אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > תסריטאי שהאשים מפיק סרט בגניבת הסיפור – יפצה אותו ב-6,000 שקל

מצלמת קולנוע נושנה. צילום קלוגר זולטן, לע''מ

תסריטאי שהאשים מפיק סרט בגניבת הסיפור – יפצה אותו ב-6,000 שקל


16.10.2013 | עו"ד לילך דניאל

התקבלה חלקית תביעת לשון הרע שהגיש עלי נימר נסאר, מפיק הסרט "שביל החלב" שיצא בשנת 1998 ואף זכה בפרס התסריט הטוב בפסטיבל ישראל, נגד פאיק נג'יב אסמאעיל, תסריטאי שטען בריאיון עיתונאי כי נסאר "גנב" ממנו את הרעיון לסיפור. השופטת חנה לפין-הראל קבעה כי הדברים אכן עלו לכדי לשון הרע, אבל בהתחשב בדמיון בין מוטיבים, אירועים ודמויות בשני הסיפורים – ניתן לקבוע כי נסאר הושפע מתסריטו של אסמאעיל, גם אם באופן בלתי מודע

בשנת 2007 פורסמה ב"טרפזיון מדריך הבידור והטלוויזיה", מגזין תרבות היוצא בשפה הערבית, כתבה במסגרתה נערך ריאיון עם פאיק נג'יב אסמאעיל, תסריטאי ובמאי במקצועו העוסק במחזאות ותיאטרון. בריאיון סיפר אסמאעיל בין היתר, כי בהיותו סטודנט לקולנוע במכללת תל-חי כתב תסריט לסרט שנקרא "המשתמט". לאור רצונו להפיק סרט על סמך התסריט, מסר אסמאעיל לדבריו את התסריט לעלי נימר נסאר, תסריטאי ובמאי אף הוא, בכדי שידריך אותו במבוקשו, אך הדבר לא צלח בסופו של דבר מחמת חוסר תקציב. כעבור זמן מה, כך לדברי אסמאעיל, התגלה לו שנסאר "גנב" את התסריט ושילב אותו בסרט שהפיק שנקרא "שביל החלב".

לאור האמור הגיש נסאר תביעה לבית משפט השלום בחיפה, בה עתר לפצותו ב-130 אלף שקל בגין לשון הרע. לדברי נסאר, אין כל דמיון וזהות בין התסריט שכתב אסמאעיל לבין הסרט שהוא הפיק ועל כן דברי אסמאעיל באותה כתבה היוו לשון הרע כלפיו, ונועדו לבזותו, להשפילו, ולגרום לו נזק תדמיתי ונפשי. התביעה הוגשה בתחילה גם נגד האחראים לפרסום והכתבת שערכה את הריאיון, אולם עמם הצליח נסאר להגיע להסכם פשרה.

אסמאעיל מצידו, טען להגנות הקבועות בחוק בדבר "אמת דיברתי", תום הלב ו"הגנה על אינטרס אישי וכשר". לדבריו, הכין את התסריט לסרט "המשתמט" במסגרת עבודת הגמר בלימודיו, והוא מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש בתקופת השלטון הטורקי בארץ וסב סביב הסתכנותו של אדם יהודי בזיוף חותמת על מנת לסייע לחברו הערבי. לטענת אסמאעיל, כל דבריו בכתבה הינם אמת, שכן נודע לו שנסאר הפיק סרט המבוסס על הרעיון שהיה בתסריט "המשתמט" שאסמאעיל הכין ומסר לו, וזאת מבלי שקיבל ממנו רשות. עוד הוסיף כי אין בדבריו משום חידוש שכן אמר את הדברים לתובע עצמו כאשר ראה את הסרט. מעבר לכך, סבר אסמאעיל כי האחריות על הפרסום היא על הנתבעים האחרים, שכן לו לא הייתה שליטה על הפרסום, מיקומו ומועדו. יתר על כן, הוסיף אסמאעיל כי גם אם נגרם לנסאר נזק מדובר בעניין של מה-בכך.

המתין כעשור שנים

השופטת חנה לפין-הראל קיבלה את תביעת הדיבה בחלקה הקטן בלבד. ראשית, ציינה השופטת כי שני הצדדים הכבידו בהתנהלותם על התיק: נסאר מחד לא דאג לתרגום כל הכתבה, לא הגיש את התסריט וגרסאותיו השונות של הסרט "שביל החלב" ולא הביא עדים מטעמו לשם חיזוק טענותיו, ואסמאעיל מאידך גם הוא לא הזמין איש לעדות. עוד הוסיפה כי לאור הטענה לפיה מזה שנים ניטש ויכוח בחוגים המקצועיים של הצדדים למי מהם זכות ראשונית על רעיון הסרט, היה צפוי כי לפחות עד או שניים מהחוגים הללו יבוא להעיד, וכן ניתן היה לצפות במידה רבה כי הצדדים יזמנו לעדות מומחה לקולנוע או תסריטאות מטעמם לצורך ניתוח ספרותי וקולנועי. לכל אלו, נקבע, תהא השפעה על ההכרעה הסופית.

לגופו של עניין, ציין בית המשפט כי אין מחלוקת בין הצדדים שהדברים המיוחסים לאסמאעיל אכן נאמרו ופורסמו בעיתון, אך קיימת מחלוקת האם הדברים עולים לכדי לשון הרע. הוזכר כי על פי הפסיקה, הבחינה של הדברים צריכה להיעשות בראי אובייקטיבי של "האדם הסביר". לדעת בית המשפט, לא יכול להיות ספק שתיאור אדם כ"גנב" מהווה ביטוי שיש בו משום תיאור שלילי,ויש בו כשלעצמו משום להשפיל אדם או לבזותו.

 הודגש כי גניבה היא עבירה פלילית, והאשמת יוצר, סופר, מחזאי וכיוצאים באלה בכך יש בה כדי לפגוע במעמדו וליצור יחס שלילי כלפיו דווקא בציבור אליו הוא משתייך. לכן קבע בית המשפט כי האשמת אדם בגניבה, גם אם מדובר ב"גניבה ספרותית"– היא הוצאת לשון הרע.

עם זאת, נקבע כי לא הובאו ראיות לכוונה של אסמאעיל לפגוע בנסאר, שכן אחרת לא היה ממתין כ-10 שנים לאחר צאת הסרט אלא מעלה את האשמותיו בזמן אמת, ובוודאי לא בכמה שורות בראיון עיתונאי ארוך למדי.

האשמה בגניבה איננה הבעת דעה

לאחר שצפה בסרט וקרא את התרגומים לשני התסריטים שבמחלוקת, התרשם בית המשפט כי אי-אפשר שלא להבחין בדמיון בין המוטיבים והרעיונות שבשניהם. עוד סבר בית המשפט כי משלא הוכחש שאסמאעיל מסר את התסריט לסרט "המשתמט" לנסאר, ובהעדר הפניה ליצירות אחרות בהן מופיע מוטיב של זיוף היתר באמצעות חותמת מזויפת תוך הערמה על השלטון– הדעת נותנת כי נסאר אכן הושפע מתסריט אסמאעיל ושאב ממנו רעיונות, דמויות, ועלילה לתוך סרטו. זאת, בין אם ביודעין, בין אם במקורות להשראה ובין אם באופן לא מודע. לפיכך, סבר בית המשפט כי ניתן להבין ללבו ולתחושתו של אסמאעיל כי התסריט אותו מסר לנסאר שימש אותו ללא רשותו כחלק מהסרט "שביל החלב" וכי גם הוא זכאי ליהנות מחלק מהתהילה. מסקנה זו, נקבע, מתחזקת משבחר נסאר לא להמציא את התסריטים שלו לסרט.

במסגרת בחינת קיומן של הגנות החוק, נקבע כי לא עומדת לאסמאעיל הגנת "הבעת דעה", שכן דבריו כי נסאר "גנב" ממנו את התסריט לא היו הבעת דעה כי אם קביעת עובדה שאינה באה בגדר ההגנה. עוד נדחתה טענת אסמאעיל להגנה על "אינטרס אישי וכשר" (לפי סעיף 15(6) לחוק), שכן כאמור לא עשה דבר בזמן אמת. כמו כן, לא הובאה כל ראייה לפגיעה במעמדו בצורה כלשהי, פרט לפגיעה בזכותו המוסרית ככל שקיימת, וברגשותיו.

גניבה ספרותית איננה גניבה פלילית

אשר להגנת "אמת דיברתי", הזכיר בית המשפט כי זו דורשת שהדבר שפורסם יהיה אמת וכי יהיה בו עניין לציבור. עוד צוין כי הטחת האשמות בעלות גוון פלילי אכן דורשת רמת הוכחה מוגברת, אולם במקרה זה אסמאעיל לא התכוון לגניבה במובנה הפלילי כי אם ל"גניבה ספרותית" המתבטאת בשאיבת רעיונות ושימוש בחומרים של אדם אחר, ולכן אין בה את החומרה הדורשת רף הוכחה מוגבר. משנקבע כי בשני התסריטים קיים רצף של גורמים משותפים, ומשקיים עניין לציבור הנובע מעצם פרסום הדברים בעיתון, עובר הנטל לתובע לסתור זאת. בעניין זה, שב והזכיר בית המשפט כי נסאר נמנע מהצגת התסריטים בפני בית המשפט ואיש מהצדדים לא זימן מומחה קולנועי מטעמו לצורך ניתוח הסצנות והצגת יצירות אחרות בהן מופיעים מוטיבים דומים. לפיכך, נקבע כי ניתן לומר שכפות המאזניים בנושא הנטל מעוינות, אך עדיין נוטות לרעת אסמאעיל. לסיכום, נקבע כי דברי אסמאעיל על נסאר בביטוי "גנב" עלו לכדי לשון הרע, אך עם זאת הוכח שהיה שימוש של נסאר בתסריט של אסמאעיל.

באשר לנזק, קבע בית המשפט כי נסאר לא הוכיח פגיעה כספית או אחרת בו. אשר על כן, משלא הוכחה כוונה לפגוע ומשהמפרסם העיקרי חויב בפיצוי של 4,000 שקל בלבד– אין מקום לקבל את דרישתו לחייב את אסמאעיל בתשלום פיצוי של 130 אלף שקל ויש להסתפק בפסיקת פיצוי בסך 6,000 שקל בלבד, בתוספת 1,800 שקל הוצאות משפט.

 

ת"א 22465-07

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.