אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  דעות ונתוחים  > הנאצים חוזרים, לפחות לבתי המשפט

עו"ד רון לוינטל

הנאצים חוזרים, לפחות לבתי המשפט


06.10.2013 | עו"ד רון לוינטל

בעוד יוון נועלת את הדלת בפני התנועה הניאו-נאצית, ובעוד אחרוני הפושעים הנאצים החיים מועמדים לאחרוני המשפטים, חיה ובועטת בארץ תעשיית הדיבה מאמירות הקשורות ברייך השלישי. לחדי הזיכרון ידוע כי דיבה ושואה הולכים ביחד יד ביד מזה זמן רב. אך המגמות בפסיקת בתי המשפט הובילו לתחושה שבמאה ה-21, אחרי 65 שנות מדינה, אין כל משמעות מיוחדת לדיבה של שואה. עד שבאה השופטת חנה ינון וסימנה קו אדום משלה

בעוד יוון נועלת את הדלת בפני התנועה הניאו-נאצית, ובעוד אחרוני הפושעים הנאצים החיים מועמדים לאחרוני המשפטים, חיה ובועטת בארץ תעשיית הדיבה מאמירות הקשורות ברייך השלישי. בקלות בלתי נסבלת, אולי בגלל שזה כבר דור שני או שלישי, מטיחים אנשים זה בזה כינויים עם אלמנטים נאציים. אחד אומר על אחר שהוא מציע "פתרון סופי" להרס העם היהודי (כך עולה מתביעה של תנועה חרדית נגד יהודים משיחיים) ואחר מדבר על "ליל הסכינים הארוכות" (בליל ספירת קולות בקלפיות, בהם "חיסל" מחנה פוליטי אחד את רעהו), כביטויים לגיטימיים בשפה העברית.

לפני שנים אחדות סגר בית המשפט העליון את הגולל על תביעתו של פעיל הימין, עו"ד איתמר בן-גביר, כנגד העיתונאי המנוח אמנון דנקנר, אשר כינה אותו בשידור חי בטלוויזיה, בתוכנית "פופוליטיקה", "נאצי קטן". המשפט התארך ועבר שלושה סבבים, בסופם הוחלט כי עבור הדיבה שנאמרה, ישלם דנקנר לבן-גביר פיצוי בן שקל אחד (רע"א 10520/03 בן-גביר נ' דנקנר). למי שרואה בכינוי "נאצי" בבחינת לשון הרע חמורה, הדבר עשוי להיראות מוזר, גם אם קוראים את הניתוחים של הערעור, ומבינים כי הבעיה של בית המשפט הייתה בזהות התובע, אשר עשה בעצמו שימוש בסמלי השואה במסגרת הפגנות פוליטיות.

קדמה להחלטה זו, פרשה מוכרת בשנות השבעים, בין הפסל יגאל תומרקין לבין פעיל הימין אליקים העצני, חבר הכנסת לשעבר (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני). תומרקין שלח דבר דואר אל העצני שבו השחיל לכתובתו בחברון את הביטוי "KZ" המשמש לסימון מחנה ריכוז. בכך הביע תומרקין מחאה פוליטית על עצם המגורים בשטחי יהודה ושומרון. העצני הגיש תביעה, ולו משום שהדוור ראה את ההשמצה, וגם הליך זה עבר גלגולים שונים והסתיים בכך שהתביעה נדחתה.

אדולף יש רק אחד

ריעננה את הפסיקה בבית משפט השלום בתל אביב השבוע השופטת הבכירה חנה ינון, אשר נתנה החלטה מעניינת ולפיה יפצה השדרן נתן זהבי את חברו לאותה שעת שידור, העו"ד הצבעוני יורם שפטל, בסכום של 45 אלף שקל, אחרי שכינה אותו "אדולף" (ת"א 33239-07-12 שפטל נ' זהבי). אדולף יש רק אחד כידוע. למעשה שניים – היטלר ואייכמן. שניהם מסמלים אצלנו את הרוע המוחלט.

אז נכון שלא שפטל ולא זהבי אינם נוהגים לצחצח את לשונם לפני עלותם לשידור, ומדי פעם הם מכבדים את המאזינים העולים על הקו ב"רדיו ללא הפסקה" במנה של "מחמאות" וכינויי גנאי. מה גם שבעיקרון, בתי המשפט פסקו כבר לפני שנים רבות שקללות רחוב פשוטות לא יניבו פיצויים בתביעות. זהבי ושפטל, כל אחד בתורו, מאתגרים ברצועת רדיו יומית את חופש הביטוי, את הסובלנות הישראלית ואת הקו המפריד בין קללת רחוב לדיבה מניבה. אלא שהפעם, לדעת בית המשפט, נחצו הקווים. דומה כי השופטת אינה נוהגת להאזין תדיר לתוכנית, אחרת אוזניה ושערותיה היו סומרות. ה"אדולף" הספציפי הזה הוא רק מתאבן למתרחש בשידור היומיומי.

אלא ששפטל לא כונה לחינם "אדולף" על ידי זהבי, כי אם ביותר מקריצה לאיזכור הייצוג שנתן שפטל למי שהוסגר לארץ בתור "איוון האיום" דמיניוק, ולאור העובדה שזיכה אותו בשעתו בבית המשפט העליון. שפטל גאה בהישגו המשפטי, אבל רגיש לניסיונות להציגו כעוכר ישראל.   

לחדי הזיכרון ידוע כי דיבה ושואה הולכים ביחד יד ביד מזה זמן רב. פרשת קסטנר, שבאה בעקבות קובלנת היועץ המשפטי לממשלה נגד מלכיאל גרינוולד, הביאה לעולם את פסק הדין שהוביל לרצח הדיבה הראשון. הייתה זו הפעם הראשונה שבה נרצח אדם בגלל תביעת דיבה, רגע לפני ששמו מורק בערעור שלא זכה לשמוע. שם עסקו פרסומי הדיבה בליקוק פצעים מהשואה, כשעוד הייתה טרייה, שנים אחדות אחרי תום מלחמת העולם השנייה ובמדינה שאך זה קמה.

באדיבות השבועון "העולם הזה" ובצל הכריזמה של המשפטן המבריק שמואל תמיר (לימים שר המשפטים) הפך משפט קסטנר לאירוע מכונן של יחסי שואה ודיבה. באותה עת איזכור השואה היה חמור, ומשפט קסטנר בא זמן לא רב לפיי שהסופר דינור, ק. צטניק, התעלף בדרמטיות באולם בית המשפט במהלך משפטו של אייכמן. שיתוף פעולה עם הנאצים או חשד לכזה, היוו כתם בל יימחה. כל שכן לו היית ניגש לפלוני ומכנה אותה "נאצי".

לא רק כספי שילומים

אבל השנים חלפו. המדינה התבגרה. המגמה של הוזלת השואה בשנים שלאחר מכן, בתביעות הדיבה שהוגשו, עד כדי פסיקת סכום של שקל עבור אמירות כמו "נאצי קטן" ואף פחות מזה ל"מחנה ריכוז", הובילו לתחושה שבמאה ה-21, אחרי 65 שנות מדינה, אין כל משמעות מיוחדת לדיבה של שואה. באה השופטת ינון וסימנה קו. ככל שמדובר ב"אדולף", לשיטתה, "מדובר בכינוי מבזה ומשפיל הפוגע בכל יהודי ומהווה ירידה מקו מוסרי". היא גם הסבירה כי הגם שהיא מודעת להתדרדרות הכללית בשפה ובביטוי, היא בכל זאת רוצה "לסמן קו אדום".

השופטת ינון נוהגת לא פעם להוציא תחת ידיה פסיקות "תקדימיות" (הגם שהיא יושבת בשלום), ובהם היא מאתגרת את פסיקות בית המשפט העליון. כך פסקה פיצוי נדיב לאדם שהשתלח במהלך ישיבת בוררות בנוכחים, בשעה שהעליון פסק קודם לכן שכל אמירה כזו תהא מוגנת. כך גם פסקה בשעתו פיצוי לשימוש בשמו של אדם במסגרת שימוש ב"מילות חיפוש" במנוע החיפוש "גוגל", באופן חדשני, אך הפסיקה התבטלה בערעור שהוגש לאחר מכן.  

ייתכן ואם "נאצי קטן" של בן-גביר היה מתגלגל לפתחה, היה הפיצוי גדול משקל בודד, משום שהטיעונים בהם נימקה את הפיצוי שפסקה נגד זהבי, על כך שלמרות שגם לשפטל אין שפה נקייה בשידור, יכלו לשרת בשעתו גם את בן-גביר. דנקנר כזכור, והתוכנית "פופוליטיקה" בכלל, לא היו דוגמא ומופת מעולם לכינון מורשתה של חנה בבלי והליכות הנימוסין שלה.

המסקנה העולה מכל זה, היא כי השואה, כך ניתן ללמוד, בהינתן המותב הנכון, חוזרת להניב סכומים, אם לא בכספי השילומים, לפחות בכספי הפיצויים.

 

הכותב הוא בעל משרד עורכי דין העוסק בדיני לשון הרע וזכויות יוצרים

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.