אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  דעות ונתוחים  > אריק שרון מת, פרטיותו הרפואית מתה עימו

עו"ד רון לוינטל

אריק שרון מת, פרטיותו הרפואית מתה עימו


23.01.2014 | עו"ד רון לוינטל

הפולשנות לחייו של אריאל שרון ז"ל בשנותיו האחרונות ולמצבו הרפואי, רק תימשך ביתר שאת. בניו, שיכלו אולי להגיש תביעה או צו מניעה כל עוד היה חי, לא יוכלו כעת לעצור את הסחף של המציצנות הישראלית. פרטיותו של שרון, במיוחד פרטיותו הרפואית, חדלה להתקיים סימולטנית עם מועד בו חדל גופו מלהתקיים. חוק הגנת הפרטיות וחוק איסור לשון הרע לא מגינים על זכויותיו של הנפטר

הצופים הרגישים יותר, ודאי נעו באי-נחת כל אימת ש"עידכון נוסף" הגיע מבית החולים, בתשעת ימי "דעיכתו" הרפואית הסופית של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון ז"ל. אמנם מדובר בראש ממשלה בעבר, ולכאורה – במציצנות הישראלית דמו מותר (כמו כל מידע על פוליפ שהוסר אצל בנימין נתניהו יבדל"א), אבל הפולשנות הרפואית עברה לפרקים כל גבול מתוך עניין מיוחד בפרשה, אולי משום שלא נפרדנו משרון בתפקיד. הוא הפך בלילה אחד ל"נבצר" ומאז לא חזר.

גם יצחק שמיר ז"ל נפטר ממחלה לא קלה, במסגרתה חווה דעיכה לא קלה. גם מנחם בגין ז"ל, כזכור, הירבה לבקר בבתי החולים בשנות חייו האחרונות. אך בתקופת מותם לא צבאה התקשורת על הפתחים של בית החולים עם שידורים חיים וניידות שידור, המעדכנות כי "המצב החמיר", ולאחר מכן אותו מצב, "החמיר עוד יותר". איש לא התעניין בפרטיותו הרפואית של שרון, וזכותו כי עניינו הרפואי לא יפורט ברבים (כמו זכאותו של כל חולה). גם לא ברגישות כלשהי כלפי בני משפחתו.

בין החיים למוות

דומה כי לא במהרה מסתיים גם עתה העיסוק בפרשה. כבר נשמעים קולות רמים, המבקשים "לחקור", "להקים ועדת חקירה" וכיוצא בזה, בכל הקשור באשפוזו הארוך, התשלומים של הפנסיה שניתנו אגב כך, המימון של הטיפול הרפואי מקופת המדינה והטענה המובלעת כאילו נעשתה כאן הארכה צינית, מטעמים לא כשרים של שאריו. טענה שתועלה שוב ושוב בימים הקרובים, מתוך תקווה כי חוקרים שונים ייכנסו עוד לתוך התיקים הרפואיים.

על משפחת שרון, המבקשת אולי להגן על פרטיותו, לדעת כי חוק הגנת הפרטיות אינו מכיר בזכותו של אדם שנפטר לפרטיות, ככל שההפרה אירעה לאחר מותו. גם הוראת ס' 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, קובעת כי "כל אדם כשיר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו". מכאן שהכרה בפגיעה בפרטיות אדם שנעשתה לאחר שנפטר הייתה צריכה להיות בדבר חקיקה מפורש, דבר שהמחוקק ביכר שלא לעשות בכל הקשור לזכות לפרטיות (הדברים מצוטטים מספרו של המלומד דן חי, ההגנה על הפרטיות בישראל, מהדורה ראשונה 2006, מילגה הוצאה לאור בע"מ, עמ' 155).

מעיון בחוק עולה כי החוק אינו חוסם את הדרך בפני קרובי אדם שנפטר, מלנהל תביעה בגין פגיעה בפרטיות הנפטר שאירעה לפני מותו, אם החל בתביעה לבדו או אם לאו (ראו ס' 25 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981). הסדר דומה לזה המופיע בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, המאפשר המשך ניהול תביעת לשון הרע – אך לא פתיחה בתביעה כזו אחרי המוות.

בדו"ח הוועדה להגנה בפני פגיעה בצנעת הפרט (יו"ר השופט יצחק כהן), מדינת ישראל תשל"ז-1976, בעמ' 25, היא הוועדה המכינה לקראת חקיקת חוק הגנת הפרטיות, לא נכללה האפשרות להגיש תביעה לאחר מות הנפגע אלא רק להמשיך תביעה קיימת (בעמ' 30 נומק: "הוראה זו נראית לנו כמוצדקת בגלל האופי האישי של הפגיעה בפרטיות"). הרעיון מאחורי הסעיף הוא שעניינים של פרטיות, כמו גם לשון הרע, הם עניינים אישיים של אדם ובדרך כלל הם מתים עימו.

בעניין זה לא נתקבלה בשעתו התביעה להגן על שמה הטוב של חנה סנש בתביעת לשון הרע וצו מניעה שהגיש אחיה, הרבה אחרי מותה, בגלל השמצתה בתוכנית טלוויזיה שהתבססה באופן חופשי מאוד – לפרקים דמיוני – על אירועים שיוחסו לה (בג"צ 6126/94 גיורא סנש נ' יו"ר רשות השידור פ"ד נג(3) 817,832).

יתירה  מזאת, הצעת חוק ברוח הפורסת הגנה על זכויות המת לפרטיות למשך 20 שנה נוסחה כתיקון מס' 9, התשס"ו-2005, היא הצ"ח 230 שעברה קריאה ראשונה ב-21.12.05, אך זו לא נחקקה לבסוף. נקבע זה מכבר על ידי בית המשפט כי מקום שהמחוקק בוחן אפשרות לתיקון החוק וביודעין נמנע ממנה – אין בית המשפט נכנס בנעליו. במקום אחר בחוק – צוין כי בכל הקשור למאגרי מידע, כן מופיע הסדר כזה בחוק הגנת הפרטיות בסעיף משנה (ו) של ס' 17ו' לחוק הקובע כי "הזכויות לפי סעיף זה של נפטר שרשום במאגרי מידע נתונות גם לבם זוגו, לילדו או להורהו". כלומר – קרובי הנפטר יכולים לבקש כי שמו יימחק ממאגר מידע או יישמר בסודיות. כשהמחוקק רוצה לתת למת "זכויות", הוא מנסח זאת במפורש.

לא מכובד, אבל חוקי

בכך מדינת ישראל "מיישרת קו" עם המשפט האמריקני. הזכות לפרטיות נדחתה בבתי המשפט המדינתיים ובבתי המשפט הפדרליים. נקבע כי הזכות היא אישית, וקרוביו של הנפגע אינם רשאים לתבוע בעילה של פגיעה בפרטיות המת (פסק דין cordell v. Detective Publication Inc 419 F.2d 989 (1969). גם תביעות שהגישו יורשי אלוויס פרסלי הביאו לתוצאה לפיה תביעות פגיעה בפרטיות, אפילו בגין ניצול דמות הנפגע למטרות מסחר, לא הצליחו לעבור את המשוכה הזאת.

בפסק הדין ת"ע (ת"א) 5414/90 אריאל נ' הורוביץ (החלטה מיום 20.1.94) קבע בית המשפט המחוזי בתל-אביב כי לנפטר אין זכות לפרטיות, גם לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פסק הדין דן בביטול צוואה. נכתב שם כי "אם היינו מקבלים את הדעה שמידע רפואי על הנפטר חסוי, לא הייתה אפשרות לבדוק אמיתות טענה של פסלות צוואה מחמת מצבו הרפואי של המצווה" (עמוד 3 להחלטה).

פירוש הדבר הוא כי הפולשנות לחייו של אריאל שרון ז"ל בשנותיו האחרונות, ולמצבו הרפואי – אם להיות ספציפיים, רק תימשך ביתר שאת. בניו, שיכלו אולי להגיש תביעה או צו מניעה כל עוד היה חי (הגם ששאלת יכולתו לחתום על ייפוי כוח ועל תצהיר מונחת לרגע בצד), לא יוכלו כעת לעצור את הסחף בעניין זה. פרטיותו של שרון, במיוחד פרטיותו הרפואית, חדלה להתקיים סימולטנית עם מועד בו חדל גופו מלהתקיים. הדרישות לחקירות ולוועדות, לפיכך, תמשכנה להישמע. נשמתו תוכל לנוח אך גופתו תמשיך להעסיק אותנו עוד זמן מה. מכובד – זה לא, חוקי – זה כן.

הכותב הוא בעל משרד עורכי דין העוסק בדיני לשון הרע וזכויות יוצרים

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.