אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > תזכיר חוק העונשין (תיקון מס' _) (עבירות המתה ורשלנות), התשע"ב-2012

תזכיר חוק העונשין (תיקון מס' _) (עבירות המתה ורשלנות), התשע"ב-2012


13.06.2012 |

 

תזכיר חוק

א. שם החוק המוצע

חוק העונשין (תיקון מס'...) (עבירות המתה ורשלנות), התשע"ב-2012

 

ב. מטרת החוק המוצע והצורך בו

תזכיר חוק זה עוסק בשני נושאים: תיקון סימן א' בפרק י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק") העוסק בעבירות ההמתה, ותיקון סעיף 21 לחוק העונשין שעוסק ביסוד נפשי של רשלנות.

 

1. עבירות ההמתה

עבירות ההמתה הכלליות בחוק הישראלי קבועות בפרק י' לחוק העונשין, שכותרתו "פגיעות בגוף", בסימן א' שכותרתו "גרימת מוות". העבירות הכלליות הן אלו:

·        עבירת הרצח (סעיף  300 לחוק), שהעונש בצידה הוא מאסר עולם כעונש חובה. עבירת הרצח כוללת המתה בארבעה מקרים: המתה בכוונה תחילה; המתת הורה או סב; המתה תוך ביצוע עבירה אחרת או תוך הכנות לביצועה של עבירה אחרת, או כדי להקל על ביצועה; המתה אחרי ביצוע עבירה אחרת כדי להבטיח בריחה או הימלטות מעונש. בסעיף 300א לחוק קבועה הוראה המאפשרת הטלת עונש מופחת במקרים מסוימים.

·        עבירת ההריגה (סעיף 298 לחוק), אשר היסוד הנפשי הנדרש בה הוא מחשבה פלילית, והעונש המרבי בצידה עומד על עשרים שנות מאסר. היקפה של עבירה זו רחב מאוד, והיא חלה גם על אותם מקרים של המתה בכוונה שאינה כוונה תחילה ואינם נמנים על אחת החלופות האחרות בעבירת הרצח, ולפיכך אינם באים בגדרה של עבירת הרצח.

·        עבירה של גרימת מוות ברשלנות שהעונש המרבי בצידה הוא שלוש שנות מאסר.

בסימן עבירות גרימת המוות קבועה גם עבירת ניסיון לרצח (סעיף 305 לחוק), שהעונש המרבי הקבוע בצידה הוא עשרים שנות מאסר. בסימן זה, לצד עבירות ההמתה הכלליות קיימות עבירות ספציפיות, בהן המתת תינוק (סעיף 303 לחוק) ושידול או סיוע להתאבדות (סעיף 302 לחוק).

 

עבירות ההמתה שאובות מפקודת החוק הפלילי המנדטורית משנת 1936 (להלן: פקודת החוק הפלילי). בשנת 1977 אומץ הנוסח מפקודת החוק הפלילי לחוק העונשין ללא תיקונים מהותיים. למרות מיקומן המרכזי של עבירות ההמתה והשנים הרבות שעברו מאז חקיקתן, ניסוחן נשאר תואם בעיקרו לנוסח המנדטורי. במהלך השנים בתי המשפט ביקרו לא אחת את נוסחן והארכאיות של עבירות ההמתה.

 

בעקבות הערת נשיא בית המשפט העליון דאז אהרן ברק בפסק הדין בדנ"פ 1042/04 ביטון נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 27.11.2006) (להלן: דנ"פ ביטון), שקראה לרפורמה בעבירות ההמתה, מינה בשנת 2007 שר המשפטים דאז, פרופ' דניאל פרידמן, צוות לבדיקת הנושא (להלן: "הצוות" או "צוות קרמניצר"). בשנת 2009 הוסמך הצוות לבחון גם את הסדר הנוגע לכלל עבירות הרשלנות. עבודת הצוות הושלמה ודו"ח הצוות הוגש לשר המשפטים ביום 09.08.2011. תזכיר חוק זה מבוסס בעיקרו על עבודת הצוות ומסקנותיו.

 

הדירוג של עבירות הרצח, ההריגה וגרימת המוות ברשלנות בחוק הקיים מעורר קושי ואינו משקף את המדרג המיטבי והראוי. הקושי שמעוררת עבירת הרצח הוא היותה רחבה יתר על המידה מחד גיסא, וצרה יתר על המידה מאידך גיסא. העבירה, כפי שהיא קיימת ומפורשת כיום, אינה חלה על מעשים שחומרתם רבה וראוי לתייגם בדרגת החומרה העליונה של עבירות ההמתה, ומנגד היא חלה על מעשים שמבחינת חומרתם לא ראוי היה לתייגם כרצח. הקושי שמעוררת עבירת ההריגה הוא היותה רחבה יתר על המידה, וכוללת הן מקרי המתה חמורים יחסית של המתה מכוונת והן מקרי המתה קלים יחסית, של המתה בקלות דעת. גם נקודת ההשקה בין עבירת ההריגה לעבירת גרם מוות ברשלנות מעוררת קושי, בשל הפער הניכר בין שתי העבירות הן במישור האחריות והתיוג הנלווה אליהן והן במישור הענישה. לפיכך, נדרש שינוי יסודי ובנייה מחודשת של עבירות ההמתה. אשר לעונש – העונש של מאסר עולם חובה הקבוע בצד עבירות הרצח, שלא ניתן לסטות ממנו, הוא עונש שאינו מאפשר גמישות והכרעה בהתאם לנסיבות המקרה הפרטניות, ולעתים הוא אינו הולם את מידת האשמה שבמעשה.

 

נוכח קשיים אלו מוצע בתזכיר זה שינוי יסודי של עבירות ההמתה תוך דירוגן מחדש, שאלה עיקריו:

·        במרכזן של עבירות ההמתה המוצעות בתזכיר תעמוד עבירת הרצח. חשיבות הערך של חיי אדם מובילה לכך שעל עבירה זו להתאפיין ביסוד נפשי של כוונה או אדישות כלפי התוצאה הקטלנית. העונש הראוי לעבירת הרצח הבסיסית הוא מאסר עולם כעונש מרבי. לצד עבירת הרצח, מוצע לקבוע עבירה של רצח בנסיבות מחמירות, שהעונש בצידה הוא מאסר עולם חובה.

·        מוצע לבטל את עבירת ההריגה ולקבוע שתי עבירות עיקריות תחתיה: המתה באחריות מופחתת והמתה בקלות דעת. עבירת ההמתה באחריות מופחתת תכלול, על פי המוצע, מקרים מסויימים בהם מסיבות שונות, חרף התקיימותו של יסוד נפשי של אדישות או כוונה כלפי התוצאה הקטלנית, אשמתו של העושה חמורה פחות, ולפיכך לא יואשם, בהתקיים אותן נסיבות, בעבירות הרצח או רצח בנסיבות מחמירות, כי אם בעבירת ההמתה באחריות מופחתת. יודגש כי על פי המוצע, המתה באדישות לגביה לא התקיימו הנסיבות המקלות, באה היום בגדר עבירת ההריגה, ואילו על פי המוצע תהיה בגדר עבירת הרצח.

·        מוצע להוסיף עבירה של גרימת מוות בהתרשלות רבתי, אשר תהווה דרגת ביניים בין העבירה של המתה בקלות דעת לבין העבירה של גרימת מוות ברשלנות. כן מוצע להוסיף עבירה של המתה בעקבות בקשת הקרבן.

·        מוצע לבטל את סעיף 309 לחוק העונשין "גרימת מוות" ואת עבירת "העלמת לידה" לפי סעיף 311 לחוק, וכן את עבירת המתת תינוק לפי סעיף 303 לחוק.

 

תזכיר חוק זה מציע רפורמה כוללת לעבירות ההמתה. עם זאת, התזכיר אינו מציע לקבוע מנגנון ייחודי של הוראות מעבר לתיקון זה, ולפיכך יחולו על פי המוצע ההוראות הכלליות הקבועות בסעיף 5 לחוק לעניין שינוי חיקוק לאחר עשיית העבירה.

 

2. רשלנות

מוצעים שני תיקונים להגדרה של רשלנות, הקבועה בסעיף 21(א) לחוק, המצוי בפרק ד', בסימן ב', שעניינו היסוד הנפשי שבעבירה. תיקונים אלו הם תיקונים בחלק הכללי של חוק העונשין, ולפיכך הם נוגעים לכלל עבירות הרשלנות, ולא רק לסימן גרימת המוות. על אף שבסעיף 21(א)(2) קבוע מבחן של נטילת סיכון בלתי סביר, הרי שמבחן זה יושם בצמצום בפסיקה הדנה בעבירות הרשלנות. לפיכך, על מנת להבהיר את חשיבותו של מבחן זה, מוצע לנסחו באופן פוזיטיבי, להבדיל מההגדרה הנגטיבית הקיימת בחוק הקיים. זאת ועוד, מבחן הסיכון הסביר כנוסחו בסעיף 21(א)(2) עלול להתפרש כחל רק לגבי עבירות שאחד מיסודותיהן היא התרחשותה של תוצאה בפועל (להלן – עבירות תוצאה), קרי: בעבירות שאינן עבירות תוצאה לא נדרש להוכיח שהסיכון הטמון בהתנהגות אינו סיכון סביר. על מנת להסיר ספק זה מוצע להבהיר שגם בעבירות שאינן עבירות תוצאה, אך מנוי בהן יסוד של יצירת סיכון או סכנה, חל מבחן שימנע הרשעה של מי שלא יצר סיכון בלתי סביר.

 

 

 

 

ג. עיקרי החוק המוצע

 

1. עבירת הרצח הבסיסית

עבירת הרצח המוצעת כוללת מעשים שגרמו למותו של אדם בכוונה או באדישות, אף אם לא התגבשו בעושה יסודות כוונה תחילה. מוצע כי העונש בצד עבירת הרצח הבסיסית יהיה מאסר עולם כעונש מרבי או מאסר שלא יעלה על שלושים שנה. נוכח חומרתה המיוחדת של עבירה זו, מוצע שהוראות סעיף 41 לחוק העונשין, הקובעות כי מאסר עולם שאינו חובה משמעו מאסר בפועל שלא יעלה על 20 שנים, לא יחולו על עבירת הרצח וכי במידה שבית המשפט יטיל עונש קצוב בשנים – העונש לא יעלה על שלושים שנות מאסר.

 

כאמור, מוצע כי היסוד הנפשי בעבירת הרצח הבסיסית יכלול המתה מכוונת והמתה באדישות. עבירת הרצח כנוסחה היום כוללת מספר חלופות: המתת הורה או סב; המתה בכוונה תחילה; המתה תוך ביצוע עבירה; והמתה כדי להבטיח בריחה או הימלטות מעונש. יסודות הכוונה תחילה, הנשאבים מסעיף 301 לחוק העונשין, הם: הכנה, החלטה להמית והעדר התגרות. הלכה למעשה, פורשו בפסיקה יסודות אלו באופן שקירב מאוד את ה"כוונה תחילה" ל"כוונה".[1] לעומת זאת, בחלופות האחרות של עבירת הרצח לא נדרשת כוונה, ונראה שלפי הפסיקה די בפזיזות – ובכלל זה גם קלות דעת - כלפי התוצאה הקטלנית.[2]

 

בעוד עבירת הרצח בדין הקיים נועדה לתפוס את כל המקרים החמורים ביותר האפשריים של המתת אדם, עבירת הרצח הבסיסית המוצעת נועדה לתפוס את המקרים החמורים, אך לא את החמורים ביותר. למקרים החמורים ביותר נועדה העבירה של רצח בנסיבות מחמירות, אשר מהווה, במידה רבה, המחליפה המהותית של עבירת הרצח הקיימת. היסוד הנפשי של אדישות הולם את עבירת הרצח הבסיסית משום שהוא מגלם עמדה שלילית מובהקת ויסוד נפשי מגונה כלפי הערך של חיי אדם. יסוד נפשי של אדישות, מוגדר בסעיף 20(א)(2)(א) לחוק העונשין כשוויון נפש לאפשרות גרימת תוצאות המעשה הנמנות עם פרטי העבירה. העושה האדיש אינו חפץ בהשגת התוצאה הקטלנית. דווקא על רקע זה ולאור חשיבותו של ערך חיי אדם, ניתן לצפות מהעושה להעדיף בבירור להמנע ממעשה שהוא צופה שיביא להתרחשות התוצאה. אולם לאדיש, בניגוד לקל הדעת, אין העדפה כזו, אחת היא לו אם יקופחו חיי אדם אם לאו. על כן יסוד נפשי זה מבטא זלזול מובהק והתנכרות קשה וחמורה לערך חיי אדם, שבעטיים מעשה ההמתה הוא מעשה חמור מובהק.

 

בשיטת המשפט הישראלית, רוב העבירות מבוססות על מחשבה פלילית, המוגדרת בסעיף 20(א) לחוק, וכוללת – בהתייחס לאפשרות גרימת תוצאות המעשה – הן את הכוונה, והן את הפזיזות. בחלק מעבירות התוצאה ישנה אבחנה בין כוונה ופזיזות. באף אחת מהעבירות כיום, אין הבחנה בין שתי חלופות הפזיזות – אדישות וקלות דעת. עם זאת, מהנימוקים שצוינו לעיל, בנוגע לעבירות המתה יש הצדקה עניינית לאבחנה בין יסוד נפשי של אדישות ליסוד נפשי של קלות דעת, וכן לכריכה של האדישות והכוונה יחד, תוך אבחנה ביניהן ובין קלות הדעת. יצויין כי נציגי הסניגוריה הציבורית בצוות קרמניצר סברו, בדעת מיעוט, כי אין לכלול המתה באדישות בגדר עבירות הרצח, והציעו תחת זאת לקבוע עבירה נפרדת של המתה באדישות, שהעונש המרבי בצידה יהיה עשרים שנות מאסר.

 

לגישה הקושרת בין כוונה לאדישות תימוכין בגישת המשפט הקונטיננטאלי. שיטת משפט זו אינה מבחינה, ככלל, בין כוונה לאדישות, ושניהם מרכיבים את היסוד הנפשי הנדרש ככלל לאחריות פלילית בעבירות המתה.[3] גישה זו תואמת גם את הדין במדינות המשפט המקובל, וביניהן אנגליה, ארצות הברית, קנדה, סקוטלנד, אוסטרליה וניו-זילנד, שבהן קיימות עבירות רצח שאינן דורשות כוונה להמית.

 

העונש בחוק הקיים על עבירת הרצח הוא עונש מאסר עולם חובה. בית המשפט אינו מוסמך לסטות מעונש זה, אלא במקרים המנויים בסעיף 300א לחוק. על עונש החובה של מאסר עולם נמתחה ביקורת בפסיקה ובספרות המשפטית, ביקורת שהובילה, בין היתר, לחקיקתו של סעיף 300א בשנת 1995.[4]

 

כאמור, מוצע לקבוע עונש של מאסר עולם כעונש מרבי בצד עבירת הרצח הבסיסית, ואילו עונש מאסר עולם כעונש חובה בצד עבירת הרצח בנסיבות מחמירות. העונש של מאסר עולם הוא עונש ראוי כעונש מרבי בגין רצח. במקרים החמורים של עבירת הרצח, ישנה הצדקה להטלת עונש חריג שאינו לתקופה קצובה – קרי, מאסר עולם. עונש זה מבטא את החשיבות המיוחדת של ערך חיי האדם, החומרה המיוחדת שבקיפוחם וההוקעה החברתית הראויה למעשה ולעושה. קביעת עונש זה כעונש מרבי בעבירת הרצח הבסיסית, תאפשר גמישות והטלת עונשים קלים יותר במקרים המתאימים.

