אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > סופית: אין להכיר בלאום ישראלי נפרד ונבדל מהלאום היהודי במדינת ישראל

תעודת זהות. צילום: GFDL

סופית: אין להכיר בלאום ישראלי נפרד ונבדל מהלאום היהודי במדינת ישראל


03.10.2013 | עו"ד לילך דניאל

בית המשפט העליון דחה את ערעורם של 21 אזרחים ישראלים שביקשו להצהיר על השתייכותם ללאום "ישראלי" במקום הלאום היהודי. נפסק כי אזרחות ולאום הם שני דברים נפרדים שאין לטשטש ביניהם, והכרה משפטית ב"לאום ישראלי" נבדל ונפרד מהלאום היהודי תפגע בהגדרת ישראל בעולם כמדינת הלאום היהודי ובהגדרתה החוקתית כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". השופט מלצר: "המערערים, אפילו הם כולם נבונים וכאלה שהגיעו להישגים אישיים מרשימים, אינם יכולים להקים ישות משפטית של לאום ישראלי"

בית המשפט העליון דחה אמש את הערעור שהגישה קבוצת אזרחים, ובראשם פרופ' עוזי אורנן והעיתונאי אורי אבנרי, שביקשו לקבל פסק דין הצהרתי לפיו הם בני הלאום הישראלי לצורך שינוי רישומם במרשם האוכלוסין מיהודי, ערבי, דרוזי, בודהיסטי, בורמזי ועוד.

יצירת לאום יש מאין

הבלשן פרופ' אורנן, שהיה רשום במרשם כ"עברי", הקים את עמותת "אני ישראלי", שחבריה חתמו על עצומה לפיה הם משתייכים ללאום הישראלי. בשנת 2000 פנה אורנן למשרד הפנים וביקש להירשם במרשם האוכלוסין כבעל לאום "ישראלי", אולם בקשתו נדחתה בהתבסס על ההלכה שנפסקה בפרשת טמרין (ע"א 630/70). בעניין זה קבע נשיא בית המשפט העליון דאז, שמעון אגרנט, שכדי לקבל פסק דין הצהרתי בדבר השתייכותו של אדם ללאום כלשהו, נדרש הוא להוכיח את קיומו של הלאום המבוקש באמצעות קריטריונים אובייקטיביים, להבדיל מתחושתו הסובייקטיבית בדבר השתייכותו לאותו לאום. עוד קבע הנשיא אגרנט כי לא הוכח שבמדינת ישראל התגבש לאום ישראלי, נפרד ונבדל מהלאום היהודי, והוסיף כי הכרה בלאומיות כזו עלולה להוביל להתפוררותו הלאומית והחברתית של העם כולו.

בעקבות דחיית בקשתו במשרד הפנים, פתח אורנן במאבק משפטי ארוך שנים לשינוי סעיף הלאום בתעודות הזהות. אורנן קיבץ סביבו קבוצת אזרחים, ביניהם דמויות מפורסמות ומעצבות דעת קהל דוגמת הפילוסוף פרופ' יוסף אגסי ורעייתו יהודית בובר-אגסי (שהיא בתו של הפילוסוף מרטין בובר המנוח), הפוליטיקאית שולמית אלוני, המחזאי יהושע סובל, הזמר אלון אולארצ'יק, ואישים נוספים. הקבוצה עתרה תחילה לבג"ץ, אך נדחתה על הסף. לאחר מכן הוגשה עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, עד שבסופו של יום הם פנו לבית המשפט המחוזי בתובענה אזרחית למתן פסק דין הצהרתי שלפיו הם בני הלאום הישראלי, כדי שפסק הדין ישמש כ"תעודה ציבורית" לצורך שינוי פרט הלאום במרשם האוכלוסין בעניינם.

השופט נעם סולברג מבית המשפט המחוזי בירושלים, שבינתיים מונה לבית המשפט העליון, דחה את התובענה וקבע כי מדובר בסוגיה שהיא אולי שפיטה מבחינה נורמטיבית, אולם אינה שפיטה מבחינה מוסדית. בהתאם למבחן שאומץ בבג"ץ רסלר (בג"ץ 910/86), קבע השופט סולברג כי האופי הדומיננטי של ההצהרה המבוקשת הוא ציבורי, אידיאולוגי, חברתי, היסטורי ופוליטי – אך אינו משפטי. זאת, שכן לקביעה בדבר קיומו של לאום ישראלי השלכות מרחיקות לכת והרות גורל על דמותה של המדינה, אופייה ועתידה, ואין זה מקומו של בית המשפט להכריע בה וליצור במעין-חקיקה לאום ישראלי "יש מאין". עם זאת, הדגיש השופט סולברג כי אין בדבריו כדי לומר שלא קיים "לאום ישראלי" בנפשו של אדם ובאמונתו האישית, אבל ציין כי אמונה זו אינה זקוקה לגושפנקה משפטית.

אורנן וחבריו לא ויתרו והגישו ערעור לבית המשפט העליון, בטענה מרכזית כי נס ליחה של ההלכה שנפסקה בפרשת טמרין, ובפרט של הקביעה שנקבעה שם לפיה כביכול אין בנמצא לאום "ישראלי" בנפרד מהלאום היהודי. עם זאת, העותרים לא חלקו על כך שנדרשת הוכחה של קיום אובייקטיבי של הלאום כתנאי למתן סעד הצהרתי.

ריסון בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי

הרכב השופטים בראשות הנשיא אשר גרוניס, והשופטים עוזי פוגלמן וחנן מלצר, דחה את הערעור. השופט פוגלמן, שכתב את פסק הדין המרכזי בפרשה, הבחין בין פרטי רישום מסוימים כמו תאריך לידה, מין ואזרחות – שאלה הם פרטי הרישום שעניינם הלאום, הדת והמצב האישי של האזרח הנושאים מטען ראייתי, ומשכך פורשו בפסיקת בתי המשפט כנתונים "סטטיסטיים" בלבד, שאין להם נפקות משפטית מוצהרת בחיי המעשה. השופט פוגלמן סקר את הפסיקה שנגעה לתוכנו של פרט הלאום במרשם, אשר כמו פרט הדת סביבו התעוררה שאלת "מיהו יהודי?", היווה כר פורה להתדיינויות משפטיות סוערות, בפרט בפסק הדין בפרשת טמרין שאותו תקפו המערערים. עוד הוסיף בית המשפט ובחן את סוגיית השפיטות המוסדית, שעניינה בשאלה האם המוסד הראוי להכריע בסכסוך הוא בית המשפט, להבדיל מזירות אחרות דוגמת הממשלה, הכנסת או השיח הציבורי. בעניין זה, המבחן שנקבע בפסק הדין בפרשת רסלר בחן מהו האופי הדומיננטי של הסכסוך – האם האופי הפוליטי והמדיני או שמא המשפטי.

בית המשפט העליון פסק כי המורכבות העיונית והרגישות המוסדית בבחינת שאלת קיומו של "לאום ישראלי" כרוכה בשאלות יסוד של מדינת ישראל והעם היהודי, המחייבת ריסון בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי ומקומה בזירות אחרות של השיח הציבורי והכתיבה האקדמית. הודגש כי מדובר בסוגיה רגישה ושנויה במחלוקת המלווה את העם היהודי והתנועה הציונית כבר מראשית ימיה, שכן התפיסה כי יהדות אינה רק השתייכות דתית אלא השתייכות לאומית היא אבן יסוד של הציונות. עם זאת, יש הגורסים מנגד כי היהדות היא דת בלבד, ולכן השתייכותם הלאומית של היהודים היא למדינה שבאזרחותה הם מחזיקים. כך סוברים גם המערערים במקרה זה, וטוענים כי עם הקמת המדינה קם לאום ישראלי שהוא נפרד מהלאום היהודי.

עוד הוסיף בית המשפט העליון כי השלכותיו של דיון זה הן רחבות מאוד, ועשויות להיות בעלות השפעה על יחסיה של מדינת ישראל עם יהודי התפוצות, וכן על תפיסותיהן ויחסיהן של הקבוצות השונות בתוך מדינת ישראל. השופט פוגלמן קבע בפסק דינו הנפרד כי גם בעולם הרחב נהוג להבחין בין כמה תפיסות לאומיות, בהן לאומיות אזרחית ולאומיות אתנית-תרבותית, שבה ההשתייכות של פרט לקבוצת הלאום היא בעיקרה תוצאה של מאפיינים אובייקטיביים משותפים.

עם זאת, לא הסכים השופט פוגלמן לעמדה כי מדובר בסוגיה בלתי שפיטה מבחינה מוסדית כפי שפסק בזמנו השופט סולברג במחוזי, שהרי בית המשפט העליון כבר נדרש פעמים רבות בעבר לסוגיות שנגעו לתוכנם של פרטי הדת והלאום במרשם על אף הרגישות הציבורית הכרוכה בהן, למרות שבחינתו התמקדה בראיה טכנית וצרה של המרשם, ותוך הדגשה כי מרשם האוכלוסין אינו הזירה המתאימה להכרעה בשאלות ערכיות אלו. לא זו אף זו, גם שאלת קיומו של הלאום הישראלי בעצמה כבר נידונה והוכרעה בפרשת טמרין.

על אף שהגיע למסקנה כי מדובר בסוגיה שהיא שפיטה עקרונית מהבחינה המוסדית, סבר פוגלמן כי בכל זאת אין מקום לסטות מההלכה שנקבעה בפרשת טמרין, שכן לא נס ליחה והמערערים לא הציגו טעמים המצביעים על שינוי נסיבות המצדיק זאת. השופטים קבעו כי עורכי הדין של אורנן וחבריו – עו"ד יואלה הר-שפי ועו"ד יוסף בן משה – כמעט שלא התמודדו עם הקביעות של בית המשפט העליון בהלכת טמרין, שניתנו למעלה מ-20 שנה לאחר הקמת מדינת ישראל, לא התמודדו עם קיומן של תפיסות מושרשות בציבור הישראלי ובפסיקת בתי המשפט ביחס לפרשנות המושג "לאום" בדין הישראלי, ולא התמודדו גם עם ההבחנה הקיימת בחוק המרשם עצמו בין פרט הלאום לפרט האזרחות. עם זאת, העלה בית המשפט העליון את האפשרות להותיר את פרט הלאום בעניינם של המערערים ריק לחלוטין בתעודות הזהות, אבל מאחר שסעד זה לא התבקש – אין להידרש אליו.

אומה ולאום לא נוצרים כלאחר יד

השופט מלצר הסכים לתוצאת פסק הדין של השופט פוגלמן, אך ביקש להוסיף מספר הערות: ראשית, לשיטתו המערערים לא הצליחו להראות כי ברבות השנים שעברו מאז נפסקה הלכת טמרין התפתח בישראל "לאום ישראלי", בו אמורים להיות שותפים בני דתות שונות, חסרי דת או מי שמשתייכים לקבוצות אתניות שונות. השופט מלצר הדגיש כי אומה ולאום לא נוצרים כלאחר יד וכי המערערים, מוכשרים ככל שיהיו, אינם יכולים להקים ישות משפטית של "לאום ישראלי".

שנית, סבר השופט מלצר כי הפרופוזיציה המשפטית המרכזית שהוצעה על ידי אורנן וחבריו מטשטשת את האבחנה בין אזרחות ללאום, ומתעלמת מהעובדה שמדינת ישראל מוגדרת ברמה החוקתית כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" – עניין השולל את האפשרות המשפטית להכיר ב"לאום ישראלי", הנוגדת הן את אופייה היהודי והן את אופייה הדמוקרטי של המדינה.

ברמה הבינלאומית מוגדרת ישראל כ"מדינת הלאום של העם היהודי", והעובדה שהיא גם מדינת האומה של אזרחיה הישראלים אינה שוללת את זהותה כמדינת הלאום של העם היהודי. אשר לניסיונם של המערערים להתבסס על הכרזת העצמאות כמקימה לאום "ישראלי", ציין השופט מלצר כי זה כבר נדחה על ידי בית המשפט בהלכת טמרין, וכי קביעתו שם לפיה לא הוכח שמשפטית קיים 'לאום ישראלי' ואין זה מן הראוי לעודד היווצרותם של 'רסיסי' לאום חדשים – כוחה עדיין עימה. לכן קבע השופט מלצר כי במצב המשפטי הנוהג כיום, אזרחות ולאום הם שני דברים נפרדים, ובשלב זה אין מקום "לאחד" את הלאומים הנפרדים ולקבצם משפטית ב"לאום ישראלי" חדש וכוללני.

הנשיא גרוניס הסכים לדעתם של חבריו להרכב כי לא נס ליחה של הלכת טמרין, אולם לא ראה צורך להכריע בשאלת השפיטות המוסדית של הסוגיה. עוד נמנע הנשיא גרוניס מלהתייחס להצעת השופט פוגלמן בדבר הותרתו של פרט הלאום בעניינם של המערערים ריק, מאחר שאפשרות זו כלל לא הועלתה על ידם.

 

(ע"א 8573/08)

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.