אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > בוטל הפיצוי שנפסק לילדי טהרן: הסכם השילומים לא נועד לפיצוי אישי

הנרייטה סאלד עם קבוצה מילדי טהרן

בוטל הפיצוי שנפסק לילדי טהרן: הסכם השילומים לא נועד לפיצוי אישי


14.01.2014 | עו"ד לילך דניאל

בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה נגד חיובה לפצות כל אחד מניצולי השואה הנמנים על קבוצת "ילדי טהרן", שהגיעו לישראל בשנת 1943 לאחר שברחו מפולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. השופטים קבעו כי הסכם השילומים עם גרמניה לא נועד לפיצוי אינדיבידואלי של הניצולים אלא כפיצוי קולקטיבי שמטרתו היתה סיוע בבניין המשק והכלכלה. עם זאת, בהסכמת המדינה יוותרו הכספים שכבר שולמו, בסך 25 אלף שקל ל-144 איש, בידי מקבליהם

בשנת 1952 נחתם "הסכם השילומים" בין ממשלת גרמניה לממשלת ישראל, שנועד לסייע בשיקום ויישוב מחדש של הפליטים היהודים בישראל לאחר סיום מלחמת העולם השניה. המשיבים הם אזרחי ישראל ניצולי שואה או יורשיהם, הנמנים על קבוצה שכונתה "ילדי טהרן". דובר בקבוצת ילדים, שנמלטו עם משפחותיהם מפולין הכבושה לשטחי ברית המועצות עם פרוץ המלחמה ולבסוף לאחר תלאות רבות מצאו דרכם למחנה חיל האוויר הבריטי הסמוך לטהרן ומשם הועברו ע"י הסוכנות היהודית לארץ ישראל.

בשנת 2004 הגישה הקבוצה תביעה נגד המדינה לבית המשפט המחוזי (ת"א 2464/04), בה טענו כי לא זכו לזכויות המגיעות להם כתוצאה מהסכם השילומים. לדבריהם, ממשלת ישראל הפקירה וזנחה אותם, שכן הם לא שוקמו, לא הוקנתה להם השכלה או הכשרה מקצועית, לא שוכנו במגורי קבע, ולאחר שעזבו את המוסדות אליהם הופנו – איש לא התעניין בשיקומם.

בית המשפט המחוזי קיבל בזמנו את התביעה וחייב את המדינה לשלם לכל אחד מ"ילדי טהרן" המקוריים (ולא ליורשיהם) פיצוי בסך 50 אלף שקל. בין היתר, נקבע כי המדינה לא מילאה באופן שלם את ההתחייבות לשיקומם, אותה נטלה בהסכם השילומים עם גרמניה, שכן הילדים אמנם נקלטו במוסדות הקיימים של היישוב עם הגעתם, אך לאחר שבגרו לא זכו לייעוץ והכוונה. בהתייחס להסכם השילומים, נקבע כי הוא אמנם לא דיבר על מתן תשלום לכל פרט ופרט אלא התייחס באופן כללי לפליטים ולזכותם לישוב מחדש ולשיקום, אולם יישום ההסכם לא היה שלם ונעצר עם הגעתם של הילדים לבגרות. לדעת בית המשפט המחוזי, בשלב זה נותרו הילדים לבד ולא קיבלו יעוץ, הכוונה או הפניה למסגרת תומכת.

יתר על כן, לרובם לא הייתה מסגרת משפחתית תומכת שהייתה מקלה עליהם במציאת עבודה או השגת הכשרה מקצועית מעבר לגינון ולחליבה. עוד נקבע, כי טעותה של המדינה הייתה בכך שלא הגדירה מלכתחילה את משמעות המונחים "הושבה מחדש" ו"שיקום" שבהסכם השילומים, ולא קבעה אמות מידה לביצועם, עניין שהיה מוביל להתנהלות שונה ומציאת פתרונות לאותם ילדי טהרן, גם לאחר הגעתם לגיל בגרות. בד בבד, דחה בית המשפט את התביעה נגד הסוכנות היהודית, שכן לא הוכח כי היא קיבלה בפועל כספים עבור ילדי טהרן, וממילא ההתחייבות ניטלה ע"י המדינה. מכאן ערעור המדינה והערעור שכנגד.

השילומים נועדו למדינה ולא לפיצוי אינדיבידואלי

בית המשפט העליון קיבל את הערעור. השופט אליקים רובינשטיין שכתב את פסק הדין העיקרי, התייחס תחילה לטענות הסף שהעלתה המדינה, ובכלל זאת טענת ההתיישנות והטענה כי אין המשיבים רשאים לתבוע זכויות מכוחו של הסכם השילומים, באשר מדובר בהסכם בינלאומי בילטרלי שאינו מהווה חלק מהמשפט הישראלי הפנימי. לדעת רובינשטיין, טענות אלה מעוררות שאלות לא פשוטות המציבות בפני המשיבים משוכה גבוהה, אולם נוכח ההיבטים האנושיים והציבוריים שמעורר הערעור יש לשיטתו להידרש לנושא לגופו.

מכאן, פנה השופט רובינשטיין לבחון את מהותו של הסכם השילומים שנחתם עם גרמניה. לאחר סקירה הסטורית קצרה, ציין בית המשפט כי על פניו עולה שקברניטי המדינה דאז והנושאים ונותנים מטעמה מול גרמניה ראו בכספי השילומים משום תשלום קולקטיבי ומטרתם הייתה לייעד את הכספים לסיוע בקליטתם של מאות אלפי ניצולי השואה שעלו ארצה, אתגר שהציב קשיים כלכליים מובהקים באותם ימים. עוד עלתה הבחנה ברורה ודיכוטומית בין כספי השילומים לפיצויים אישיים לניצולים, כפי שניתן ללמוד גם מלשון ההסכם עצמו הקובע כי כספי השילומים ישולמו ל"מדינת ישראל" ולרשותה. מנגד, לניצולים שביקשו לתבוע פיצויים אישיים נפתחו מסלולים אחרים כגון חוק נכי רדיפות הנאצים שנחקק חמש שנים לאחר חתימת הסכם השילומים.

עוד התייחס השופט רובינשטיין לחוות דעת היסטוריונים שהגישו הצדדים בבית המשפט המחוזי, וציין כי גם לפי המומחה מטעם המשיבים עולה שהסכם השילומים אינו מקים זכות לפיצוי אישי-אינדיבידואלי. בעניין זה, סבר בית המשפט כי גם אם יש טעם רב בגישת המומחה לפיה בחלוף למעלה מ-60 שנה יש לראות את הדברים בצורה אחרת, הרי שלא ניתן להאיר בזווית שונה את מטרתו ומהותו של הסכם השילומים, כפי שנרקם על-ידי ממשלת ישראל וראשיה בשנות החמישים.

על המדינה להירתם לעזרת הניצולים המתמעטים

נוכח המסקנה אודות אופיים של כספי השילומים כפיצוי קולקטיבי, קבע בית המשפט כי יש לפרש את הביטויים "הושבה מחדש" ו-"שיקום" שבמבוא להסכם בצורה מרחיבה, העולה בקנה אחד עם מסקנה זו כך שההושבה מחדש והשיקום משמעם מאמץ קולקטיבי של הממשלה והציבור לפיתוח הארץ בכל תחום ותחום כדי לאפשר תשתיות לשיקום העולים, להבדיל מייעוד הכספים לחלוקה לפרטים ושיקום אישי או אינדיבידואלי. בכל הנוגע לטענות המשיבים לפיהם ההסכם לא הובא לידיעת העולים וילדי טהרן בתוכם, סבר בית המשפט כי מדובר בטענות מוקשות שכן הם חיו בתוך עמם ויש להניח כי לא ראו עצמם מקופחים ביחס לאחרים בזמן אמת. משכך, הסכם השילומים אינו מקים לניצולי השואה עילת תביעה אישית, ועל כן קבע בית המשפט כי יש לקבל את ערעורה של המדינה ולבטל את הפיצוי שנפסק בבית המשפט המחוזי.

בשולי הדברים הבהיר בית המשפט כי אנו בא להביע עמדה בשאלה האם הישגיו ותועלתו של ההסכם גדולים מן הויתורים שנעשו בגדרו, שכן שאלה זו חורגת במובהק מהערעור דנן ומסורה בעיקרה להיסטוריונים ולחוקרי דברי הימים. עוד ציין בית המשפט כי אי אפשר שלא לחוש אהדה כלפי ניצולי השואה בכלל והמשיבים בפרט, וניכר מההליכים בתיק כי הם מבטאים את זעקתם ותחושתם כי מדינת ישראל לא עשתה די בעבורם.

מעבר לצורך, ציין בית המשפט כי מדינת ישראל מצוּוה להעמיד בראש מעייניה את הדאגה לניצולי השואה שבנו כאן מחדש את חייהם ותרומתם לשגשוגה של המדינה בתחומים רבים ראויה לכבוד ולהוקרה, ברוח ובחומר.

השופטת עדנה ארבל, שהצטרפה לפסק הדין לצידה של המשנה לנשיא מרים נאור, הוסיפה כי למרות שניתן לטעון נגד הגישה הקולקטיבית כי מדובר בגישה אנכרוניסטית שאבד עליה הכלח, דומה שבלעדי גישה זו, שהתמקדה בקולקטיב וביעדים הלאומיים המשותפים, לא הייתה מתאפשרת הקמת הבית הלאומי בארץ ישראל. עם זאת, לשיטתה מדינת ישראל חבה חוב מוסרי עמוק לניצולים ולמרות שנעשו כבר צעדים שונים למען שיפור רווחתם דומה כי עדיין יש מקום להירתמות משמעותית יותר של משרדי הממשלה, וטוב יהיה אם הדבר ייעשה במהרה על מנת שאותם ניצולים ההולכים ומתמעטים לא יאלצו לחזר על פתחי משרדי הממשלה. הערעור אפוא התקבל, אך בהתאם להסכמת המדינה הכספים ששולמו כבר בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי (25 אלף שקל ל-144 תובעים) – לא יושבו וישארו בידי מקבליהם.

 

ע"א 7686/12

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה