אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > סופית: ביטחת תכשיטים שלא מוגנו כראוי? אתה זכאי להחזר כספי מהביטוח

השופטת פרופ' דפנה ברק-ארז. צילום: יחסי ציבור

סופית: ביטחת תכשיטים שלא מוגנו כראוי? אתה זכאי להחזר כספי מהביטוח


23.09.2013 | עו"ד אורי ישראל פז

שופטי בית המשפט העליון פסקו לראשונה הלכה מחייבת בסוגיה משפטית שנויה במחלוקת והכריעו לטובת המבוטחים. השופטת דפנה ברק-ארז אימצה את עמדת היועמ"ש שיש לחייב את חברת הביטוח "לוידס" לשלם תגמולי ביטוח ללקוח שביטח תכשיטים, וכדרישת הפוליסה התקין כספת בביתו אבל לא הכניס לתוכה תכשיטים בשווי כרבע מיליון שקל ואלה נגנבו

מבוטח יקבל את כל כספי הביטוח, למרות שלא הפעיל אמצעי מיגון. כך פסקה לראשונה השופטת פרופ' דפנה ברק-ארז, בהסכמת השופטים מרים נאור ועוזי פוגלמן, ודחתה את הערעור של חברת הביטוח "חתמי לוידס" נגד פסיקת השופטת המחוזית אסתר קובו שחייבה אותה לשלם תגמולים ללקוח שתכשיטיו המבוטחים על ידה נגנבו מביתו.

תנאי מקדים לתחולת הפוליסה

ההליך המשפטי שהתנהל לאחרונה בבית המשפט העליון עסק בתביעה של המבוטח אליהו סלוצקי, שאמנם התקין כספת בביתו כנדרש בפוליסת הביטוח, אבל לא הכניס לתוכה תכשיטים יקרי ערך (שהונחו במגירה בחדר הארונות) ואלה נגנבו. סלוצקי ביטח את דירתו ותכולתה אצל חברת הביטוח "חתמי לוידס" (LLOYD'S LONDON) במשך כ-20 שנה בפוליסה שהתחדשה מדי שנה. הכספת לא נפרצה, אבל התכשיטים המבוטחים כאמור נגנבו, שכן בשעת גניבתם לא נשמרו בכספת.

חברת הביטוח סירבה לשלם לסלוצקי את תגמולי הביטוח, וטענה כי פוליסת הביטוח קבעה כתנאי מקדים לכניסתה לתוקף של הפוליסה לכיסוי אירוע של פריצה וגניבת התכשיטים מותנה בכך שהתכשיטים ימצאו בתוך כספת ביתית מעוגנת לקיר או לרצפה. לכן, משהתכשיטים היו מחוץ לכספת, הפוליסה כלל לא נכנסה לתוקף, ואין למבוטח כל כיסוי ביטוחי.

בית משפט השלום דחה תחילה את התביעה של סלוצקי נגד חברת הביטוח לוידס וקבע כי הדרישה שצוינה בפוליסה לשמירת התכשיטים בכספת היא תנאי מקדים לתחולת הפוליסה, והפרתה היא הפרה יסודית של הפוליסה המאיינת את קיומה ושוללת כליל את זכותו של המבוטח לתגמולים. בערעור שהגיש סלוצקי לבית המשפט המחוזי, קבעה השופטת אסתר קובו כי הדרישה להימצאות התכשיטים בכספת אינה יכולה להיות תנאי מתלה לקיום הפוליסה, וכי כל עוד לא הוכיחה חברת הביטוח שהיא עומדת בתנאי סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח (העוסק בתוצאות החמרת הסיכון), עליה לשלם לסלוצקי על התכשיטים שנגנבו. חברת הביטוח לוידס הגישה בקשת רשות ערעור על פסק הדין לביהמ"ש העליון.

הסוגיה מעוררת שתי שאלות משפטיות, שניתנו בעניינן פסיקות שונות בבתי משפט השלום והמחוזי, וכעת הגיעו לפתחו של בית המשפט העליון. ראשית, האם ניתן לטעון כי כאשר המבוטח לא נקט באמצעים להקלת הסיכון שהותקנו, כפי שסוכם בפוליסה, הרי שחוזה הביטוח בין הצדדים כלל לא חל, במהלך ההתרחשות של מקרה הביטוח (לדוגמה, גניבה). אם התשובה שלילית וחוזה הביטוח תקף, מהו גובה התגמולים הקבועים בפוליסה במקרה כזה שבו המבוטח לא השתמש באמצעי להקלת סיכון.

תכלית החוק: להגן על המבוטח

כפי שדווח לאחרונה בפורטל חדשות תקדין, היועץ המשפטי לממשלה התייצב בערעור בבית המשפט העליון כנאמן הציבור, ובאמצעות עו"ד לימור פלד מהמחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, הביע את עמדתו כי בחוק חוזה ביטוח ביקש המחוקק להגן על המבוטח, המצוי בפערי כוחות מול חברת הביטוח, באמצעות הסדרים מיוחדים. החוק ביקש למנוע מצבים שבהם המבוטח יישא בנטל כספי משמעותי במשך שנים ויאמין כי הוא מבוטח, כאשר בפועל עם התרחשות מקרה הביטוח, יגלה הוא כי הפוליסה אינה חלה ולשווא שילם.

היועץ המשפטי לממשלה צידד בפסיקת בית המשפט המחוזי בפרשה, והצביע על "התוצאה האבסורדית" כהגדרתו של האבחנה שערך בית משפט השלום בין התקנת אמצעי הפחתת הסיכון לגניבה לבין השימוש באמצעי הזה. "במבט ראשון, הבחנה זו אולי שובה את הלב", הוסבר בעמדת היועמ"ש, "המבטח נדרש לבחון את התקנת אמצעי הפחתת הסיכון, וקיימת לו האפשרות לבטל את הפוליסה אם מתברר לו כי אמצעי להקלת הסיכון לא הותקן, אך הוא אינו מסוגל לבחון בכל רגע נתון את השימוש שנעשה בו. על כן נקבע, בפסק דינו של בית משפט השלום, כי כאשר לא הותקן אמצעי הקלת הסיכון המבטח חייב בתשלום תגמולי ביטוח בהתאם לסעיף 21, אך כאשר הותקן אמצעי הקלת הסיכון ולא נעשה בו שימוש, סעיף 21 אינו חל".

עם זאת, טען היועמ"ש בעמדתו, "אימוץ הבחנה זו מביא לתוצאה אבסורדית: דווקא מקום בו המבוטח לא טרח להתקין אמצעי להקלת הסיכון, הוא עשוי להיות זכאי לתגמולי ביטוח, בעוד במקום בו טרח להתקינו, זכאות זו תישלל ממנו באופן אוטומטי. תוצאה זו אינה סבירה, וכמדיניות משפטית היא אינה מתמרצת את המבוטח לפעול למימוש התחייבותו להקלת הסיכון. ההיגיון מחייב כי לא תינתן עדיפות למי שנמנע מלהתקין את אמצעי הקלת הסיכון על פני מי שהתקין את אמצעי הקלת הסיכון אך מסיבה כלשהי לא עשה בהם שימוש ברגע התממשות הנזק. מן הצדק כי על שניהם יחול לכל הפחות דין זהה".

הפוליסה תקפה למרות שלא הוקטן הסיכון

לכן צידד היועמ"ש בעמדת השופטת המחוזית קובו, לפיה יש לראות את סעיף 21 לחוק כמשתלב במגמות הכלליות של חוק חוזה הביטוח – ולראות בו סעיף שנועד בראש ובראשונה להגן על המבוטח. בהתאם לזאת, קבעה השופטת קובו כי יש לפרש את סעיף 21 כך שיגן על המבוטח גם אם אמצעי הפחתת הסיכון הותקן אך לא נעשה בו שימוש.

היועמ"ש סבר אפוא כי גם אם המבוטח לא נקט אמצעים שהיו מקטינים את הסיכון שמקרה הביטוח יקרה, עדיין הפוליסה תקפה וחברת הביטוח אינה פטורה מלשלם את תגמולי הביטוח. במצב דברים זה, שבו המבוטח לא נקט אמצעים אלה, חלים סעיפים 18 ו-19 לחוק חוזה ביטוח (באמצעות סעיף 21 לחוק), ועל חברת הביטוח לשלם את תגמולי הביטוח המופחתים על פי החוק, אלא אם כן הוכיחה כי מבטח סביר לא היה מבטח את המבוטח.

מלשכת היועמ"ש נמסר כי "עמדה זו נועדה להבטיח כי חברות ביטוח לא ידחו מבוטחים שלא עמדו בתנאי מיגון שנקבעו בפוליסה, מבלי לפעול על פי ההסדר הצרכני שקבע החוק".

תנאי מוקדם מרוקן מתוכן

השופטת ברק-ארז נדרשה בפסק הדין המרכזי שכתבה בפרשה לשאלה האם יש לראות באי-קיום הדרישה להחזקת התכשיטים בכספת כתנאי מוקדם שהפרתו שוללת מהמבוטח כיסוי ביטוחי או שיש להחיל את סעיף 21 לחוק חוזה ביטוח, הקובע כי הפרה של דרישה שעניינה נקיטת "אמצעי להקלת סיכונו של המבטח" עשויה להביא לתשלום תגמולי ביטוח מופחתים בהתאם לסעיף 18 לחוק.

ראשית, קבעה השופטת ברק-ארז כי במקרה הנדון קיימת הצדקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", שכן שאלת תוצאות הפרתה של החובה להפעיל אמצעי מיגון בפוליסות ביטוח היא שאלה חשובה שעלתה מספר רב של פעמים וטרם קיבלה מענה חד-משמעי. כמו כן, מדובר בשאלה המבוססת על הוראות בחוק חוזה הביטוח שטרם זכו לפרשנות מחייבת של בית המשפט העליון.

לגופו של עניין פסקה השופטת ברק-ארז כי ההסדר העולה מסעיפים 21 ו-18(ג) לחוק חוזה הביטוח הוא שאי-נקיטת אמצעי להקלת סיכונו של המבטח אינה גוררת באופן אוטומטי שלילה של הכיסוי הביטוחי, אלא הפחתה יחסית של שיעור התגמולים. זאת, על פי היחס בין דמי הביטוח ששולמו לבין דמי הביטוח שהיו משתלמים במצב שבו לא ננקט האמצעי, ובכפוף למצב שבו אף מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה שאינו מחייב נקיטת אותו אמצעי.

התפיסה לפיה דרישות מסוימות מן המבוטח הן תנאי מוקדם לתחולת חוזה הביטוח מרוקנת מתוכן את ההסדר החקיקתי הקבוע בסעיפים 18 ו-21 לחוק, ומשכך יש לפרש את סעיף 21 לחוק כך שיחול גם מקום שבו לא הופעל אמצעי מיגון, ולא רק כאשר האמצעי לא הותקן.

התשלום היחסי מונע פתרונות של "הכול או כלום"

בית המשפט העליון החליט להחיל על המקרה של סלוצקי את סעיף 21 לחוק, כלומר: אין לראות בדרישה להפקדת התכשיטים בכספת כתנאי מקדים שאי-קיומו מאיין את החוזה. חיזוק למסקנתו מצא בית המשפט בלשון החוק ובלשון תקנות תנאי הביטוח. כמו כן, פרשנות רחבה לסעיף 21 מגשימה את תכליתו הצרכנית של החוק, הבאה לחזק את מעמד המבוטח מול המבטח ולמעט במקרים בהם לא יינתן כיסוי ביטוחי.

בנוסף, בית המשפט סקר שיטות משפט נוספות, ומצא כי גישת "התשלום היחסי" – שמקורה בשיטות משפט קונטיננטליות והקבועה בסעיף 18 לחוק חוזה ביטוח הישראלי – מקובלת כיום בשיטות משפט רבות בעולם והשימוש בה אף הולך ומכה שורשים, משום שהיא מאפשרת למנוע פתרונות במתכונת של "הכול או כלום" במקרים שבהם דווקא דרך האמצע היא הנכונה. כך לדוגמא, הוצגו בפסק הדין חוק הביטוח הצרפתי, חוק הביטוח הגרמני החדש משנת 2008 וחוק הביטוח האנגלי החדש.

הכלל המנחה לעניין נטל ההוכחה הוא שעל המבוטח מוטל נטל ההוכחה כי מקרה הביטוח התרחש, ואילו על חברת הביטוח מוטל הנטל להוכיח כי חל סייג או פטור מאחריות. עם זאת, נפסק כי בהקשר לסעיף 18, נטל ההוכחה מתהפך, כך שהוא מוטל על כתפי חברת הביטוח. תוצאה זו מתחייבת, כך נפסק, מכך שתרופת התשלום היחסי היא תרופה של המבטחת, ולא של המבוטח. בנסיבות המקרה של סלוצקי לא עלה בידי חברת הביטוח לוידס להוכיח כי היא זכאית לסעד התשלום היחסי ומשכך נקבע כי עליה לשלם את מלוא סכום הפוליסה.

לכן נפסק כי סלוצקי אמנם הפר את תנאי הביטוח ולא נקט באמצעים להקלת הסיכון, למרות זאת יש לזכותו במלוא תגמולי הביטוח, שכן המבטחת לוידס לא הרימה את נטל ההוכחה באשר להסדר התשלום היחסי. "לא אכחד, שהדעת אינה נוחה מכך לחלוטין", פסקה השופטת ברק-ארז. "אולם, המבטחת, שהיא 'שחקן חוזר' בבתי המשפט, בחרה שלא להרים את נטל ההוכחה שהוטל עליה, אלא להתמקד בטענה משפטית עקרונית שלא התקבלה: אי-תחולת ההסדר הקבוע בסעיף 21 לחוק חוזה ביטוח. בנסיבות אלה, אין לה להלין אלא על עצמה".

השופטת ברק-ארז ציטטה מדבריו של השופט בדימוס מישאל חשין, כתומכים במסקנתה, בכל הנוגע לפערי הכוח והמידע העצומים שבין חברת הביטוח לבין המבוטח: "זו מן הנפילים והוא מקטני הארץ" (רע"א 3128/94).

תוצאה קשה לחברות הביטוח

המשנה לנשיא בית המשפט העליון, מרים נאור, ציינה בפסק דינה הקצר כי "אין לכחד כי התוצאה המוצעת על ידינו במקרה הקונקרטי נראית קשה" לחברות הביטוח. שכן, "אחרי ככלות הכול, המבוטח התרשל בשמירה על התכשיטים שערכם רב".

עם זאת, השופטת נאור ציינה כי איננה משוכנעת שחברת הביטוח לוידס "בחרה שלא להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה", כפי שקבעה השופטת ברק-ארז בפסק הדין המרכזי בפרשה. אולם השופטת נאור הוסיפה כי "השאלה מי צריך להוכיח ומה עליו להוכיח – לא היתה ברורה עד היום. יהא שכרה של המבטחת שהיא שחקן חוזר בתרומתה לפיתוח ההלכה, ומכאן ואילך ידעו הכול כיצד לכלכל צעדיהם".

את המבוטח ייצגו עוה"ד שלום סביון ועידן עקיבא ממשרד חיים קליר ושות'. את חברת הביטוח ייצג משרד עו"ד שטיינר-מזור.

 

(רע"א 3260/10)

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה