אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > המדינה תפצה חולת גזזת שעברה טיפול בהקרנות בילדותה ולא יודעה על הסכנות

צילום: istock

המדינה תפצה חולת גזזת שעברה טיפול בהקרנות בילדותה ולא יודעה על הסכנות


09.01.2013 | ליאור שדמי שפיצר

ביהמ"ש קבע כי שיקוליה של המדינה שלא ליידע את המטופלים במחלה בקרינה מייננת היו שיקולים פטרנליסטיים פסולים, וחייב את המדינה לפצות את התובעת ב-200 אלף שקל

בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל בחלקה את תביעתה של חולה במחלת הגזזת שעלתה ממרוקו ועברה בהיותה ילדה כבת 8 טיפול כנגד מחלתה בקרינה מייננת, וקבע כי המדינה התרשלה בכך שלא יידעה אותה על הסכנות המוגברות האורבות לה כתוצאה מהטיפול ועל הקשר בינו לבין הגידולים בהם לקתה.

התובעת הוקרנה בקרינה מייננת בהיותה קטינה, במסגרת ההכנות לעלייה לארץ וזאת כחלק מהטיפול במחלת הגזזת ממנה סבלה. לימים, נתגלו בגולגולתה גידולים לא ממאירים מסוג מנינגיומה, אשר סיכנו את חייה. הגידול הראשון נתגלה בשנת 2002, בעקבות תסמינים קשים של כאבי ראש, טשטוש ראיה וירידה בזיכרון.

התובעת פנתה לוועדות לפיצוי נפגעי גזזת ונקבעו לה 88% אחוזי נכות לצמיתות בגין ליקוייה השונים  הצטלקות העור שמקורה בהקרנות, עוגמת נפש, גידולי מנינגיומה, וליקוי בעצם הגולגולת וקיבלה פיצוי בהתאם לחוק.

המדינה טענה כי היא לא התרשלה בהפרת חובת הגילוי וביקשה להפוך את הדיון לדיון עקרוני, על מנת להפוך את הפסיקה הקיימת בנושא. המדינה ביססה את טענותיה על חוות דעתם של שלושה מומחים שמהן עולה, בניגוד לפסיקה הקיימת, שאין מקום ליידע את המטופלים בסיכוני התחלואה, מן הצד המעשי ומן הצד האתי, וכי בכל מקרה, יצאה המדינה ידי חובתה.

השופט בנימין ארבל ציין כי נושא פיצוי נפגעי גזזת, גם אלו אשר מיצו את זכויותיהם על פי חוק הגזזת, עמד לא אחת לבחינת בתי המשפט, אשר הגדירו את חבותה של המדינה כלפי הנפגעים שאינה נובעת מהוראות החוק וקבעו כי כיוון שהוראות החוק מונעות פיצוי כפל, הן על פי החוק והן מכוח פקודת הנזיקין, נפגעי הגזזת מנועים מלתבוע את המדינה בגין הנזקים הנובעים מהטיפול בקרינה מייננת כנגד מחלת הגזזת. זאת, פרט לנזקים הנובעים מאי יידועם אודות הסיכון המוגבר ללקות במחלות שונות, הקשורות ישירות לטיפול שקיבלו.

עוד נקבע כי הטיפול בקרינה מייננת כשלעצמו כחלק מהטיפול במחלת הגזזת היווה עד סוף שנות ה-50 טיפול מקובל במחלה. נזקי הטיפול לא היו ידועים לקהילה הרפואית. על כן, נקבע כי אין בטיפול כשלעצמו משום הפרת חובת זהירות כלפי המטופלים, אשר פיתחו ברבות הימים תחלואה שמקורה בטיפול זה.

השופט ארבל ציין כי לטעמו יש לפרש את פסיקת בתי המשפט בנושא כך שבחירתה של המדינה שלא ליידע את המטופלים בקרינה מהווה התרשלות כלפיהם ושיקוליה של המדינה לעשות כן היו שיקולים פטרנליסטים פסולים. עוד נקבע כי חובת הגילוי קיימת גם ביחסים שבין מטפל ציבורי לקבוצה רחבה יותר של מטופלים, העומדים בסיכון קונקרטי מוגבר לחלות במחלה, עקב טיפול שקיבלו בעבר. השופט ציין כי כתוצאה מחוסר הידיעה, לא אותרה מחלתה של התובעת במועד ולא ניתנה תשומת לב הולמת לתסמינים שונים שמהם סבלה במשך השנים, אשר יתכן שהיה ניתן לזהותם כסימני ההתפתחות מניננגיומות, כתוצאה מכך הוארך משך סבלה של התובעת והוגדלו נזקיה כתוצאה מן האבחון המאוחר.

המדינה חויבה בפיצוי בגין הכאב והסבל הנובעים מהתרשלות זו ובגין הפגיעה באוטונומיה שלה, בסכום של 200 אלף שקל, בצירוף שכר טרחת עורך דין בסכום של 43 אלף שקל.

 

(ת"א 714-09)

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.