההגנות העומדות לזכות חשודים בפלילים. בפלילים, חזקה על אדם שהוא זכאי אלא אם הוכחה אשמתו; לעומת זאת, על-פי חוק ההוצאה-לפועל, החייב הוא הנושא, בסופו של יום, בנטל ההוכחה שאין לאוסרו. בפלילים יש להוכיח את האשמה בדרגה גבוהה מאוד: מעל לכל ספק סביר; בעוד שביחס לחייבי ההוצאה-לפועל די בהוכחה בדרגה האזרחית הנמוכה: נטייתו של מאזן ההסתברויות. במשפט פלילי, רק שופט יכול לשלוח אדם למאסר, ואילו בהוצאה-לפועל יכול לעשות זאת גם ראש הוצאה-לפועל שכיום אף אינה חלק מהרשות השופטת. ואלו כמובן רק דוגמאות. מערך מקביל אינו קיים במשפט האזרחי, ולכן שליחת אנשים לכלא שלא בדרך המערך הפלילי היא דבר שאין לעשותו.

אשר לחוב מזונות שם הטענה שחייבים "מענישים" את בת הזוג (כך ככלל) ואת הילדים על ידי אי-תשלום מזונות. במקרה זה יש להשאיר על כנה את האפשרות למאסר, אם ורק אם, בית המשפט לענייני משפחה, המוסמך לשנות את גובה המזונות בהתאם לצרכים ולמצב הכלכלי, ישתכנע שאכן מדובר בחייב הנמנע מתשלום מזונות ולא במי שאין ידו משגת לשלמם. 

הטעם השני: קיום מינימלי בכבוד

הנימוק השני גם הוא חוקתי ונוגע לכל ההסדר בהוצאה לפועל, לא רק מאסר חייבים. כוונתי לזכות האדם לכבוד, המופיעה גם היא בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וממנה גזרו בתי המשפט את הזכות לקיום מינימלי בכבוד. הזכות לקיום מינימלי בכבוד נדונה לאחרונה בבג"ץ 10662/04 סלאח חסן נ' המוסד לביטוח לאומי (מיום 28.2.12), בעניין החזקת רכב כנימוק לשלילת הבטחת הכנסה שבוטל על ידי בית המשפט העליון.

בית המשפט העליון קבע כי לזכות לקיום מינימלי בכבוד (שהוכרה לראשונה בבג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר, מיום 12.12.05 בעניין קיצוץ קצבאות הבטחת הכנסה),שני פנים. הראשון, הצרכים שבלעדיהם אין אדם יכול להתקיים באופן תקין (לבוש, קורת גג, טיפול רפואי, מזון וכיו"ב). השני, הם התנאים החומריים והמשפטיים הנדרשים כדי שאדם יוכל לצאת ממעגל המצוקה ולקיים את עצמו בכבוד, היינו, הזכות לקיום מינימלי בכבוד כוללת את האפשרות לצאת ממעגל העוני.

אכן, במובן הראשון, של צרכי מחיה בסיסיים, אנו מוצאים הוראות בחוק הוצאה לפועל שייעודם הגנה על הזכות לקיום מינימלי בכבוד, הזכות שבכל רגע נתון יהיו לחייב תנאי מחיה מינימליים. יש שתי דוגמאות מרכזיות: ההגבלה על עיקולים וגבייה תוך הותרת אמצעי מחיה מינימליים בידי החייב, והשנייה ההגנה הנתונה לחייב על דירת מגוריו והחיוב בדיור חלוף.

לכאורה, נשמרים תנאי מחיה בסיסיים גם בכלא. בכלא מסופקים צרכיו הבסיסים של אדם אולם, הפן של האפשרות לצאת ממעגל העוני נשלל ממי שנאסר כאשר אין בידיו לשלם את חובותיו.

ההיבט השני שנזכר בפרשת חסן, האפשרות לצאת ממעגל העוני, ממעגל החובות, לא מתמלא אם נתיר מאסר חייבים. יש לאפשר לחייב להמשיך לעבוד, כך שיוכל לצאת ממעגל העוני. לשם כך עליו להיות  חסין מאפשרות מאסר. חייבים רבים, בשל אפשרות מאסר היו עסוקים בהישרדות ומעבר ממקום למקום, מה שלא אפשר להם עבודה מסודרת.

זכות זו נשללת מכל חייב שאין ידו משגת לשלם את חובו. לרבות חייבים בחובות מזונות שעד היום ניתן לאסרם בשל חוב מזונות. את המאסר בשל חוב במזונות מנמקים בכך כי גם למקבלי המזונות בדרך כלל האישה והילדים, יש זכות לקיום מינימלי בכבוד, שתישלל אם לא יקבלו את המזונות. ובכן, טענה זו אינה רלוונטית כלל ועיקר למאסר חייבים.

ברע"א 4905/98 פרופסור יוסף גמזו נ' נעמה ישעיהו, פ"ד נה (3) 360 (19.03.2001)נקבע הדבר במפורש, ובית המשפט התייחס גם לחייב בחוב למזונות:

"בצד התכלית המיוחדת שעניינה מניעת ירידה לחייו של החייב מונחת התכלית הכללית שעניינה הגנה ושמירה על כבוד האדם והחירות של החייב. תכלית זו מעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. כבודו של האדם כולל בחובו, כפי שראינו, הגנה על מינימום הקיום האנושי. אדם המתגורר בחוצות ואין לו דיור, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הרעב ללחם, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם שאין  לו גישה לטיפול רפואי אלמנטרי, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הנאלץ לחיות בתנאים חומריים משפילים, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע. כך כבודו של כל אדם; כך כבודו של חייב שאין בידו לשלם חוב פסוק במועדו וכך כבודו של חייב על-פי חוב פסוק ממזונות".

ישנם מקרים בהם בשני הצדדים (החייב והנושה) נמצאים אנשים החיים בעוני, אך החייב עושה הכול כדי לשלם את חוב המזונות אלא שאינו מצליח. ומה תוחלת תושג במאסרו? הרי כך יובטח כי החייב לא יוכל להתפרנס ולשלם את חובו.

אכן, הזכות של כל אדם – לרבות הזכאי על-פי פסק-דין למזונות – לקיום מינימלי היא חלק אינטגרלי מההגנה החוקתית המוענקת על-ידי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. אולם, זכותם הן של הנושה, הן של החייב לקיום מינימלי בכבוד, אינן נגזרות זו מזו, היינו החייב אינו אחראי לזכות לקיום מינימלי בכבוד של הנושה, אלא המדינה אחראית לכך. לכן במקרה שלחייב מזונות אין מקורות לתשלום המזונות, מה יתרום שיכנס לכלא? הדבר לא ימנע את המצוקה של הנושה, הילד, האישה. לכן במקרים אלה על המדינה לדאוג לקיום מינימלי בכבוד של מקבל המזונות, לשלם לו מזונות (כפי שנעשה במספר מצומצם של מקרים) עם אפשרות לחזור על החייב במסגרת נכסים שיש לו או יהיו לו, ולא על ידי מאסרו.

מעבר לכך מדובר רק במיעוט המקרים של חייב בעוני מול נושה בעוני. שהרי כאשר מדובר במלווים מסחריים או נותני שירותים גדולים יש לזכור כי המחיר של הריבית או השירות משקפים גם את הסיכון שבחלק מהמקרים ההלוואה לא תיפרע או לא תשולם תמורת השירות. בכך אין לומר שלא צריך לגבות את החוב, אך לא עד כדי מאסר.

כפי שאציין בהמשך, כל דיון באמצעים ראויים לגבייה בהוצאה לפועל, כמו קיצוץ קצבאות, צריך לעמוד במבחן של קיום מינימלי בכבוד, וראוי יהיה לקבוע, בחקיקה, מהו הרף לעניין זה.

הנימוק השלישי – משפט ועוני

נימוק זה גם הוא מתייחס לכלל ההליכים בהוצאה לפועל ובהליכי פשיטת רגל, ולאו דווקא למאסר חייבים, אך הוא מתעורר כמובן ביתר שאת, כאשר הזכות הנפגעת היא הזכות לחירות, וכאשר מדובר בהליכים מנהליים.

היום אנו ערים לכך שחיים בעוני בכלל, ושל אוכלוסיות מוחלשות בפרט, משפיעים על האינטרקציה בין  הרשויות והאנשים העניים. אנשים החיים בעוני, מתאפיינים, בגישתם לרשויות, בהיעדר יכולת הבנה והפנמה של התהליך והשלכותיו, לצד חוסר האפשרות וחוסר ההכרה בצורך שבפניה לעזרה (משפטית או סוציאלית). כן מתאפיינים אנשים החיים בעוני בפחד כללי מהרשויות, לרבות רשויות הרווחה הרוצות בטובתם, וודאי וודאי רשות ההוצאה לפועל. מדובר בפערי כוח אדירים, שאנשים החיים בעוני אינם יודעים כיצד לעשות ולו את הצעד הראשון כדי להתגבר עליהם.

בהקשר זה מדברים על חייבים החיים בעוני, לעיתים שנים, כאשר הם משלמים מפעם לפעם, אך הריביות עולות על החוב והם כלואים באותו מעגל ללא אפשרות לצאת ממנו.

קיימים נתונים אמפיריים של הרשות לאכיפה ולגבייה לפיהם חרף ההליכים בהוצאה לפועל, רוב החייבים העניים אינם מצליחים להשיב את חובם כלל. זאת, בפרט מקום שהחוב תופח – בשל הליכי ההוצאה לפועל וחלוף הזמן – בקצב מהיר מקצב החזר החוב. כך, לדוגמה, בכל הנוגע בחייבים מוגבלים באמצעים צוין בדוח של רשות האכיפה והגבייה כי "חייבים אלו, לאחר שאוחדו תיקיהם והוכרזו כחייבים מוגבלים באמצעים, משלמים לרוב סכומים קטנים מדי חודש (100-1,000 שקל), שאין בהם כדי לכסות את הריביות הנצברות בתיקים. במצב זה, אפילו יוסיפו החייבים וישלמו במשך כל חייהם, אין לזוכים אפשרות לקבל את מלוא הסכומים המגיעים להם". היינו, מדובר בחייבים המצויים בתוך מעגל-קסמים של חוב התופח בקצב מהיר מיכולתם לפרוע אותו.

לא אעמוד כאן על הגדרת העוני ותפישת העוני, שכן הדבר מצריך דיון נפרד. אולם כאשר מחוקקים חוק כמו חוק ההוצאה לפועל, שבמקרים רבים עוסק באלו שאין ידם משגת, יש לקחת זאת בחשבון, ולהימנע מהוראות שיטילו נטלים על אותה אוכלוסייה, נטלים שאי עמידה בהם בלוחות זמנים נתונים תביא לפגיעה בזכויותיהם, לרבות בדרך של מאסר. לא ראוי להטיל את הנטל להימנע ממאסר על חייבים קטנים שאין להם נגישות אמיתית למערכת המשפט.

יש לדאוג כי גם לאחר ההכרה בזכות של קיום מינימלי בכבוד על שני היבטיה, יוכלו החייבים לממש את זכויותיהם. יש להגן על יכולתם של חייבים להוכיח את הפגיעה בזכותם לקיום מינימלי בכבוד, לנוכח העובדה שמדובר בזכות-יסוד חוקתית. זאת, תוך התחשבות בעובדה שבהקשר הנוכחי יש קשר מיידי בין הפגיעה בזכות לבין היכולת להוכיח אותה, שכן מי שידו אינה משגת תנאי קיום מינימליים ספק אם יוכל לשכור לעצמו ייצוג הולם בבתי- המשפט ובמסדרונות ההוצאה לפועל.

