אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > כצפוי: בג"ץ דחה עתירת המשפחות השכולות נגד שחרור 104 מחבלים

אוהל משפחות שכולות. צילום: שרה ויינברג, ארגון אלמגור

כצפוי: בג"ץ דחה עתירת המשפחות השכולות נגד שחרור 104 מחבלים


13.08.2013 | עו"ד לילך דניאל

הנשיא גרוניס דחה את עתירת המשפחות השכולות שאיבדו את יקיריהן בפיגועי טרור נגד שחרור סיטונאי של 104 אסירים עם דם על הידיים, כי ההחלטות לשחרור אסירים הן בסמכות ובאחריות הממשלה, והתערבות בג"ץ "מצומצמת ביותר וכך ראוי שיהיה". השופט רובינשטיין הוסיף כי נציגי המשפחות השכולות "אינם נואשים גם בסיזיפיה, וזו זכותם. הגם שהתוצאה היא מה שהיה, אין לנו אלא לכבד את משאלתם ולשוב ולהזדהות עם כאבם כבני אנוש אל בני אנוש"

הרכב של שלושה שופטי בג"ץ, בראשות הנשיא אשר גרוניס, דחה היום את עתירת ארגון נפגעי הטרור "אלמגור" ומשפחות שכולות שאיבדו את יקיריהן בפיגועי טרור נגד החלטת ממשלת נתניהו לשחרר 104 אסירים פלשתינים "עם דם על הידיים" כמחווה במסגרת פתיחת המשא ומתן המדיני עם הרשות הפלשתינאית. נקבע כי על אף ההזדהות עם כאבי המשפחות השכולות, החלטת הממשלה התקבלה באופן תקין מבחינה משפטית ולא התגלה בה פגם או חוסר סבירות קיצוני המחייב התערבות שיפוטית, בפרט נוכח עתירות קודמות שצמצמו את מתחם ההתערבות בהחלטות כאלה.

מחווה בלתי סבירה

כזכור, בסוף יולי 2013 החליטה ממשלת נתניהו לפתוח מחדש במשא ומתן מדיני בין ישראל לפלשתינים ובמסגרתו לשחרר כמחווה 104 אסירים, העתידים להשתחרר בארבע פעימות. ארגון לנפגעי טרור ומשפחות שכולות שאיבדו את יקיריהן בפיגועי טרור עתרו לבג"ץ להורות לממשלה לנמק מדוע לא ימנעו מלהמליץ לנשיא המדינה שמעון פרס על השחרור הצפוי.

בכל הנוגע להליך קבלת ההחלטה טענו העותרים כי החלטה על שחרור המחבלים שביצעו עבירות חמורות ושנטלו את חייהם של אזרחים ישראלים, אינה יכולה להתקבל במסגרת צוות שרים מצומצם כי אם על ידי הממשלה כולה במסגרת חקיקה מסמיכה של הכנסת, ולמצער בהחלטת ממשלה בהרכב מלא. עוד נטען כי לא ניתנה להם ולמשפחותיהם הזכות להביע עמדה בכתב בעניין הכוונה לחון את האסירים, בניגוד לאמור בחוק זכויות נפגעי עבירה.

נוסף לטענות אלו תקפו העותרים גם את ההחלטה לגופה. לשיטתם, החלטה על שחרור מחבלים עם "דם על הידיים", בפרט כאשר מדובר במחווה שנעשית במסגרת משא ומתן ולא במסגרת עסקה לחילופי שבויים, אינה סבירה ואינה תואמת את מדיניות ממשלות ישראל הקודמות בנושא.

"על דעת הממשלה"

הנשיא אשר גרוניס דחה כאמור את העתירה והבהיר כי למרות שמדובר בסוגיה טעונה ומורכבת העומדת בלב מחלוקת ציבורית, השאלה המשפטית העומדת לדיון הלכה למעשה היא האם קמה עילה להתערבות בית המשפט בהחלטת הממשלה על שחרור האסירים במסגרת המשא ומתן עם הפלשתינים. בכל הנוגע להליך קבלת ההחלטה, דחה בית המשפט העליון את טענות העותרים, שכן לשיטתו הממשלה הייתה רשאית להסמיך צוות שרים מטעמה שיהיה אחראי על הנושאים השונים הכרוכים בשחרור האסירים. בעניין זה, אף פסק בג"ץ בעבר כי לא קיימת חובה לעגן על דרך של חקיקה ראשית את שחרור האסירים או את סמכות הממשלה להחליט על שחרורם, והמקרה הנדון אינו מצדיק סטייה מכלל זה.

כמו כן, נפסק כי סמכותה של הממשלה לפעול באמצעות ועדת שרים מעוגנת גם בסעיף 41 לתקנון הממשלה, הקובע כי כאשר הממשלה מחליטה שהחלטותיה של ועדת שרים תהא "על דעת הממשלה" כפי שנקבע בהחלטה בפרשה זו – דינן של החלטות אלה כדין החלטות ממשלה. בנוסף, סמכותה של הממשלה לקבוע כי החלטות לשחרור אסירים יתקבלו בצוות שרים מצומצם אושרה מספר פעמים בבג"ץ.

אשר לטענות בדבר זכותם של העותרים להביע עמדתם בכתב בהתאם להליך הקבוע בחוק זכויות נפגעי עבירה, ציין הנשיא גרוניס כי טענות דומות כבר נדחו בעבר על ידי שופטי בג"ץ, ונקבע בין היתר כי הוראות חוק זכויות נפגעי עבירה אינן מתאימות במלואן למקרים בהם החנינה אינה בהליך פלילי "רגיל" אלא מתוקף הסכם מדיני. תמיכה נוספת לדחיית טענות אלו מצא בית המשפט בהסדר המעניק למשפחות הנפגעים הזדמנות להביע את התנגדותם לשחרור תוך 48 שעות, שאושר גם הוא בעתירות קודמות.

נוסף לאמור, הזכיר בית המשפט כי המידע על האסירים העתידים להשתחרר נמסר לעותרים מארגון "אלמגור" ולחלק מהמשפחות כבר לפני כמה חודשים, וחלק מהן אף פנו בנדון למחלקת החנינות במשרד המשפטים. עוד ייחס בית המשפט חשיבות להתחייבות המדינה לפיה נוהל 48 השעות יופעל לאחר שתיקבע רשימת האסירים בכל פעימה, קרי תינתן שהות של 48 שעות להביע התנגדות לשחרור אותם אסירים העתידים להשתחרר באותה עת. משכך, ועל רקע לוחות הזמנים הקצרים, לא מצא בית המשפט מקום להורות למדינה לאפשר למשפחות הנפגעים לטעון בכתב בהתאם להליך הקבוע בחוק זכויות נפגעי עבירה.

לבסוף, לעניין סבירות החלטת הממשלה, פסק בית המשפט כי החלטות בעניין שחרור אסירים, בפרט כאשר הן מתקבלות במסגרת תהליך של משא ומתן מדיני, מצויות באופן מובהק בסמכותה ובשיקול דעתה של הממשלה, בהיותה אחראית על יחסי החוץ והביטחון במדינה ובעלת הכלים הרלוונטיים לקבלת החלטות מסוג זה, כמו גם האחריות לקבלן. על רקע עיקרון זה, התבססה בשורה ארוכה של פסקי דין לאורך השנים ההלכה הנוהגת לפיה מתחם ההתערבות בהחלטות אלו יהיה מצומצם ביותר, כאשר המקרה דנן אינו שונה באופן עקרוני ממקרים אחרים בעבר בהם נדחו עתירות דומות.

עוד הזכיר בית המשפט כי השחרור עתיד להתבצע בארבע פעימות ובמשך תקופה מסוימת, כאשר לפני כל אחת מהפעימות יבחן צוות השרים את מכלול השיקולים הצריכים לעניין בהתחשב בהתפתחויות המשא ומתן באותה עת. זאת ועוד, מתגובת נציגי הממשלה לעתירה עלה כי בפני חברי הממשלה נפרש מידע בנוגע לאסירים, לרבות הערכות ביטחוניות לגביהם ולכן יש להניח כי חברי הממשלה נתנו דעתם לסיכון העלול להיווצר מהשחרור ונתנו לכך משקל מספק.

כמו כן, הזכיר בית המשפט כי בשלב זה טרם הוחלט על שחרור אסירים בעלי אזרחות ישראלית ודובר באסירים פלסטינים בלבד. נוכח האמור, דחה בית המשפט את טענות העותרים לפיהן ההחלטה על שחרור האסירים במתווה הקיים לוקה בחוסר סבירות קיצוני, או נגועה בפגם אחר המחייב התערבות שיפוטית.

בשולי הדברים העיר הנשיא גרוניס כי אין חולק שמדובר בסוגיה קשה וכואבת, וכי סביר שהגורמים המוסמכים החליטו את אשר החליטו בלב כבד ותוך התייחסות לכאבן ולעמדתן של המשפחות השכולות.

סיזיפיה משפטית

השופט רובינשטיין הוסיף כי על אף ההזדהות עם כאבי המשפחות ועל אף שאכן יתכנו שאלות לגיטימיות בנוגע לתבונת מהלך השחרור, בית משפט מחויב לעילות המשפטיות ואל לו לחצות את גבולות התערבותו. "בלב כבד במישור האנושי מצטרף אני לחוות דעתו של חברי הנשיא, שלניתוחו המשפטי בבסיסו אני מסכים, על פי תקדימי בית משפט זה", פסק השופט רובינשטיין. "בלב כבד, כי שמענו באולם בית המשפט את שוועת האם גב' טובול שהזכירה כי רוצח בנה וחבריו נדון לארבעה מאסרי עולם וישוחרר כנראה אחרי 20 שנה, ודמעתה כמו דמעתנו. חשבנו על הרוצחים שישוחררו לקבלת פנים של גיבורים ('פן-תשמחנה' – שמואל ב', א', כ'), במושב הרשות הפלסטינאית, משל עשו מעשה לאומי גדול בטבחם חפים מפשע על לא עוול; אוי לאוזניים שככה ישמעו".

במישור הציבורי ציין השופט רובינשטיין כי "יתכנו שאלות לגיטימיות באשר לתבונת המהלך – מדוע שחרור כמקדמה לקראת מו"מ, שאיני יודע אם הייתה כמותה בעבר, ולא, אם בכלל, בעקבות הישגים והתקדמות במו"מ, שיש לייחל להם; מדוע נושא שארה"ב המתווכת לא הייתה מיישמת לגביה עצמה כתנאי לפתיחת מו"מ אם בכלל, הוא כשר כתביעה פלסטינאית כזאת מישראל. כל אלה שאלות ציבוריות לגיטימיות; אבל אנו במשפט עסקינן... המשפחות השכולות וארגון אלמגור מן הסתם העריכו, על פי התקדימים הרבים בבית משפט זה שבחוות דעת חברי, כי סיכוייה של עתירה זו נמוכים. ואולם, יש מהם – ואפשר כבני אנוש להבינם – שאינם יכולים שלא לעתור, ושמצאו להשמיע את זעקתם גם בדרך זו, אף שפתוחים בפניהם אמצעי התקשורת והאינטרנט, וכמובן כל פורום ציבורי, פרלמנטרי או אחר. הם ואלמגור והעומד בראשו אינם נואשים גם בסיזיפיה, וזו זכותם. הגם שהתוצאה היא מה שהיה, אין לנו אלא לכבד את משאלתם ולשוב ולהזדהות עם כאבם כבני אנוש אל בני אנוש".

 

(בג"ץ 5413/13)

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.