אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  דעות ונתוחים  > עסקאות הטיעון – טובות לצדדים, רעות למערכת המשפט

צילום: רון פז

עסקאות הטיעון – טובות לצדדים, רעות למערכת המשפט


05.05.2013 | יוסף זהר

האפשרות להכריע את הדין הפלילי באמצעות משא ומתן יוצרת לצדדים תמריצים המעוותים את שיקול הדעת של ביהמ"ש ותורמים לעלייה בעומס התיקים

מערכת המשפט הפלילי בישראל עברה בעשורים האחרונים שינוי רציף של ויתור הולך וגובר על ניהול משפט – שעיקרו קביעת האמת המשפטית בהליך של בירור ראיות. זאת, מאז אושרה בפסיקה בשנת 1972 האפשרות לעקוף את המשפט הפלילי באמצעות עסקת טיעון. כיום, על פי מחקר שנערך באוניברסיטת חיפה יחד עם הנהלת בתי המשפט, 93% מהכרעות הדין מבוססות על הודאה שנמסרה בבית משפט.

בבתי הספר למשפטים מלמדים את הסטודנטים שעסקאות הטיעון נערכות בצל תוצאת המשפט הצפויה. כלומר, הצדדים מסכימים באופן שקול על התוצאה הצפויה וחוסכים את הוצאות המשפט. מכאן שהעונשים משקפים את מידת האשמה, מושתים בצורה הוגנת ויוצרים תמריצים למערכת לרדוף אחר אלו שהראיות נגדם חזקות ולא אחר אלו שאשמתם מוטלת בספק.

על פי תפיסה זו, מנגנון עסקאות הטיעון פועל כשוק יעיל, ומכאן שרק מתן שיקול דעת מוחלט לתביעה יבטיח כי היא תקצה את משאביה באופן המיטבי על פי ההחזר השולי להרתעה, והשימוש ההולך וגובר בעסקאות הטיעון ראוי ומוסבר כצורך להתמודד עם עומס התיקים הפליליים בבתי המשפט, ובלעדיהן לכאורה, מערכת המשפט תקרוס. התיאוריה הזו מבוססת על מה שמכונה בכלכלה ניתוח של שיווי משקל חלקי, שלפיו מניחים שהשינויים החלים על השוק המנותח אינם משפיעים בשווקים אחרים באופן העשוי לחזור ולהשפיע על השוק המנותח עצמו.

אלא שמשפטים ועסקאות טיעון מקרינים זה על זה – ההחלטות ההדדיות הכרוכות בעסקאות הטיעון ברמת המיקרו מצטברות לרמת המאקרו כתופעה חברתית, ומנגד – התופעה ברמת המאקרו משפיעה על רמת המיקרו של העסקאות. כך, למעשה, יותר משעסקת הטיעון משקפת את תוצאת המשפט הצפויה, התנהלותו של המשפט משקפת את הצורך לקיים את עסקאות הטיעון. כלומר, יותר משעסקת הטיעון נערכת בצל המשפט, המשפט עצמו נערך בצל ה(צורך ב)מיקוח על עסקאות הטיעון.

האפשרות להכריע את הדין במשא ומתן יוצרת לצדדים תמריצים המשנים את התנהלות המערכת באופן הגורם לכך שהמערכת מסוגלת לטפל בפחות ופחות תיקים. סינון התיקים נפגע כיוון שניתן, בין היתר, להרשיע נאשמים שהראיות נגדם חלשות, מוגשים כתבי אישום מופרזים כדי שהתביעה תוכל להתפשר בהמשך, מוסטים משאבים לתיקים המעטים שכן מתנהלים כדי ליצור מכפיל כוח על תיקים אחרים, באופן שעלול לכפות גם על נאשמים שאשמתם מוטלת בספק להודות באשמה, וכן נעשה שימוש הולך וגובר במעצרים ממושכים על מנת ללחוץ על הנאשמים ולהכריעם ללא משפט. מנגד, נאשמים רבים מנסים לעכב את ההליכים ככל יכולתם כדי לשפר את מעמדם במשא ומתן מול התביעה.

העומס אינו תוצאה של ריבוי התיקים הפליליים המגיעים אליו, אלא נובע מהתארכות משך הטיפול בהם כך שאף עסקת טיעון אורכת כיום יותר זמן ממה שארך משפט שלם עד לפני עשר או עשרים שנה. כתוצאה מכך, למרות העלייה בשימוש בעסקאות הטיעון, שיעור הכרעות הדין מסך התיקים הגלויים (שיש בהם חשודים), ירד משמעותית. אם בשנות השבעים נערך בירור דין, במשפט הוכחות ובעסקת טיעון, עם קרוב לשני שליש מהחשודים, כיום נערך בירור דין רק עם כחמישית מהחשודים.

חשוב להבין כי הודאה באשמה, כפעולה עצמאית או כחלק מעסקת טיעון, יש בה כדי לבטל את ההליך כולו המבוסס על היריבות בין הצדדים. בעסקת טיעון התביעה מקבלת החלטות מאחורי דלתיים סגורות. כשהתביעה מחליטה לשנות כתב אישום, אין הנמקה לכך ואין על כך שום פיקוח. מכאן שאין דרך לציבור לבדוק את ההחלטה הזאת, לדעת עליה, וודאי שלא לערער עליה.

יתרה מכך, אף שהעונש בעקבות עסקת טיעון צריך להלום את חומרת העבירה, עיקרון זה אינו מתקיים שכן סעיפי האישום עדיין נותרים לחלוטין בשליטת התובע. בית המשפט אמנם בוחן את סעיפי האישום ונותן עונש בהתאם, אך העסקה כבר עיוותה את שיקול הדעת שלו, כיוון שבעסקת הטיעון התביעה מתאימה את העבירה לעונש (המוסכם) במקום להתאים את העונש לעבירה.

אם נכפה עלינו לאפשר את קיומן של עסקאות הטיעון, לכל הפחות יש לחייב את השופט לבקר את עסקת הטיעון שגובשה גם מצד האמת שבה (בדומה להצעתו של שופט בית המשפט העליון בדימוס אליהו מצא) ולברר את הבסיס העובדתי שעליו היא נסמכת. זאת, בניגוד לעמדתם של נציגי התביעה הכללית והסנגוריה הציבורית בוועדת החוקה חוק ומשפט, אשר מעדיפים להגביל את שיקול הדעת של השופטים.

 

* יוסף זהר הוא דוקטורנט במסלול הבינתחומי באוניברסיטת חיפה ומרצה אורח בבית הספר למשפטים במרכז האקדמי כרמל בחיפה.

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.