כאשר מדובר בנושה גדול מול חייב קטן, אין לנושה, מכוח זכותו לקניין, לפגוע בזכותו הבסיסית של החייב לחירות. שהרי לאור הנתונים האמפיריים לעיל, ממילא הנושה לא יקבל את חובו. בנוסף, כפי שציינתי, מחיר השירות או המוצר כולל גם אחוז מסוים של אי-תשלום חובות.

בנוגע לאנשים החיים בעוני, ועל בסיס נתונים אמפיריים אלה, יש בהחלט מקום שהמחוקק ייתן את דעתו לשאלה אם מצב שבו אדם מצוי בהליך הוצאה לפועל כחייב מוגבל באמצעים במשך שנים ארוכות, וללא כל תקווה לסיום ההליך, הוא מצב העומד במבחן החוקתי, לנוכח ההיבט התהליכי של הזכות החוקתית לקיום מינימלי בכבוד. אפשר שיש מקום לאמץ במקרים אלה מסלול של הפטר, כפי שהציע בעבר פרופ' רון חריס, שידבר גם הוא כאן היום.

הנימוק הרביעי – עידן המידע

נימוק נוסף, אולי פרוצדורלי יותר, אולי נוגע לפתרונות, אך לטעמי הוא חלק מההנמקות לביטול האפשרות של מאסר חייבים  היא העובדה שאנו חיים בעידן המידע, או אם תרצו בעידן "האח הגדול". לרשויות, למוסדות הפיננסיים, לנותני שירותים, נתונים רבים מאד עלינו.

אחת הטענות שהיו בעבר בעד מאסר חייבים היא שאין סיבה שהוצל"פ ישקיעו זמן ומשאבים באיתור נכסים, כאשר אם ישלחו אדם לכלא הוא יביא את הנכסים מרצונו. ראשית, כפי שציינתי טענה זו מתעלמת ממי שבאמת אין לו וגם אם ישב בכלא לא יוכל להביא דבר.

בעיקר ובנוסף, טענה זו אינה נכונה עוד בעידן המידע. העניין אכן קיבל התייחסות בתיקונים לחוק הוצל"פ, יש הרבה מידע על אדם, וניתן להגיע למידע הזה, וממנו לרכוש של החייב (אם קיים כזה), בקלות יחסית. יש לאפשר לרשויות הגביה לקבל מידע על חייבים.  יש לבחון איזה מידע יש להעביר לנושה. ייתכן ויש להעביר מידע רק אם אותר רכוש. מידע זה יכול להביא לאיתור רכוש, קיים או עתידי, ולדאוג לאכיפת החיוב. מידע זה גם יבהיר אם אדם הוא עני, ואז אין אולי הצדקה להטלת אמצעים חריפים. כך למשל, אם קיימים לגביו נתונים של רשויות הרווחה של אדם החי בעוני.

ומכאן כמה מילים על דרך הפתרון: ברמה המוסדית וברמה התוכנית

ברמה העקרונית – עדיפות למחוקק

אני מברכת על הכנס היום. אני מאמינה שהמשפט הוא כלי לשינוי חברתי. כך ראוי שיהיה. לכן אני רואה שליחות בעבודתי, בעבודת השיפוט, ובטוחה שחברי הכנסת רואים שליחות בעבודת החקיקה.

בתחום זה של הוצאה לפועל, קיום מינימלי בכבוד, מתן אשראי ואכיפת חיובים, יש חשיבות מיוחדת לשיתוף פעולה נמשך בין בתי המשפט למחוקק. יש להתבונן על התהליך של תרגום הזכויות החוקתיות לחיי היומיום כתהליך משותף, קידום אפקטיבי של הגנה על זכויות האדם חייב להיעשות במשותף על ידי הרשויות כדי להניב תוצאות בחייהם של הפרטים במדינה.

בעניין מאסר חייבים קיים שיתוף פעולה כזה. המחוקק, לאחר התחבטויות קבע מאסר חייבים, כשהכוונה הברורה הייתה כי סעד זה יהיה החריג למקרים בהם ברור לחלוטין כי לאדם יש נכסים אך הוא מעלימם ומסרב לעמוד בהתחייבויותיו. החיים הביאו למצב הפוך בו הוצאה פקודת מאסר כמעט בכל תיק שנפתח בהוצאה לפועל ללא כל בדיקה פרטנית. לאור מציאות זו נפסק פסק דין פר"ח שצמצם את אפשרות המאסר למקרים שאכן הוברר לאחר הליך מתאים שיש ביכולת החייב לשלם, והביע דעתו כי יתכן ואף הוראה זו אינה ראויה. בעקבות זאת המחוקק, במספר תיקונים לחוק צמצם בצורה ניכרת את היקף מאסרם של חייבים ולבסוף נקבעה הוראת שעה לתקופה של שנתיים, שהוארכה בשנה נוספת (עד למאי 2014). כי לא ייאסרו חייבים כלל, למעט בגין חוב מזונות העולה על 6,000 שקל. וכיום הכנס עוסק בהצעת חוק בה מוצע כי יבוטל מאסר החייבים, ולמעשה הוראת השעה תהפוך לחוק.

מבחינה מוסדית – ראוי כי המחוקק יקבע את המשמעות של קיום מינימלי בכבוד, זאת לאור ההשלכות הרחבות של קביעת מושג זה. כך יתאפשר דיון אמיתי בשאלה מהן הזכויות הבסיסיות שהמדינה סבורה כי יש להעניק לכל אדם באשר הוא אדם. קביעה כזו תחייב ברמת שירותים מסוימת, בהכנסה מסוימת, תחייב לעניין קצבות וגמלות, וממילא כל אמצעי גבייה יהיה כפוף לכך.

ובהיבט התוכני – מה כן:

כאשר מדברים על אכיפת חיובים וגביית חובות יש לזכור שלחלק החייבים יש את האמצעים לשלם, בין אם את החוב כולו, בין אם את חלקו, לרבות על דרך של גבייה מתקבולים עתידיים. אולם, תנאי בסיסי לכך הוא הגדרת הקיום המינימלי בכבוד. מי שאינו זוכה לקיום מינימלי בכבוד לא ניתן לגבות ממנו.

ביטול אופציה של מאסר חייבים, מחייבת טיפול מקיף בפתרונות אחרים, כולם לאור חוקי היסוד, הזכות לקיום מינימלי בכבוד, ותוך הבחנה בין סוגי נושים וחייבים, ומתן פתרונות לאנשים החיים בעוני ואוכלוסיות מוחלשות.

במסגרת חקיקה כוללת יש לטפל במספר היבטים:

ראשית, כפי שציינתי יש לקבוע מה כוללת הזכות לקיום מינימלי בכבוד. ניתן לקבוע זאת במספר אופנים, אם בסכום חודשי לנפש, לפי גיל ומצב משפחתי, אם בזכות לשירותים בסיסיים ברמה מסוימת ואם בדרכים משולבות. רק הגדרה כזו תאפשר למעשה להגדיר מיהו זה שידו אינו משגת, אותו אחד או אחת, שאינם זוכים לקיום מינימלי בכבוד.

שנית, לאחד את הדינים לאכיפת חיובים לחוק קוהרנטי, מודרני וברור, שיתייחס הן ליחידים הן לחברות (במקום שלושה גופי חקיקה ופסיקה נפרדים: דיני ההוצאה-לפועל, דיני פשיטת-הרגל ודיני התאגידים). יש להבחין בין חברות לפרטים, בין סוגי נושים וסוגי חייבים, בין אשראי עסקי לאשראי צרכני, ובין נושים עסקיים לאחרים.

שלישית, יש להרחיב את השימוש באמצעים המכוונים כלפי הכנסות עתידיות של חייב, לכשיהיה לו, ואם יהיה לו, ישלם. כמובן שיש לחייב בתשלום בשים לב לזכותו לקיום מינימלי בכבוד, שלו ושל משפחתו. זאת במובחן מהוראות תשלום על פני שנים, שחייבים אינם מצליחים להשתקם מהם, ואף מהווים תמריץ שלילי בייצור הכנסה. יש לקבוע הוראות לעניין הריבית בהקשר זה, שלא יצא שמעצם קביעת התשלומים מזה, ובהינתן שיעורי הריבית מזה, חייב לעולם לא יסיים לשלם את חובו.

רביעית, יש לקבוע הסדר מפורט וברור בחוק ובתקנות, וכן בהסדרים של הרגולטורים הרלוונטיים: המפקח על הבנקים והמפקח על שוק ההון, הביטוח והחיסכון, באשר לדירת המגורים של החייב וחסכונות וביטוחים סוציאליים, גם כאן עד לרמה מסוימת של קיום מינימלי בכבוד. הזכויות העתידיות ודירת המגורים הם הנכסים המשמעותיים ביותר של רבים מהחייבים, וחשוב שהמחוקק יסדיר עניינים אלו, שכן מדובר בסוגיות עם השלכות רוחב רבות, והסדרתה החקיקתית מחייבת ליבון והכרעות ערכיות קשות.

חמישית, יש לשקול, במקרה של חייבים שאכן אין להם דבר, לכלול בדין הישראלי, אפשרות לקבלת הפטר אוטומטי ומהיר. כיום לא ניתן כלל לקבל הפטר במסגרת ההוצאה לפועל, ובמסלול פשיטת-הרגל מדובר בהליך מורכב, האורך לעיתים שנים ומחייב ליווי משפטי, ששוב קשה לאנשים החיים בעוני.

ולבסוף, פן שאינו קשור ישירות לסוגיה, אך למעשה רלבנטי והוא להשלים חקיקת חוק בנוגע לנתוני אשראי והשלמת הוראות לעניין מתן אשראי ומתן שירותים למי שאין ידו משגת.

חקיקה בדבר נתוני אשראי קיימת במדינות רבות. חקיקה, המספקת מידע מלכתחילה, בטרם יצירת החוב, על היסטוריית האשראי של חייבים פוטנציאליים. מידע כזה עשוי לצמצם את מספר החייבים שאינם עומדים בחיוביהם.

ייתכן כי יש להוסיף ולהסדיר את אפשרות מתן האשראי. כיום מי שחייב כסף במסגרת הוצאה לפועל, יכול להמשיך לקבל אשראי מהבנק בתוך מסגרת האשראי, גם אם אינו משלם לנושיו. כן יתכן שיש להגביל מתן אשראי ביחס לגובה הבטוחות או ההכנסות, בדומה למשכנתאות.

כן יש לקבוע אילו שירותים לא ניתן להפסיק גם במקרה של אי תשלום חובות – מים, חשמל, אבל אולי גם טלפון ואינטרנט, המאפשרים לאדם לעבוד?

חקיקה כזו יש לבסס קודם כל על מחקר אמפירי, על כמות וסוגי הנושים והחייבים בהליכי הוצל"פ והליכי פשיטת רגל.

מדובר בהליכי חקיקה מורכבים, אך הכרחיים.

הדברים נמסרו כהרצאה בכנס בנושא "הסוף למאסר חייבים? הגיע הזמן לבטל מאסר בגין חוב אזרחי בהוצאה לפועל!", שנערך בכנסת ביום 22 לינואר 2014

לקריאה נוספת, ראו:

 

77 ח"כים כופפו את השרה לבני לבטל את מאסר החייבים באופן קבוע

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.