אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > ביה"ד: 6 עיתונאי "פנאי פלוס" לא פוטרו בשל העדפה מינית "סטרייטית"

שער של מגזין פנאי פלוס. צילום: יחסי ציבור

ביה"ד: 6 עיתונאי "פנאי פלוס" לא פוטרו בשל העדפה מינית "סטרייטית"


23.10.2013 | עו"ד לילך דניאל

בית הדין לעבודה קיבל אמנם את תביעתם של מספר כתבים וצלמים בגילאי 40 ומעלה שפוטרו מהמגזין "פנאי פלוס" ללא שימוע לפיצוי בסך כולל של 145 אלף שקל, אך מנגד דחה את טענתם כי הופלו בפיטוריהם בשל גילם המבוגר ונטייתם המינית ה"סטרייטית", על רקע רצונה של העורכת החדשה בשבועון להפוך אותו ל"צעיר" יותר. כל אחד מהעיתונאים יקבל גם הוצאות משפט בסך 4,500 שקל

שישה עיתונאים שהועסקו ככתבים וצלמים שכירים במגזין השבועי "פנאי פלוס" (מקבוצת "ידיעות אחרונות") ופוטרו, טענו כי סיום העסקתם בעיתון נעשה תוך אפלייתם בשל גילם המבוגר והיותם בעלי העדפה מינית "סטרייטית".

אין מקום למי שאינו בעל העדפה מינית הומו-לסבית

לדברי העיתונאים רינת גור, יצחק בירן, חנוך גריזיצקי, אסתר איתן, רונית מקובר ויעקב בר און, בשנת 2005 נכנסה לתפקידה עורכת חדשה במגזין בשם נירית וייס, ועם כניסתה הוחלט "להצעיר" את העיתון ולפטר את כל מי שאינו מתאים לתדמית חדשה זו, כלומר כל מי שאינו "צעיר" מספיק ואינו בעל העדפה מינית הומו-לסבית.

בנוסף, טענו הכתבים והצלמים כי פוטרו מבלי שנערך להם שימוע כדין, וביקשו לחייב את קבוצת "ידיעות אחרונות" לפצות אותם על האפליה האסורה בגובה הפרשי השכר שהפסידו החל ממועד פיטוריהם ועד למועד פרישתם הצפוי, וכן בשל פיטורים שלא כדין ובהיעדר שימוע.

המגזין "פנאי פלוס" טען מצידו כי התביעה התיישנה ויש לדחות אותה. לגופו של עניין נטען כי סיום העסקתם של העיתונאים נעשה על רקע שינוי ארגוני בהתבסס על שיקולים מקצועיים וכלכליים ובמסגרת הפררוגטיבה הניהולית הנתונה למעסיק, בשל חוסר התאמתם של הכתבים והצלמים לשינויים שנערכו במערכת המגזין השבועי, סירובם לקבל שכר בהתאם למבנה השכר החדש וחוסר נכונות מצידם לשתף פעולה עם העורכת החדשה.

עוד נטען כי העיתונאים אינם מהווים "קבוצה" וכי מדובר באוסף של אנשים שאינם דומים זה לזה, לא בגילם, לא בוותקם, לא במינם ולא במקצועם או במקצועיותם. אשר להליך הפיטורים, נטען כי המעסיקה איפשרה לתובעים להשמיע את דבריהם במסגרת הליך שימוע כדין, כאשר חלק מהם אף סירבו להגיע לשיחת השימוע אליה זומנו.

התקשו להסתגל לשינויים מערכתיים

השופטת הבכירה מיכל לויט דחתה אמנם את התביעה על האפליה של העיתונאים, אולם קיבלה את טענות העיתונאים ביחס לפיטוריהם בהיעדר הליך של שימוע.

תחילה ציין בית הדין כי מאחר שתקופת ההתיישנות בעילה של שוויון הזדמנויות בעבודה הייתה במועד הגשת התביעה שנה בלבד – הרי שתביעתם של חמשת התובעים הראשונים אכן התיישנה. על אף האמור, סבר בית הדין כי מאחר שהתובעים העלו טענות כבדות משקל על אפלייתם, אשר מן הראוי שיתבררו לגופו של עניין, יש לדון בהן לגופן.

באשר לטענת האפליה על רקע מיני, הזכירה השופטת לויט כי בהתאם להוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, נטל ההוכחה הראשוני מוטל על התובעים להראות שלא היה בהתנהגותם או במעשיהם סיבה לפיטוריהם, ורק אם יעמדו בכך יעבור הנטל לנתבעות להוכיח שהתובעים לא הופלו. בית הדין שוכנע כי השינויים שביקשה העורכת החדשה לעשות עם כניסתה לתפקיד, שכללו בין היתר שינוי מדורים, שינוי תהליכי עבודה במערכת, עיצוב מחדש, צמצום ושינוי בכוח האדם – היו שינויים לגיטימיים המצויים במסגרת הפררוגטיבה הנתונה לעורך עיתון.

עוד הוסיף בית הדין ובחן את הנסיבות הספציפיות שהובילו להחלטה לסיים את העסקת כל אחד מהעיתונאים, והגיע למסקנה כי כולם פוטרו על רקע שינויים מערכתיים וארגוניים ומשיקולים מקצועיים ענייניים. זאת, שכן כל אחד מהעיתונאים מסיבותיו-שלו לא רצה או יכול היה להסתגל לשינויים שביקשה העורכת החדשה להנהיג, או לא עמד בדרישות אותן הציבה. משכך, רשאית הייתה "פנאי פלוס" לסיים את עבודתם ודי בכך כדי לקבוע שהעיתונאים לא עמדו בנטל הראשוני להראות שלא היה בהתנהגותם או במעשיהם סיבה לפיטוריהם.

כחמישית מעובדי המערכת הם הומוסקסואלים

עם זאת, למען הסר ספק בחן בית הדין האם הוכח קשר כלשהו בין ההחלטה על סיום ההעסקה לבין נטייתם המינית או גילם של העיתונאים המפוטרים. צוין כי חלק העידו בחקירתם שאיש מגורמי העיתון לא שאל אותם באשר לנטייתם המינית, וגם עורכת העיתון הצהירה כי אמנם כחמישית מעובדי המערכת הם הומוסקסואלים, אולם עובדה זו התבררה רק בדיעבד לאחר קבלתם לעבודה ולא היתה לכך כל השפעה על מעמדם או תנאיהם.

נוסף לאמור, העיתונאים המפוטרים לא הוכיחו כי במקומם נקלטו עובדים בעלי נטייה מינית כזו או אחרת ולא הציגו ראשית ראיה לכך שעובדים בעלי נטיה מינית הומוסקסואלית נקלטו לעבודה עקב היותם בעלי אותה נטיה מינית. כמו כן, מרבית העובדים שנשארו במערכת גם לאחר כניסתה של העורכת החדשה לתפקידה היו בעלי נטיה מינית "סטרייטית", ולכן לא הוכח ששאלת נטייתם המינית של העיתונאים המפוטרים נשקלה באופן כלשהו במהלך ההחלטה על הפסקת עבודתם.

עוד הוסיפה השופטת לויט כי העיתונאים המפוטרים גם לא הוכיחו כי פוטרו מחמת גילם. נקבע כי הגם שכולם היו באותה עת מעל גיל 40 – לא הוכח שרצונה של העורכת "להצעיר" את העיתון משמעותה גם "הצערת" העובדים. מלבד זאת, הן העורכת והן העיתונאים המפוטרים אישרו כי במערכת נשארו עובדים "מבוגרים" בני 45 ומעלה, ולכן ניתן ללמוד שסיום עבודתם לא נעשה על רקע מדיניות כללית של מערכת המגזין.

זאת ועוד, העיתונאים המפוטרים גם לא הוכיחו שהם מהווים "קבוצה" בעלת מאפיינים מסוימים שהביאו להחלטה על סיום העסקתם, שכן הם אינם דומים זה לזה לא בוותקם, לא במינם, לא במקצועם ולא בגילם. לאור האמור, נדחתה התביעה לפיצויים מחמת אפליה לפי חוק שוויון הזדמנויות.

בנוגע לפגמים שנפלו בהליך הפיטורים העיתונאים המפוטרים, ציינה השופטת לויט כי הגם שהפיטורים נעשו עוד טרם גובשו ההלכות המחייבות בדבר חובת השימוע, גם בתקופה זו הוכרה החובה לקיים הליך שימוע לעובד במגזר הפרטי, לרבות חובתו של המעביד להודיע לעובד מראש על הכוונה לערוך לו שימוע, לתת לו הזדמנות אמיתית להשמיע את טענותיו בעניין פיטוריו ולרשום פרוטוקול של הישיבה. לפיכך, משלא הוכח כי העיתונאים זומנו לשימוע כדין, ומשלא הוצג כל פרוטוקול או סיכום של השיחות שנערכו ממנו ניתן להסיק כי ניתנה להם האפשרות להגיב על ההחלטה וכי עמדתם נשמעה "בלב פתוח ובנפש חפצה" – לא הוכח כי נערך למי מהם שימוע כדין.

באשר לגובה הפיצוי, התחשב בית הדין לעבודה בתקופות העסקתם הארוכות של חמשת העיתונאים הראשונים ופסק להם פיצוי בגובה של שלוש משכורות. ואילו בנוגע לעיתונאי יעקב בר און, בנוסף לתקופת העסקתו הארוכה התחשב בית הדין בפסיקת הפיצוי גם בגילו המבוגר במועד הפיטורים, שסביר כי יפגע בסיכוייו למצוא עבודה חלופית. משכך, נפסק לו פיצוי כפול מהיתר – בגובה של שש משכורות.

סך התשלומים שתשלם "פנאי פלוס" לעיתונאים המפוטרים נאמד בכ-145 אלף שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 4,500 שקל לכל אחד מהם.

 

תע"א 4028/06

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.