אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > ביהמ"ש העליון: חשש מפני סטיגמה שלילית עשוי להצדיק סירוב לאשפוז פסיכיאטרי

צילום: Getty images Israel

ביהמ"ש העליון: חשש מפני סטיגמה שלילית עשוי להצדיק סירוב לאשפוז פסיכיאטרי


13.03.2013 | עו"ד לילך דניאל

ביהמ"ש המחוזי קבע כי אישה שנפלה לשוחת ביוב פתוחה ולקתה בהפרעה פוסט טראומטית הפרה את חובת הקטנת הנזק בשל סירובו של בעלה לאשפוז פסיכיאטרי. העליון: השתייכות למגזר מסוים עשויה להצדיק את הסירוב לאשפוז

אישה שנפלה לשוחת ביוב פתוחה בכפר קאסם תבעה את העירייה על נזקיה, שהתמקדו בתגובה פסיכיאטרית חמורה שפיתחה לאירוע. בית המשפט המחוזי קיבל את גרסתה לתאונה אך קבע כי היא הפרה את חובת הקטנת הנזק נוכח סירובו של בעלה לאשפזה בכפייה ועל כן הופחת סכום הפיצוי. בית המשפט העליון קיבל את ערעורה של הנפגעת, וקבע כי החשש מפני הסטיגמה השלילית הכרוכה באשפוז הצדיק את הסירוב לתקופה מסוימת, בין היתר על רקע השתייכותם של בני הזוג למגזר הערבי.

המערערת נפלה לשוחת ביוב פתוחה ובלתי מגודרת, שכוסתה בגזם ובזבל, כשהיא נושאת את בתה בת השנתיים. כתוצאה מכך, על פי הנטען בתביעה, לקתה בהפרעה פוסט טראומטית קשה ובדיכאון עם תסמינים פסיכוטיים. עיריית כפר קאסם הכחישה את עצם הנפילה וכפרה בקשר הסיבתי בינה לבין הנזקים הנטענים.

בית המשפט המחוזי קיבל את גרסת המערערים לתאונה והטיל על העירייה את האחריות לנזק לאור חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי משתמשי דרך ציבורית המצויה בתחומה. בית המשפט נמנע מלהשית על המערערת אשם תורם, אך קבע כי היא הפרה את חובת הקטנת הנזק נוכח סירובו הממושך והבלתי סביר של בעלה לאשפז אותה או להעניק לה טיפול פסיכיאטרי, בניגוד להמלצת הרופאים המטפלים. כתוצאה מכך, קבע בית המשפט כי נזקי המערערת יחושבו כאילו אושפזה בתוך זמן סביר לאחר התאונה ומצבה הוטב.

בית המשפט העליון דחה את ערעורה של עיריית כפר קאסם על האחריות לקרות התאונה וקיבל בחלקו את ערעורה של הנפגעת שנגעה לסוגיית הקטנת הנזק. השופט אליקים רובינשטיין ציין כי ניזוק נדרש לנקוט בכל האמצעים הסבירים העומדים לרשותו על מנת להקטין את נזקו. המבחן שנקבע בפסיקה לבחינת סבירותו של סירוב לטיפול רפואי הוא אובייקטיבי בעיקרו, בעוד שתחושתו הסובייקטיבית של הניזוק תיבחן בראי האדם הסביר.

במקרה זה, קבע השופט רובינשטיין, עלה נושא אשפוזה של המערערת ואפשרות הטיפול בחשמל לכל אורך הטיפול בה, אך נתקל בסירוב עקבי של בעלה. סירוב זה היה אמנם סביר לתקופה של כשנה וחצי לאחר התאונה אך הפך בלתי סביר בחלוף זמן זה. ניסיון החיים מלמד שאשפוז פסיכיאטרי, להבדיל מטיפול פיזי, אכן כרוך ביחס חברתי שלילי למאושפז, גם אם מדובר ביחס שאינו מוצדק. לכן, קבע השופט, ייתכנו מקרים שבהם חשש זה יצדיק סירוב לאשפוז במשך תקופה מסוימת, כאשר משך הזמן תלוי בנסיבות המקרה עצמו, בהן ההשתייכות למגזר מסוים.

השופטת דפנה ברק ארז הוסיפה כי לשיטתה, מלבד הדימוי השלילי הכרוך באשפוז הפסיכיאטרי, יש לתת את הדעת גם לפגיעה בחירות שהוא נושא עמו, ועל כן לפחות בשלבים שבהם יש עדיין תקווה לריפוי בדרכים אחרות, הסירוב אינו יכול להיתפס כבלתי סביר לחלוטין. לכך יש להוסיף גם את עיקרון ה"הסכמה מדעת" הקבוע בחוק זכויות החולה, שלפיו לא יינתן טיפול רפואי ללא הסכמת החולה (בסייגים הקבועים בחוק) ואת העובדה שהמזיק הוא זה שהוביל את הניזוק למצב שבו הוא מצוי.

השופטים קבעו כי יש מקום לתת משקל מסוים לחשש מפני סטיגמה שלילית, הן בהיבט הכללי והן בהיבט הקונקרטי על רקע השתייכותם של המערערים לציבור הערבי שבו היחס לנושא הוא שלילי במיוחד. אולם, חשש זה יכול היה להצדיק את סירובו של המערער לאשפז את אשתו למשך התקופה שבה היו תקוות לשיפור במצבה ללא אשפוז, בפרק זמן של כשנה וחצי לאחר התאונה, כאשר בחלוף תקופה זו הפך הסירוב לבלתי סביר. בהתאם, נקבע כי יש לתקן את סכום הפיצוי שנפסק למערערת בראש הנזק של עזרה וסיעוד לעבר ולעתיד.

 

(ע"א 544/10)

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה