אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > סופי: עו"ד חנינא ברנדס לא פרסם לשון הרע נגד חשב משרדו על העלמת מסמכים

חנינה ברנדס. צילום: יחסי ציבור של משרד נשיץ-ברנדס

סופי: עו"ד חנינא ברנדס לא פרסם לשון הרע נגד חשב משרדו על העלמת מסמכים


25.12.2013 | עו"ד לילך דניאל

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של מי ששימש כחשב במשרד עורכי הדין נשיץ-ברנדס ושות' על דחיית תביעת לשון הרע שהגיש בסך 5 מיליון שקל נגד עו"ד חנינא ברנדס, שותף בכיר במשרד. עוה"ד ברנדס הגיש תלונה לפרקליטת המדינה לפיה הוא חושד שהחשב מעורב בהעלמת מסמכי חשבון נאמנות של הנשיא לשעבר עזר ויצמן ז"ל, אשר מצאו דרכם לעיתונאי שפרסם תחקיר בסוף שנות התשעים. נקבע כי חשדו של עוה"ד ברנדס היה מבוסס ותלונתו הוגשה בתום לב

אברהם פלקסר שימש כעשר שנים בתפקיד חשב במשרד עורכי הדין נשיץ ברנדס ושות'. מתוקף תפקידו, ובשל יחסי האמון שנרקמו בינו ובין השותפים הבכירים במשרד, ניתנה לפלקסר נגישות רבה למסמכים שונים ובניהם למסמכי חשבונות הנאמנות שנוהלו במשרד. בין חשבונות אלו, היה גם חשבון נאמנות של נשיא המדינה המנוח עזר ויצמן ז"ל, אשר נוהל על ידי עוה"ד ברנדס. כך, בעוד שעוה"ד ברנדס היה זה שנתן הוראות לביצוע בחשבון הנאמנות, ביצוען בפועל, לרבות ניסוח וכתיבת הוראות לבנק, מסירה, קבלה ותיוק מסמכים מהבנק, נעשה על ידי פלקסר.

בסוף שנות התשעים סיים פלקסר את עבודתו במשרד. במקביל, יצאו עובדי המשרד לטיול לארצות הברית, אך למרות שפלקסר היה אחראי על סידוריו המנהליים של טיול זה הוא לא הגיע אליו במפתיע מבלי להודיע על כך לאיש. בדיעבד, גילה עוה"ד ברנדס כי בשבוע שקדם לחופשה גרס פלקסר כמות גדולה של מסמכים ואף יצא מהמשרד בשעת לילה כשהוא אוחז בשתי מזוודות. בהמשך, נערכה מסיבת עיתונאים, במהלכה הוצג תחקיר של העיתונאי יואב יצחק שהתבסס על מסמכי חשבון הנאמנות שהגיע לידיו והצביע על כך שהנשיא ויצמן קיבל לידיו סכומי כסף גדולים מידידו, אשר הופקדו בחשבון הנאמנות ומשם הועברו הלאה. טרם פרסום התחקיר, בעקבות פנייתו של העיתונאי לקבלת התייחסות מלשכת הנשיא, פנה הנשיא ויצמן לעוה"ד ברנדס וביקש להיוועץ עמו, אך משביקש זה לעיין בתיק הנאמנות גילה כי הוא לא נמצא במשרד ונותר ממנו מספר מצומצם בלבד של מסמכים.

נוכח השתלשלות הדברים האמורה, התעורר חשדו של עוה"ד ברנדס כי פלקסר אחראי להיעלמותם של המסמכים, ולכן שלח מכתב תלונה לפרקליטת המדינה תוך שציין כי אין לו הוכחות ברורות לכך. בעקבות האמור, נפתחה חקירת משטרה במסגרתה נעצר פלקסר אך בסופו של דבר נסגר התיק "מחוסר ראיות". לאחר הדברים האלו, הגיש פלקסר תביעה נגד עוה"ד ברנדס, בה עתר לפיצוי של חמישה מיליון שקל בין היתר בעילת לשון הרע.

בית המשפט המחוזי דחה את תביעת פלקסר על כל חלקיה, וקבע בין היתר כי היה יסוד לחשדותיו של עוה"ד ברנדס וכי הוא לא העליל על פלקסר עלילת כזב. עוד נקבע כי עוה"ד ברנדס לא פרסם לשון הרע בכך ששיתף בחשדותיו את הנשיא ויצמן ומספר מצומצם של שותפים במשרד ועו"ד חיצוני, שכן היה נתון תחת חובה חוקית או לכל הפחות מוסרית לגלות את חשדו ללקוח ולשותפים והייתה לו זכות לפרוש את פרטי החשד לפני עורך הדין שבו נועץ. כך גם נקבע, כי גם אם דברי עוה"ד ברנדס שנאמרו במסגרת זו אינם חוסים תחת הגנת "אמת דיברתי", הרי שמתקיימת לגביו חזקת תום הלב הקבועה בחוק איסור לשון הרע. גם לגבי התלונה לפרקליטת המדינה נקבע כי זו הוגשה מתוך אמונתו של עוה"ד ברנדס באמיתות החשד בפלקסר, וכי התלונה נוסחה באופן זהיר ומסויג. מכאן הערעור.

תנועות הכספים של הנשיא ויצמן

השופט צבי זילברטל החליט לדחות את הערעור. ראשית, הבהיר השופט זילברטל כי בית המשפט המחוזי בחן לעומקן את העדויות השונות ואת התשתית הראייתית שהונחה בפניו, וקביעותיו  נומקו ועוגנו בראיות ובהוראות הדין. לפיכך, יש לפעול על פי ההלכה לפיה ערכאת הערעור לא תתערב ככלל בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ומצומצמים.

השאלה המרכזית שנדרשה להכרעה במקרה זה היא האם במועד הגשת התלונה לפרקליטת המדינה חשדו של עוה"ד ברנדס כי פלקסר היה מעורב בהעלמת מסמכי חשבון הנאמנות היה סביר. לפיכך, אין צורך להיזקק לשאלה האם פלקסר אכן שלח ידו באותם המסמכים וניתן להתמקד בשאלה האם פרסומים אלו חוסים תחת הגנת סעיף 15(8) לחוק העוסקת בהגשת תלונה לרשות המוסמכת. בעניין זה, פרקליטת המדינה היא בגדר רשות מוסמכת, ובמקרים דומים כבר נקבע שהגשת תלונה למשטרה בה מובע בתום-לב חשד על פלוני אינה יכולה לשמש כשלעצמה עילה לתביעה בשל איסור לשון הרע. עם זאת, הדבר כפוף כאמור לחובת תום הלב. עוד נקבע, כי השאלה האם חשדו של עוה"ד ברנדס בפלקסר היה סביר אינה צריכה להיות מושפעת מהעובדה שבסופו של יום תיק החקירה נגד פלקסר נסגר.

מן הכלל אל הפרט, קבע בית המשפט העליון כי בחינת מכלול הנסיבות העובדתיות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי מלמדת כי חשדו של עוה"ד ברנדס בפלקסר לא היה נטול הקשר או מופרך, אלא היה לו על מה לסמוך את חשד זה. כך, קבע בית המשפט כי הנשיא ויצמן פנה לעוה"ד ברנדס כדי להיוועץ בו בעקבות פנייתו של העיתונאי יואב יצחק ללשכתו בעניין תנועות הכספים בחשבון הנאמנות, אך משביקש עוה"ד ברנדס לבדוק את הדברים במסמכי החשבון לא הצליח לאתרם. עוד נקבע, כי עצם קיומו של חשבון הנאמנות במשרד היה ידוע לעובדים ספורים בלבד וביניהם פלקסר, וכי מסמכי החשבון תויקו בתיקיית החשבות או במקומות אחרים שנקבעו על ידי פלקסר ואין ראיה שלגורם אחר במשרד הייתה ידיעה על מיקומם.

לכך יש להוסיף את בקשתו של פלקסר ממזכירות המשרד לגרוס כמויות גדולות של חומר משרדי בשבוע שקדם לנסיעה לארצות הברית, העובדה כי נצפה עוזב את המשרד בשעות לילה כשבידו שתי מזוודות ואת הנסיבות והמתיחות שנוצרה בין הצדדים סביב הפסקת עבודתו במשרד. נתונים נוספים שתרמו לדעת בית המשפט לביסוס החשד, היו מידע שהגיע לעוה"ד ברנדס מעו"ד אחר לפיו פלקסר נתן לו להבין כי הוא מחזיק בידיו "מסמכים מאיימים" העלולים לסבך את משרד עוה"ד ברנדס, "תרשים זרימה" שנמצא בחיפוש המשטרתי בבית פלקסר ובו פורטו שמות מעורבים בפרשה והיעלמו של פלקסר במועד פיצוץ הפרשה.

לפיכך, בנסיבות המקרה בהן מסמכי חשבון הנאמנות הגיעו לידי העיתונאי ובמקביל נעלמו ממשרד עוה"ד ברנדס – עשויה להקים חשד סביר בהחלט בדבר מעורבותו האפשרית של פלקסר בדבר. עוד ציין בית המשפט, כי תלונתו של עוה"ד ברנדס לפרקליטת המדינה נכתבה באופן זהיר ומסויג, והובהר בה כי מדובר בחשדות בלבד ללא הוכחות. לאור האמור, קבע בית המשפט כי חשדו של עוה"ד ברנדס בפלקסר היה סביר ותלונתו הוגשה בתום לב.

באשר לטענותיו של פלקסר על כך שעוה"ד ברנדס שיתף בחשדותיו את הנשיא ויצמן, את השותפים הבכירים במשרדו ועורך דין שעמו נועץ – קבע בית המשפט כי מובן מאליו שלעוה"ד ברנדס הייתה זכות וחובה לעשות כן.

 

ע"א 7699/11

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה