אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > הבעל חזר בו מהענקת המתנה, אך שופט פסק לאישה בעלות על מחצית מהבית

צילום: Getty images Israel

הבעל חזר בו מהענקת המתנה, אך שופט פסק לאישה בעלות על מחצית מהבית


04.11.2013 | עו"ד אורי ישראל פז

פסק דין נדיר ניתן בפרשיה בה התבקש בית המשפט למשפחה להכריע בשאלה האם יש לאישה זכויות בבית הרשום על שם הבעל, למרות שהבעל חזר בו מהענקת הזכויות בבית לאישה. המאבק המשפטי נסב על בית בהרצליה, שנבנה על מגרש שחציו בבעלות הבעל וחציו בבעלות אחותו. השופט נפתלי שילה: המתנה של הבעל לאשתו לא ניתנה בתנאי ש"תתנהג יפה"

פסק דין נדיר ניתן בפרשיה בה התבקש בית המשפט למשפחה להכריע בשאלה האם יש לאישה זכויות בבית הרשום על שם הבעל, למרות שהבעל חזר בו מהענקת הזכויות בבית לאישה. המאבק המשפטי נסב על בית, שנבנה על מגרש שחציו בבעלות הבעל וחציו בבעלות אחותו. בני הזוג חתמו על הסכם ממון המגדיר את זכויות האישה בבית, אך ביטלו אותו לאחר כ-10 שנות נישואים. עם ביטול הסכם הממון, העניק הבעל לאישתו מחצית מזכויותיו בבית, במסגרת תצהיר מתנה.

עם השנים בנו בני הזוג את ביתם על המגרש, ונטלו הלוואות בשווי כולל של למעלה ממיליון שקל, אך אז עלו יחסיהם על שרטון. האישה הגישה, באמצעות עו"ד נאוה פרס, תביעה רכושית נגד הבעל, במסגרתה תבעה מחצית מהזכויות במגרש ובבית שנבנה עליו.

הבעל טען כי מכיוון שלא השלים את עסקת המתנה בלשכת רישום המקרקעין, ולאור התנהגותה המחפירה של אשתו (שניסתה להרחיק אותו מהבית בתלונות כזב על נקיטה באלימות) – איננה זכאית למחצית מהנכס. "טענתה המרכזית של האישה", מספרת עוה"ד פרס, "הייתה שבני הזוג השקיעו בבית כספים משותפים, ולכן ראתה האישה את עצמה כשותף שווה בבעלות בזכויות בבית. בנוסף, הבעל בכתב שיעביר לה מחצית מהזכויות בנכס".

השופט נפתלי שילה מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב פסק שעל סמך העדויות שהובאו בפניו והראיות שהוגשו, קיימת כוונת שיתוף ספציפי בין הצדדים, ומכוחה זכאית האישה למחצית הזכויות בבית.

זכויות הבעל במגרש הן מלאות ומוחלטות

וכעת לסיפור בהרחבה: לפני נישואי בני הזוג, העבירו הוריו של הבעל לו ולאחותו את זכויותיהם, במגרש בהרצליה, במתנה. עם נישואיהם חתמו בני הזוג על הסכם ממון, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, ובו נקבע, שכל רכוש שיש לצדדים במועד החתימה, או כזה שיתקבל בעתיד במתנה או בירושה על ידי מי מהם, יהיה רכושם המשותף.

ביחס למגרש נקבע שהוא יישאר בבעלותו הבלעדית של הבעל, ייחשב בכל עת רכושו שלו, ולא ייכלל במסגרת הרכוש המשותף. עוד נקבע כי זכויות הבעל במגרש הן מלאות ומוחלטות, ולא יושפעו מבנייה, מהשבחה או מכל סיבה שהיא. בנוסף, נקבע כי במקרה של פרידה בין בני הזוג, תהיה האישה זכאית לפיצוי קצוב בסך 25 אחוז משווי חלקו של הבעל בקרקע.

כעבור מספר שנים, הבעל חתם על תצהיר לפיו הוא מעניק מחצית מחלקו במגרש לאישה במתנה, ללא תמורה, וללא יכולת לחזור בו. האישה מצידה חתמה על תצהיר לקבלת המתנה. בסמוך לאחר מכן, ביטלו השניים את הסכם הממון ביניהם, והביטול אושר בבית המשפט לענייני משפחה.

עסקת המתנה לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין

לימים בנו בני הזוג על המגרש בית, שנבנה בין השנים 2006-2009, ולצורך בנייתו לקחו הלוואות, בסך כולל של מעל מיליון שקל, כאשר שניהם רשומים כלווים, ושילמו דמי הוון. בתחילת שנת 2010 עברו בני הזוג להתגורר בבית עם ילדיהם, והזכויות במחצית המגרש נרשמו על שם הבעל בלשכת רישום המקרקעין. המחצית השנייה נרשמה על שם אחותו.

לטענת הבעל, לאחר שהושלמה העברת הזכויות על שמו, הוא ביקש מעורך הדין שלא להמשיך בפעולות הנדרשות לרישום עסקת המתנה בינו לבין אשתו בלשכת רישום המקרקעין. לפיכך, הבעל נותר רשום כבעלים של מחצית המגרש, ואילו האישה לא נרשמה כבעלת זכויות במגרש. למרות זאת, בני הזוג חתמו שוב בשנת 2011 על אותם תצהירי מתנה, לפיהם הבעל מעניק מחצית מחלקו במגרש במתנה לאישה.

כעבור כחצי שנה, כשהיחסים בין הצדדים עלו על שרטון, הגישה האישה באמצעות עוה"ד פרס, תביעות נגד הבעל – תביעת מזונות לילדים, ותביעה רכושית. במסגרת התביעה הרכושית עתרה האישה לפסק דין הצהרתי שיקבע כי היא בעלת מחצית מזכויות הבעל במגרש, ובבית שנבנה עליו.

טענת הבעל: תצהיר המתנה מבטל את כלל "כוונת השיתוף הספציפי"

לטענת הבעל, הוא רשאי היה לחזור בו מהמתנה שהעניק לאישה, מאחר שהמתנה לא הושלמה (לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין), וכן לאור "התנהגותה המחפירה". לדבריו, היא העלילה עליו כי הוא אלים ומסוכן, ואף טענה כי פגע מינית בבתם. בנוסף, טען הבעל שכל השנים שמרו בני הזוג על הפרדה רכושית מוחלטת, ואף בניית הבית מומנה בעיקר מכספי משכנתא שהוא פרע מחשבונו הפרטי, ובסיוע אמו וחבריו. לטענתו, האישה לא תרמה דבר לבניית הבית ואף לא התעניינה בו.

מנגד, טענה עוה"ד נאוה פרס, שהבית – בשווי של 5-6 מיליון שקל, נבנה מכספים משותפים של בני הזוג, ושהאישה הייתה מעורבת בבנייתו. כך, לדבריה, לא לחינם העניק הבעל לאישה מחצית מזכויותיו בבית במתנה. בנוסף, טוענת עו"ד פרס, שהבעל ויתר בתצהירו על הזכות לחזור בו מהמתנה, וכי לטענותיו על התנהגות מחפירה של האישה – אין כל יסוד.

"מאחר שבית המגורים הוא גולת הכותרת של החיים המשותפים, קיימת כוונת שיתוף ספציפי בבית, ולכן הוא שייך גם לאישה מכוח הדין הכללי, ומכוח העובדה שהצדדים הסכימו ביניהם שהבית משותף", טוענת עוה"ד פרס. לטענת הבעל, מכיוון שהשניים חתמו על תצהיר מתנה, אין להחיל את כלל "כוונת השיתוף הספציפי".

המתנה לאישה לא ניתנה בתנאי ש"תתנהג יפה"

השופט נפתלי שילה מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, שדן בתביעות האישה, קבע כאמור כי מאחר שחל על הצדדים חוק יחסי ממון, ברור שכל הכספים, הנכסים והזכויות הפנסיוניות שצברו מיום נישואיהם ועד למועד הגשת התביעה, יחולקו ביניהם בחלקים שווים.

לדברי השופט שילה, המחלוקת העיקרית היא בשאלה האם מגיעות לאישה מחצית מהזכויות במגרש ובבית בהרצליה. לטענת הבעל, המתנה ניתנה לאישה, כל עוד השניים יישארו יחד. הבעל אף העיד, כי היה משלים את העברת הבית על שמה, לו הייתה חוזרת עמו לשלום בית.

עם זאת, קבע בית המשפט שהבעל לא הבהיר לאישה כי המתנה שהעניק לה היא בתנאי ש"תתנהג יפה", וודאי שלא הבהיר לה שהיא מותנית בכך שחייהם יישארו משותפים, ויעלו על פסים של שלום בית, שותפות וביטחון. בית המשפט פסק, כי דווקא התחייבותו של הבעל שלא לחזור בו מהמתנה, מעידה על כך שהמתנה היא ללא תנאי וללא זכות חזרה. "אני מאמין לתובעת שכך הבינה", קבע בית המשפט.

לטענת הבעל, העובדה שנחתם בין הצדדים תצהיר מתנה מחודש, ובו הצהירה האישה כי היא "מוכנה לקבל במתנה מחצית מחלקו של בעלי בנכס", מעידה כי לא ראתה את עצמה כבעלת זכויות במגרש. השופט שילה קבע שאין כל יסוד לטענה זו, וציין את עדות עורך הדין שאמור היה לבצע את העברת הזכויות, ממנה עלה שהוא לא ביצע את רישום עסקת המתנה בלשכת רישום המקרקעין, משום שהבעל ביקש ממנו שלא לעשות כך, בנימוק כי ממילא הזוג מתכוון למכור את הבית בקרוב ולרכוש בית חדש.

"ברור אם כן, שהנתבע הציג מצג כלפי התובעת, כי הבית הוא משותף וכי לאחר מכירתו הם ירכשו בית משותף חילופי", קובע השופט שילה. בנוסף, נזף השופט שילה בנתבע ובעורך הדין, על כך שלא ציינו בתצהיריהם את קיומם של תצהירי המתנה, וטען כי התעלמותם המוחלטת מתצהירים חשובים אלה אינה ראויה, בלשון המעטה.

"העובדה שהצדדים חתמו על תצהירי מתנה, רק מחזקת את טענת התובעת"

בית המשפט אמנם מצא את התנהגות האישה כלפי הבעל מחפירה, וקבע כי התנהגות זו פגעה בו קשות, אך ציין כי העניין לא רלוונטי, מאחר שלמרות זאת ביקש להעביר הבעל לאישה מחצית מזכויותיו בקרקע – בתצהיר המתנה שנערך בפעם השנייה. "למרות התנהגותה המחפירה של התובעת כלפיו עד אותה העת, הסכים הבעל להתחייב ולהעניק לה מתנה", קבע בית המשפט.

"לפיכך, כל האירועים שקדמו לכך אינם רלוונטיים, שכן על הבעל להוכיח התנהגות מחפירה כלפיו לאחר המועד שבו התחייב להעניק לה מתנה, ולא לפניו". עם זאת, בית המשפט התייחס לטענה, כי הנתבע ביטל כדין את התחייבותו למתנה, וכי לא מדובר בעסקה שהושלמה: "עורך דינו של הבעל העיד, כי העיכוב ברישום העסקה נעשה בידיעת התובעת ומבלי שהביעה התנגדות", כך לפי בית המשפט, "עדות זו לא הופרכה".

בהמשך פסק הדין, בוחן השופט את הסוגיה, האם זכאית האישה למחצית מהבית מכוח כוונת שיתוף ספציפי. השופט שילה קבע שאין לקבל את טענת הבעל, שעל הקשר בין הצדדים חלות רק הוראות חוק המתנה, ולא דינים נוספים. "העובדה שהצדדים בחרו לפעול גם על פי חוק המתנה, לא גורעת משאר הדינים החלים עליהם", קבע בית המשפט. "להפך, העובדה שהצדדים חתמו גם על תצהירי מתנה ופעלו על פי דיני המתנה, רק מחזקת את טענת התובעת, שקיים שיתוף ספציפי במקרקעין".

"בביטול הסכם הממון, הפכה האישה זכאית למחצית מהקרקע"

השופט שילה הזכיר כי במכתבים שונים שכתב הבעל לאישתו, הוא התייחס לנכס שלהם כאל בית משותף. "אמירות הבעל מעידות על כוונת שיתוף בבית, ועל ראיית התובעת כשותפה מלאה בבית ובתמורתו, ככל שיימכר", קבע השופט שילה. בית המשפט גם הסכים עם טענות האישה לפיהם אילו היתה יודעת שאין לה זכויות במחצית הבית, לא הייתה מסכימה לחתום כלווה על ההלוואות שנועדו לבניית הבית, בסך כולל של יותר ממיליון שקל.

"אין כל היגיון בטענת הנתבע כי לאחר ביטול הסכם הממון נגרעו זכויותיה של התובעת, ובמקום להיות זכאית לרבע מחלקו של הבית, היא לפתע לא תהיה בעלת שום זכות", קבע השופט שילה. "לא יתכן כי היא תישאר נתונה לחסדי הנתבע, כך שכל עוד הוא לא ישלים את רישום זכויותיה, על פי תצהיר המתנה, היא נתונה לסיכון שיחזור בו מהמתנה – והיא תישאר ללא כל זכויות בבית".

השופט שילה קבע עוד שביטול הסכם הממון כעשור לאחר נישואי הצדדים ולאחר לידת שני ילדיהם, נעשה בבירור כדי שהאישה תקבל יותר ממה שהובטח לה בהסכם הממון, ולא פחות. "במקום להיות זכאית רק לרבע מהקרקע, היא הפכה זכאית למחצית ממנה", קבע בית המשפט.

ביהמ"ש: הוכחה כוונת שיתוף ספציפי, האישה זכאית למחצית מהבית ומהקרקע

לסיכום פסק בית המשפט כי הוכחת "כוונת שיתוף ספציפי" על פי הדין הכללי, לא מושתתת על דיני המתנה בלבד. "מדובר על מערכת שיתופית שמבוססת בין היתר על דיני החוזים, הנאמנות והשותפות", כך לפי בית המשפט. השופט שילה קיבל את עתירת האישה והצהיר כי היא הבעלים של מחצית מהקרקע ומהבית הבנוי עליו, לאחר שהוכחה כוונת שיתוף ספציפי.

כוונת השיתוף באה לידי ביטוי, לדברי השופט שילה, בין היתר, בכך שהבית עצמו נבנה בחיים המשותפים, בהלוואות שנלקחו לבנייתו על ידי שני הצדדים, ולאור הצהרותיו הרבות והמפורשות של הבעל לאישה, במכתבים שכתב לה. "גם אם התובעת הייתה פחות פעילה בכל הקשור לטיפול בבניית הבית, אין הדבר גורע מזכויותיה לקבל מחצית משווי הבית", קבע השופט שילה. "יש לזכור כי היא הייתה מטופלת בשלושה ילדים קטנים, ועבדה במשרה מלאה מחוץ לבית. טבעי הדבר שלא יוותר לה זמן לעסוק גם בבניית הבית".

לפיכך, פסק כב' השופט שילה, שהמגרש והבית הם רכושם המשותף של הבעל והאישה.

 

תמ"ש 41732-10-11

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה