אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > העליון: מאסר סרבני גט ללא הגבלת זמן עד למתן הגט עומד במבחן המידתיות

העליון: מאסר סרבני גט ללא הגבלת זמן עד למתן הגט עומד במבחן המידתיות


09.04.2013 | עו"ד לילך דניאל

ביה"ד הרבני אישר את מאסרו של סרבן גט שסיים לרצות את תקופת המאסר המקסימלית לפי חוק בתי דין רבניים – הפעם מכוח חוק אחר ולתקופה בלתי מוגבלת. השופט זילברטל: סנקציה פחותה לא תשיג את המטרה

בית המשפט העליון אישר את החלטת בתי הדין הרבניים לאסור סרבן גט, שהיה נתון במאסר קרוב לעשר שנים – התקופה המקסימלית לפי חוק בתי דין רבניים – גם מכוח חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) וזאת ללא הגבלת זמן, עד להשגת המטרה – מתן הגט.

המבקש ואשתו נישאו זה לזו בנישואין אזרחיים בברית המועצות. לימים, עלו נישואיהם על שרטון והשניים התגרשו בגירושין אזרחיים. כשנתיים לאחר מכן, עלה המבקש לישראל וחזר בתשובה. מאוחר יותר התגיירה האישה ועלתה גם היא לישראל, והשניים נישאו בשנית בנישואים דתיים. כעבור שנתיים נוספות, נפתח הליך גירושין בבית הדין הרבני האזורי אשר קבע כי יש לחייב את המבקש לתת גט לאשתו, ואף לאסרו עד לסידור הגט.

מאחר שהמבקש התמיד בסירובו, הוא נאסר מכוח סעיף 3 לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), ומעצרו הוארך מעת לעת עד כדי תקופה מצטברת של עשר שנים, שהיא תקופת המאסר המרבית המותרת לפי החוק. בנוסף, במהלך מאסרו הורה בית הדין על נקיטת אמצעים שונים במטרה לאכוף עליו את מתן הגט, כגון מניעת הצטרפותו לתפילה במניין, מניעת קבלת מזון בכשרות מהודרת, השמתו בצינוק ועוד. ערעורו של המבקש לבית הדין הרבני הגדול ועתירתו לבג"צ על אמצעי הכפיה נדחו.

בסמוך לתום תקופת עשר השנים בה היה המבקש במאסר, פנתה האישה לבית הדין הרבני האזורי וביקשה כי בתום התקופה ייאסר המבקש מכוח הוראות חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון). בית הדין קיבל את בקשתו והורה על מאסרו לתקופה בלתי קצובה מכוח חוק כפיית ציות, והחלטה זו אושרה גם על ידי בית הדין הרבני הגדול.

לטענת המבקש, משעה שנחקק חוק הקיום אין לבית הדין הרבני סמכות להשתמש בחוק כפיית ציות לשם אכיפת מתן גט, בשל היות חוק הקיום דבר חקיקה ספציפי המאוחר לחוק כפיית ציות. עוד טען כי מאסרו ללא הגבלת זמן מכוח חוק כפיית ציות עומד בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

השופט צבי זילברטל, שאליו הצטרפו בהסכמה גם הנשיא אשר גרוניס והשופטת אסתר חיות, דחה את הבקשה וקבע כי חוק הקיום אינו בא להחליף את החוקים האחרים שקדמו לו, שכן תכליתו היא מתן אפיקי פעולה נוספים לבתי הדין הרבניים. חיזוק נוסף למסקנתו מצא השופט בדברים שנאמרו בדיון במליאת הכנסת בעת שהונחה בפניה הצעת חוק הקיום, וכן במקור הנורמטיבי מכוחו מוטל המאסר בשלושת החוקים, המעלה כי אלו פועלים במישורים נורמטיביים שונים וכי טבעם שונה. בהקשר זה, הסמכות להורות על מאסר מכוח חוק הקיום היא עצמאית, בעוד שהסמכות מכוח חוק כפיית ציות נשאבת מפקודת ביזיון בית משפט וכפופה לה. מאחר שדיני ביזיון בית משפט נועדו להוות "מוצא אחרון" ליתר אפשרויות האכיפה, הסיק בית המשפט כי גם הוראות חוק כפיית ציות הנובעות מהן הן בגדר הליך שיורי לחוק הקיום, בהקשר הספציפי של כפיית גט.

השופט זילברטל קבע כי מאסרו של המבקש ללא הגבלת זמן עומד במבחן המידתיות, שכן הידיעה כי מאסרו לא יפקע בתום עשר השנים וכי אין לו כל פתח לתקווה – היא זו העשויה לדרבן את הסרבן לתת את הגט המיוחל. עוד נקבע כי לא ניתן לנקוט באמצעים חריפים פחות על מנת להביא את המבקש לתת גט לאשתו, מאחר שהעובדה שעשר שנים של שימוש באמצעי החריף ביותר לא הועילו מדברת בעד עצמה, וקשה לראות כיצד סנקציות פחותות בהרבה ישיגו את המטרה.

השופט זילברטל ציין עוד כי הנזק שנגרם למבקש ממאסרו נובע ממעשיו שלו בלבד ויכול להיפסק בן רגע אם רק יואיל לתת לאישה גט פיטורין. מנגד, פוגע המבקש פגיעה יסודית וקשה בזכויותיה הבסיסיות ביותר של האישה, בזדון ובקשיות עורף. בנוסף, מול נזקו של המבקש עומד האינטרס הציבורי של אכיפת הציות להחלטות שיפוטיות, שהיא ערך בפני עצמו.

בשולי הדברים הביע בית המשפט תקווה כי המבקש יתרצה ויעניק לאישה את הגט המיוחל ובכך ישחרר את שניהם מכבליהם.

 

(בש"פ 4072/12)

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה