אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > פסיקה עקרונית: טענת האישה שנאנסה בימי נידתה – אינה עילה לגירושין

רבנות ראשית לישראל, צילום: זיו מאור

פסיקה עקרונית: טענת האישה שנאנסה בימי נידתה – אינה עילה לגירושין


24.09.2013 | עו"ד אורי ישראל פז

בית הדין הרבני בנתניה המליץ לזוג הורים לשני ילדים קטנים להתגרש לאחר חלוקת הרכוש המשותף, רק בגלל שהם חיים בנפרד מזה למעלה משנתיים. הדיינים פסקו כי לא הוכחה טענת האישה שבעלה בא עליה בניגוד לרצונה בהיותה בנידתה ואף אנס אותה בכוח, וכי גם אילו היתה מוכחת טענתה – בזמננו אין בכך כדי להמליץ על גירושין

בית הדין הרבני בנתניה דחה את טענות האישה נגד בעלה כי בכך שלטענתה בעלה בא עליה בניגוד לרצונה בהיותה בנידתה ואף אנס אותה בכוח, יש לחייבו במתן גט פיטורין.

הדיין יהודה יאיר בן-מנחם המליץ לבני הזוג, בהסכמת הדיינים יעקב זמיר ואברהם שינדלר, להתגרש רק בגלל הפירוד הממושך ביניהם. הצדדים חיים בפירוד למעלה משנתיים ולמעשה שניהם מסכימים להתגרש, אלא שהבעל התנה זאת בסיום של חלוקת הרכוש המשותף בחלוקה שוויונית וצודקת.

עם זאת, הדיינים פסקו כי לפי החומר הנמצא לפניהם, האישה לא הפסידה את זכאותה לכתובה ולתוספת כתובה, חרף תלונות הכזב שהגישה נגד בעלה למשטרה.

"מפשיל תחתוניה לבדוק אם אומרת אמת"

תחילת הפרשה בבני זוג שנישאו לראשונה בשנת 2006, ונולדו להם שני ילדים. לימים יחסיהם עלו על שרטון, והבעל הגיש ראשון את תביעתו לגירושין לבית הדין הרבני בנתניה, אליה כרך את נושא החזקת הילדים, חלוקת הרכוש ותשלומי המזונות. כשלושה חודשים לאחר מכן התקבלו בבית הדין תביעות האישה לגירושין ותשלום כתובתה.

בדיון הראשון שהתקיים בבית הדין הרבני הסכימו הצדדים לגשת לייעוץ זוגי כדי לשקם את הריסות ביתם ולהשיב את השלום על כנו, אבל ניסיון שלום הבית לא צלח. בדיון נוסף שהתקיים בעניינם התברר לדיינים כי הצדדים גרים בפירוד, אך בניגוד לתביעתו המקורית טען כעת הבעל כי הוא מבקש שלום בית, בעוד האישה עמדה על תביעתה להתגרש בנימוק ש"אי-אפשר לחיות איתו. הוא לא עובד, מפריע לי לישון, לא מוכן לשלם את התשלומים על הבית, מטייל כל הזמן עם החברים שלו, חי עם עצמו... את הכסף אני נותנת לאבא שלי כי אנו גרים אצלו בשכר דירה ואני משלמת לו".

לדברי ב"כ הבעל, עו"ד שלומי נרקיס, האישה הסכימה לשקול שלום בית אם הבעל ילך להכוונה אצל פסיכולוג או הדרכה הורית, והבעל – למרות שחושב שאין צורך – מסכים לכך. ואילו ב"כ האישה, עו"ד רבקה אורמן, ציינה כי לאישה טענה נוספת נגד בעלה: "האישה אמרה שיש משהו שהיא מתביישת לומר. הוא מעיר אותה באמצע הלילה לקיום יחסי אישות וכשאומרת שהיא נידה, מפשיל תחתוניה לבדוק אם אומרת אמת. האישה שמרה נידה והלכה למקווה והדברים חמורים, האישה הייתה אצל הרבנית ג' והבהירה לה את המצב בפועל".

הבעל הכחיש את המיוחס לו ופירט בפני הדיינים: "אני שומר נידה. אני מניח תפילין. אני שומר שבת. חודש ימים אומרת שהיא בנידה ולאחר מכן אומרת שעברה הפלה. שאלתי אותה מה עם הנידה, והורידה תחתונים להראות... היו ארבעה שבועות שאמרה שהיא בנידה, שאלתי אותה מה קרה, את לא רוצה לקיים, אז הלכה לשירותים הוציאה הטמפון ואמרה 'אתה רוצה לשכב, תשכב', ולא שכבתי איתה".

"לאישה לא היו כל הוכחות או אף רגליים לדבריה"

בדיון ההוכחות שנערך בבית הדין הרבני טענה ב"כ האישה כי בין הצדדים לא מתקיימים יחסי אישות, וכי לבעל יש אישה אחרת והוא אף לא הסתיר זאת מאשתו. ב"כ האישה טענה עוד כי הבעל "כופה את עצמו עליה מינית בניגוד לרצונה ומקיים עמה יחסי אישות תוך הפעלת כוח פיזי", וכן "הבעל כפה על האישה יחסי מין בזמן נידה".

הדיינים דחו את טענות שני בני הזוג אחת לאחת, ופסקו כי "טענתה הראשונה של האישה לחיוב הבעל במתן גט היא כי הבעל מקלל, משפיל, מזלזל, מתעלל ומתעמר בתובעת. טענתה זו של האישה לא הוכחה בפנינו ולא גובתה בכל ראיה בת-תוקף, ועל כן אף כי ייתכן כי נכונה היא – אין בה, כאשר אין לה כל הוכחה וגיבוי, בכדי לחייב את הבעל במתן גט לאשתו. עם זאת, ובשל סיבה זו בדיוק, איננו יכולים לקבל גם את טענות הבעל לגבי התנהגות בלתי הולמת של האישה, שכן קיומה של התנהגות שכזו לא הוכח בפנינו, ועיון במלוא החומר המשפטי שצורף לתיק מלמד שאף טענותיו של הבעל בדבר הגשת תלונות שקריות על ידי האישה אינן בדין שתתקבלנה".

בנוגע לטענת האישה כי נאנסה בכוח על ידי בעלה בתקופת נידתה, פסקו הדיינים כי "טענתה השנייה של האישה לחיוב הבעל בגט מתבססת על כך שלדבריה בעלה בא עליה, שלא ברצונה, בהיותה בנידתה, ואף אנס אותה בכוח. האישה נשאלה על המעשים במהלך הדיונים והשיבה שהיו אלה שני מקרים שונים: באחד מהם בא עליה בניגוד לרצונה בהיותה נידה, ובפעם אחרת אנס אותה תוך שימוש בכוח. לאישה לא היו כל הוכחות או אף רגליים לדבריה, וטענותיה אלה אף לא נטענו במפורש לפני הערכאה המקבילה (בית המשפט לענייני משפחה) שבה שטחה האישה את בקשתה לצו הגנה. הבעל הכחיש בתוקף את שתי הטענות".

לכן הדיינים ביררו את משקלן ההלכתי של טענותיה אלו של האישה, ואת השלכותיהן על סוגיית חיובו או אי-חיובו של הבעל במתן גט לאשתו. במסגרת ניתוח הלכתי מקיף הציגו הדיינים עמדה הלכתית אחת לפיה בזמננו אין הנשים נאמנות לטעון נגד בעליהן כי נאנסו בתקופת נידתן, מחשש "שמא עיניה נתנה באחר" והיא חפצה לקבל את גט שחרורה מבעלה. מנגד, טוענת עמדה הלכתית אחרת כי "גם בדורות האלה נאמנות הנשים" ו"חזקה שאין אישה מעיזה פניה בפני בעלה".

חזרה בתשובה

כך או אחרת, הגיעו הדיינים למסקנה כי לפי הלכה פסוקה של בית הדין הרבני הגדול לאורך עשרות השנים האחרונות, אין לחייב את הבעל לגרש את אשתו הטוענת כי נאנסה בנידתה. "דעת גדולי הפוסקים הוא שמעיקר הדין היא אינה נאמנת בטענה שאינה מוציאה עצמה מבעלה", פסקו הדיינים, והוסיפו כי "על כן אינה נאמנת בטענתה שבא עליה בנידתה, שיש לזה תיקון שיעשה תשובה ולא יבוא עליה בנידתה".

בכל מקרה, בסוף כן המליצו הדיינים לבני הזוג להתגרש, אבל רק לאור העובדה שהם חיים בנפרד מזה למעלה משנתיים, ולא בשל קבלת טענתה של האישה כי בעלה בא עליה בנידתה. נפסק עוד כי מתן הגט ייערך לאחר שהדיינים יכריעו בתביעת הבעל לחלוקה שווה של הרכוש המשותף.

 

(תיק 284948/2)

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.