 

2. עבירת רצח בנסיבות מחמירות

מוצע לקבוע עבירה של רצח בנסיבות מחמירות, שתמנה נסיבות מסוימות, בגינן יורשע המבצע בעבירה כאמור. העונש בצד עבירה זו יהיה, כאמור, מאסר עולם כעונש חובה. מאחר שעבירה זו מונה את מצבי ההמתה החמורים ביותר במדרג עבירות ההמתה, בהם המעשה מבטא דרגה גבוהה במיוחד של אשמה, ראוי כי העונש שייגזר על מעשים אלה יהיה העונש החמור ביותר, עונש המבטא את הערך העליון של קדושת חיי אדם ואת הפגיעה הקשה ביותר בערך זה במעשי ההמתה במקרים אלה.

 

יחד עם זאת, מוצע לאפשר לבית המשפט, במקרה בו מצא שהתקיימו נסיבות מיוחדות שבגינן המעשה אינו מבטא דרגה גבוהה במיוחד של אשמה, על אף התקיימותן של הנסיבות המחמירות הקבועות בעבירה – להרשיע את העושה בעבירת הרצח הבסיסית. כאמור, לפי המוצע - הורשע אדם בעבירת הרצח הבסיסית  - לא יהיה בית המשפט מחוייב להטיל מאסר עולם.

 

הנסיבות המחמירות כוללות את מקרי הרצח החמורים ביותר, מקרי רצח המבטאים חומרה מוסרית מיוחדת, בהתבסס, בין היתר, על החקיקה במדינות אחרות בעולם. קביעת עבירת רצח בנסיבות מחמירות מבטאת את משקלם המיוחד של שיקולי האשם, ההוקעה, הגמול וההרתעה במקרים אלה, הן בדרך של תיוג מיוחד של מעשה הרצח כרצח בנסיבות מחמירות והן בדרך של ענישת חובה. עם זאת, קיים קושי בתיחום מדויק מראש של עבירת הרצח בנסיבות מחמירות באמצעות נוסחה משפטית, או קביעת נסיבות מסוימות. ייתכנו מקרים פרטניים שנסיבותיהם הייחודיות לא ילוו בדרגת האשמה החמורה המאפיינת את העבירה המוחמרת, אף שהתקיימה הנסיבה המחמירה שקבע המחוקק. במקרים חריגים אלו לא מוצדק להרשיע את העושה בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות ולתייגו באופן זה. לפיכך, מוצע כי באותם מקרים חריגים, בהם לדעת בית המשפט הדן בעניין, המעשה אינו מבטא דרגה גבוהה במיוחד של אשמה, יימנע בית המשפט מהרשעה בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות, גם אם התקיימה נסיבה מחמירה, ותחת זאת ירשיע את העושה בעבירה הבסיסית של רצח, שעונשה המרבי הוא מאסר עולם. יודגש כי על פי המוצע שיקול הדעת שיינתן לבית המשפט יהיה בשאלת האחריות בלבד. ככל שהחליט בית המשפט להרשיע בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות, עליו להטיל על הנאשם מאסר עולם כעונש חובה.

 

נציגי הסניגוריה הציבורית בצוות קרמניצר סברו, בדעת מיעוט, כי יש ליתן לבית המשפט גם שיקול דעת לסטות מעונש החובה כשהוא מרשיע בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות. נציגי הסניגוריה הציבורית סברו, כי אין להגביל את בית המשפט לנסיבות הנוגעות למידת האשמה שבמעשה, אלא יש לאפשר לבית המשפט להתחשב במכלול הנסיבות הרלוונטיות לענישה ובכלל זה נסיבותיו האישיות של העושה. 

 

חלק מהנסיבות המחמירות כוללות מניע או מטרה. בעניין זה, במסגרת דיוני צוות קרמניצר נדון הנושא של הלכת הצפיות, על פיה ראייה מראש את התממשות המטרה כאפשרות קרובה לוודאי כמוה כמטרה לגרמן. בשאלה זו עמדת צוות קרמניצר, למעט נציגי הסניגוריה הציבורית, היתה כי יש להחיל את הלכת הצפיות על עבירת הרצח בנסיבות מחמירות, כאשר הנסיבה המחמירה כוללת מטרה מיוחדת. יצוין, כי נשקלה האפשרות לעגן עמדה זו בנוסח המוצע ולקבוע מפורשות את תחולת הלכת צפיות בנסיבות אלו. עם זאת, הוחלט שאין מקום לקבוע הוראה מיוחדת בעבירה זו, מחשש שקביעה כאמור עלולה ליצור הסדר שלילי בעבירות מטרה עתידיות.

 

להלן פירוט הנסיבות המחמירות:

(1)        מעשה שנעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית – מקרה מובהק בו ישנה חומרה מיוחדת הוא מקרה של רצח המבוצע לאחר תכנון או שקילה, כאשר היה סיפק בידי הממית לשקול את השלכות מעשיו ואת תוצאותיהם, או כאשר הרצח תוכנן מבעוד מועד והתגבשה החלטה להמית. יודגש, כי לא מדובר אך במקרים של התנקשות מתוכננת זמן-מה מראש, אלא במקרים בהם הממית שקל והחליט לקטול את קורבנו, להבדיל ממקרים בהם הרצון להמית נוצר באופן ספונטאני ובלהט הרגע. החוק הקיים ביקש לבטא רעיון זה, באמצעות המונח "כוונה תחילה". אולם נוסח עבירת הרצח בחוק הקיים בהקשר של כוונה תחילה, הקבוע בסעיפים 300(א)(2) ו- 301 לחוק (הגדרת ה"כוונה תחילה"), בעייתי ומסורבל. כאמור, עבירת הרצח בכוונה תחילה הורחבה בפסיקה באמצעות צמצום יסודות הכוונה תחילה (הכנה, החלטה להמית והעדר התגרות), עד כי, למעשה, העבירה אינה מוגבלת למקרים הנזכרים לעיל. לפיכך, מוצע לנסח מחדש רעיון זה, על מנת שמקרים של המתה בכוונה ספונטאנית, כגון לאחר קינטור סובייקטיבי ששלל תכנון ושקילה, לא ייכנסו בגדרי חלופה זו.

 

(2) ביצוע רצח במטרה לאפשר או להקל על ביצוע עבירה אחרת או במטרה לכסות על ביצוע עבירה אחרת, או במטרה להימלט מהדין לאחר ביצוע עבירה אחרת – סעיפים 300(א)(3) ו- 300(א)(4) לחוק העונשין קובעים כי הגורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה, וכן הגורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש – מבצע רצח. ההגדרה הקיימת מעוררת קושי בשני מובנים: האחד, היסוד הנפשי הנדרש בה הוא פזיזות, הכוללת אף קלות דעת (כעולה מסעיף 20(א) לחוק העונשין). השני, בשתי החלופות הראשונות: המתה תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה - לא נדרש קשר ענייני בין מעשה ההמתה לבין העבירה האחרת. בנוסח המוצע בתזכיר זה, נדרש מפורשות קשר ענייני בין ההמתה, לבין העבירה האחרת מעבר לעצם ביצוען במקביל. לפיכך, המתה תיחשב לרצח בנסיבות מחמירות, לפי נסיבה זו, אם בוצעה במטרה לאפשר ביצוע עבירה אחרת או במטרה להימלט מהדין לאחר ביצועה. כמו כן, ברור כי על פי הנוסח המוצע הדרישה בעבירות הרצח ליסוד נפשי של אדישות או כוונה ביחס לתוצאה הקטלנית תחול גם לגבי חלופה זו.

 

(3) קורבן שהוא עד בהליכים פליליים – מוצע לקבוע נסיבה מחמירה זו, המשקפת חומרה מיוחדת הנובעת מפגיעה קשה בערך מוגן נוסף, פרט לפגיעה בערך חיי אדם: הפגיעה בסדרי השלטון והמשפט. מעשה המתה של עד בהליכים פליליים עלול להרתיע עדים מלהעיד, לקרוא תיגר על יציבות שלטון החוק, ובכך עלול לפגוע בתפקודה של מערכת המשפט ובשלטון החוק.

 

(4) ביצוע רצח במטרה לעורר פחד או להניע גוף שלטוני – מוצע לקבוע כנסיבה מחמירה מצב בו עבירה מבוצעת מתוך מטרה טרוריסטית. נסיבה זו קובעת כי גם מעשה של יחיד, שלא במסגרת פעילות ארגונית, אך בעל פוטנציאל להשלכות ציבוריות רחבות וקשות, הוא בעל חומרה מיוחדת המצדיקה קביעתו כנסיבה מחמירה. מעשה רצח במסגרת ארגון טרור או ארגוני פשיעה אחרים די בו כדי לבסס קטגוריית חומרה עצמאית (ראו, להלן, פסקה (12)). הגדרה זו מבוססת במידה רבה על הגדרת "מעשה טרור" בהצעת חוק המאבק בטרור, התשע"א-2011.[5]


(5) מניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור – מוצע לקבוע כי מעשה רצח ממניע של גזענות הוא נסיבה מחמירה, המצדיקה תיוג חמור במיוחד, ושבגינה ראוי שיוטל על הרוצח מאסר עולם כעונש חובה. בהקשר זה מוצע להפנות לסעיפים 144א ו- 144ו לחוק העונשין. סעיף 144ו לחוק קובע כי מניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור לביצוע עבירה יהווה נסיבה מחמירה, אשר העונש בגינה הוא כפל העונש הקבוע לאותה עבירה, או עשר שנות מאסר, לפי הקל יותר. "גזענות" מוגדרת בסעיף 144א כ"רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכול בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני". לפי סעיף 144ו(א), הנסיבה המחמירה האמורה חלה לגבי עבירה שנעברה בשל מניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור "מחמת דת, קבוצה דתית, מוצא עדתי, נטייה מינית, או היותם עובדים זרים".

 
(6) ביצוע רצח כפעולה עונשית במטרה להטיל מרות על ציבור – מוצע לקבוע כנסיבה מחמירה מעשה רצח הנעשה כלפי אדם שהוא חלק מציבור,[6] במטרה להענישו ולהטיל מרות על אחרים. החומרה היתרה במקרה זה היא שהמעשה אינו פוגע בקורבן בלבד, כי אם מטרתו כפיית דרך התנהגות על אנשים נוספים השייכים לאותו הציבור, הגבלת חירותם והשפלתם. המקרים המובהקים בהם תתקיים נסיבה זו הם המקרים שכונו "רצח על רקע כבוד המשפחה". בתי המשפט בישראל לא קיבלו את הדוקטרינה של הגנה תרבותית וראו מקרים אלה כרצח בכוונה תחילה.[7]

 

(7) אכזריות מיוחדת או התעללות בקורבן – מוצע לכלול כנסיבה מחמירה מצבים בהם לרצח התלוותה פגיעה נוספת בקורבן. נסיבה זו נועדה לבטא את הסלידה החברתית המוגברת כלפי רצח הנעשה תוך התעללות גופנית או נפשית, או כשהמעשה נעשה באכזריות רבה. על מנת להתמודד עם החשש כי כל רצח הוא אכזרי מעצם טיבו, מוצע כי הנסיבה תכלול את הביטוי "אכזריות מיוחדת", המגלם דרישה לאכזריות החורגת ממעשה ההמתה כשלעצמו. בנוסף מוצע כי לנסיבה זו תתווסף חלופה של התעללות בקורבן, הקיימת גם בעבירת האינוס כנסיבה מחמירה.[8]

 

(8) הקורבן הוא קטין שעובר העבירה אחראי עליו – נסיבה מחמירה זו, כמו הנסיבה המחמירה המוצעת בפסקה (9) במקרה של קורבן חסר ישע, באה לבטא את ההגנה המוגברת שהחוק מעניק לקורבנות שהם פגיעים במיוחד. בנוסף, המתה של חלש מבטאת עמדה מוסרית מגונה במיוחד של העושה. מוצע לקבוע את הנסיבה המחמירה במקרה של קורבן קטין שאינו חסר ישע, כאשר ההמתה נעשית על ידי האחראי עליו, האמור להגן עליו ולדאוג לצרכיו. החומרה במקרה זה נובעת לא רק מהיותו של הקורבן חלש, אלא גם מהפרת האמון והמעילה בתפקיד מצד הפוגע, האמור להיות אחראי על רווחתו של הקורבן.

 

(9) הקורבן הוא חסר ישע – מוצע לקבוע נסיבה זו במקרים בהם הקורבן חסר ישע, ובכלל זה כאשר הוא ילד צעיר שהינו בגדר "חסר ישע". על פי סעיף 368א לחוק העונשין, "חסר ישע" הוא מי שמחמת גילו, מחלתו או מוגבלותו הגופנית או הנפשית, ליקויו השכלי או מכל סיבה אחרת, אינו יכול לדאוג לצרכי מחייתו, לבריאותו או לשלומו. אוכלוסיית חסרי הישע היא אוכלוסייה חלשה באופן מיוחד, התלויה באחרים לצורך מילוי צרכים בסיסיים. המתתו של חסר ישע מבטאת זלזול חמור במיוחד בערכים בסיסיים של אנושיות, במקום בו היחס האנושי המצופה הוא דווקא יחס של חמלה. לאור זאת, ראוי להגדיר את הנסיבה כנסיבה מחמירה ללא קשר לזהות הפוגע, ולא להגבילה רק למקרים בהם הפוגע הוא האחראי על אותו חסר ישע.

בענין זה יוזכר כי סעיף 300(א)(1) לחוק העונשין קובע עבירת רצח בגרימה במזיד, במעשה או במחדל אסורים, למותו של אביו, אמו, סבו או סבתו של הממית. מוצע לא לכלול נסיבה זו בין הנסיבות המחמירות. על אף שהמתת הורה או סב מהווה מעשה מגונה במיוחד של המתת אדם נוכח התנכרות הממית לחובת כיבוד הורים, הרי שהמתת בן משפחה יכולה להתרחש בנסיבות שונות, ולא לכל מקרה ממין זה נלווית בהכרח חומרה מיוחדת. במידה שההורה הוא "חסר ישע" המעשה ייכלל במסגרת הנסיבה המחמירה המוצעת לפי פסקה (9).

 

(10) הקורבן הוא עובד הציבור הממלא תפקיד באכיפת החוק או בניהול הליכים משפטיים או נבחר הציבור, והפגיעה כוונה אליו בשל תפקידו – נסיבה זו משקפת פגיעה בערך מוגן נוסף, הוא השמירה על סדרי השלטון והמשפט. הנסיבה מובילה להרשעה ברצח מדרגה ראשונה גם בשיטות משפט רבות אחרות. מוצע לקבוע את הנסיבה המחמירה רק במקרים של פגיעה בעובדי ציבור שעיסוקם קשור לאכיפת החוק, דוגמת שופטים, שוטרים, סוהרים, סניגורים, תובעים, וקציני מבחן. הרציונאל המרכזי להגנה מוגברת על אותם עובדי ציבור היא שפגיעה בהם בקשר למילוי תפקידם מבטאת התרסה בוטה נגד שלטון החוק. בנוסף, אנשי אכיפת החוק נתפסים כמייצגים באופן מובהק את המדינה, ולכן הפגיעה בהם נתפסת גם כפגיעה במדינה.

מוצע להחיל את הנסיבה המחמירה האמורה גם על רצח אנשים בעלי מעמד ציבורי בישראל ונבחרי הציבור בקשר למילוי תפקידם, מאחר שהפגיעה בהם כרוכה בפגיעה מיוחדת בסדרי השלטון ובשיטת המשטר. מוצעת רשימה מצומצמת יחסית של נציגי הציבור ונבחריו, הכוללת את נשיא המדינה, חבר ממשלה, חבר כנסת וראש רשות מקומית.

(11) סכנה לאנשים מלבד הקורבן – מקרה נוסף שבו מתהווה פגיעה נוספת בערך מוגן, קיים כאשר העושה חושף אנשים נוספים פרט לקורבן לסכנה של פגיעה חמורה, למשל במקרה של הנחת פצצה במקום בו שוהים אנשים אחרים מלבד הקורבן המיועד, או הצתה של מקום כזה. על כן מוצע לקבוע נסיבה מחמירה כאשר המעשה בוצע תוך יצירת סכנה ממשית לפגיעה בגופו של אדם נוסף מלבד הקורבן.

 

(12) רצח במסגרת פעילות ארגון פשע או ארגון טרור – מוצע להגדיר כנסיבה מחמירה רצח שבוצע על ידי חבר בארגון פשיעה או בארגון טרור ונועד לקדם את מטרות אותו ארגון, משום שארגונים אלה יוצרים מטבעם סיכון מיוחד ובלתי נסבל לביצוע פשעים, ומשום שהמתת אדם במסגרת פעילות של ארגון שכזה ובמטרה לקדם את פעילותו מציבה איום חמור על שלטון החוק, גורמת לחרדה בציבור ומגלמת חומרה מוסרית רבה.

 

(13) מניעים מיוחדים – רצח מתוך תאווה להמית גרידא או מתוך הרצון לספק את יצר המין הם מקרים חמורים באופן מיוחד, הן מבחינת אשמת העושה והן מבחינת החרדה שהם גורמים לציבור. לפיכך, מוצע לכלול מקרים אלו בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות.

 

3. המתה בנסיבות של אחריות מופחתת

המקרים הבאים בגדר עבירת ההריגה כנוסחה היום יהיו, על פי הנוסח המוצע בתזכיר, בגדר אחת משלוש עבירות: מעשי המתה שנעשו באדישות ככלל יהיו בגדר עבירות הרצח. מעשה המתה בעקבות קינטור – יהיה על פי המוצע בגדר עבירה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת, ומעשה המתה שנעשה בקלות דעת, יהיה בגדר העבירה הספציפית של המתה בקלות דעת. עבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת המוצעת, כוללת מקרים שהיו נכנסים להגדרה של עבירת הרצח הבסיסית או להגדרת עבירת הרצח בנסיבות מחמירות, אך מגלמים, בשל נתונים הקשורים במעשה או בעושה, דרגת אשמה פחותה הנלווית למעשה. רובם של מקרים אלה באים היום בגדר סעיף 300א לחוק העונשין הקובע ענישה מופחתת בגין רצח נסיבות אלו. מוצע לקבוע בצד עבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת עונש מאסר של עשרים שנה, הזהה לעונש הקיים היום בצד עבירת ההריגה. עונש זה מבטא מחד גיסא, את הגמול הראוי בגין נטילה מכוונת של חיי אדם, הוקעת המעשה והרתעה ראויה - במיוחד במקרים חמורים של המתה בעקבות קינטור או בעקבות הפרעה נפשית - אך מאידך גיסא, מבטא הקלה מהעונש של מאסר עולם כעונש מרבי, עקב הנסיבות המפורטות בעבירה זו.

מוצע כי העונש המרבי בצד עבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת ייוותר עשרים שנה גם אם מתקיימות הנסיבות ההופכות את הרצח לרצח בנסיבות מחמירות. כלומר, אם רצח על רקע של הפרעה נפשית חמורה, למשל, היה אכזרי במיוחד, העושה יורשע בהמתה בנסיבות של אחריות מופחתת, וניתן יהיה לתת ביטוי לנסיבות המחמירות במסגרת העונש המרבי של אותה עבירה. חברי צוות קרמניצר נחלקו בשאלת העונש הראוי לעבירה זו – האם עשרים שנה כמוצע בתזכיר זה, או חמש עשרה שנים. 

כאמור, מאחר שמדובר במקרים שאלמלא הנסיבות המצדיקות הקלה באחריות הרשעה, היו באים בגדר עבירות הרצח – הרי שלמעט המקרים המנויים בסעיף קטן (ה), היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה זו הוא יסוד נפשי של אדישות או כוונה.

 

כותרתה של העבירה המוצעת – "המתה באחריות מופחתת", באה ליתן ביטוי לאשם הפחות המיוחס בעבירה זאת, ביחס לעבירת הרצח, והיא עולה בקנה אחד עם העונש שמוצע לקבוע בצידה – 20 שנות מאסר. עם זאת, יכולה להשמע טענה שדווקא משום שעבירה זו מורכבת מאסופה של מקרים ספציפיים של המתה שלולא נסיבות מיוחדות מקלות שונות שהתקיימו בהם, היו בגדר רצח ורצח בנסיבות מחמירות, אזי היה מקום שכותרתה של עבירה זו יהיה "רצח בנסיבות מקלות". מנגד, שימוש במונח "רצח" במקרים אלה עלול מצד אחד לפגוע ביסוד הקלון החריף שבמונח זה, ומהצד השני להביא לגישה מחמירה מדי ביחס למקרים המנויים בעבירה זו.

 

להלן מפורטים המצבים הנכללים בעבירת ההמתה באחריות מופחתת:

סעיף קטן (א) – קינטור – מוצע לכלול בגדר עבירת ההמתה באחריות מופחתת מצבים של קינטור. בחוק הקיים יסוד העדר ההתגרות הוא יסוד שלילי, שעל התביעה מוטל הנטל להוכיחו על מנת שאדם יורשע ברצח. החלופה להרשעה בעבירת הרצח, במידה שהתביעה אינה עומדת בנטל הוכחה זה, היא הרשעה בהריגה. הפסיקה פירשה את היסוד השלילי של העדר התגרות ככולל מבחן סובייקטיבי ומבחן נורמטיבי (המכונה לעתים מבחן "אובייקטיבי"), כלומר האם העושה קונטר באופן סובייקטיבי, והאם אדם סביר היה מקונטר באותה סיטואציה.[9] ביקורת רבה הופנתה בספרות המשפטית כלפי השימוש במבחן "האדם הסביר".[10] בדנ"פ ביטון בחן בית המשפט העליון את מבחני הקינטור ובמיוחד את המבחן הנורמטיבי וקבע כי ישנם טעמים מוסריים וחברתיים המצדיקים להותיר את המבחן הנורמטיבי על כנו.[11] אולם בית המשפט המליץ על רפורמה כללית בעבירות ההמתה במסגרתה תיבחן גם הביקורת כלפי המבחן הנורמטיבי ה"טהור".[12]

 

המבחן המוצע לקינטור זונח את השימוש במבחן "האדם הסביר", שכאמור זכה לביקורת, ויוצר במקומו מבחן חלופי שיאפשר הקלה באחריות, בנסיבות בהן ההתגרות הובילה את העושה למצב בו הוא התקשה קושי רב לשלוט בעצמו, קושי שיש בו, בנסיבות המקרה, כדי למתן את אשמתו. הגדרת הקינטור המוצעת כוללת מבחן סובייקטיבי – הדרישה היא לתגובה אמוציונאלית עזה להתגרות, אשר פגעה בצורה קשה ביכולת השליטה העצמית של הנאשם; ומבחן נורמטיבי – על בית המשפט להכריע, האם הרגש העז שהתעורר לנוכח ההתגרות והקושי הרב בשליטה העצמית גורעים מאשמתו של המקונטר. בחינה זו תבוצע מנקודת מבט חברתית ומוסרית, שהיא חיצונית למקונטר.

 

על מנת שאשמת העושה תפחת באופן משמעותי, צריך להתקיים יחס הולם בין טיב ומידת ההתגרות לבין הפגיעה הניכרת בשליטה העצמית, שנגרמה על ידה, להבדיל מהתגובה הקטלנית. לא כל המתה במצב של איבוד ניכר של שליטה עצמית, בעקבות עלבון או אפילו הרמת יד, משקפת רמת אשמה שהיא פחותה משמעותית מרמת האשמה המאפיינת רצח.

המונח "למתן את אשמתו" מאפשר לבית המשפט שיקול דעת בבחינה הנורמטיבית לשקול כל נתון הנוגע לנסיבות המקרה, שנראה רלוונטי להערכת האשמה, לרבות נתוניו האישיים של העושה, ככל שהם רלוונטיים למידת האשמה שבמעשה. יובהר כי אין הכוונה שיישקלו נתונים אישיים ואחרים שאינם נוגעים למידת האשמה שבמעשה. חלק הכרחי ולגיטימי של התפקיד השיפוטי, בהקשר זה, הוא לצקת תוכן במבחן הנורמטיבי המוצע, ולהתמודד עם מורכבותם של תרחישים קונקרטיים. בסופו של דבר, המבחן המוצע מבטא תחושת צדק אנושית, מבלי לפגוע במסר לציבור בדבר האיסור המוחלט להמית.

 

בכל הנוגע לפרשנות המונח "התגרות" יודגש, כי המבחן המוצע אינו בא לשנות את הדין הקיים, אשר כולל בחובו ממד נורמטיבי: לא כל מעשה שהנאשם ראה בו פרובוקציה, ייחשב ל"התגרות". רק מעשים בלתי לגיטימיים במהותם – מנקודת מבט חברתית-מוסרית חיצונית לנאשם, שיש להם פוטנציאל  משמעותי של הקנטה והרגזה, מהווים "התגרות".[13]

 

 

סעיפים קטנים (ב) עד (ד) – סעיפים אלו מאמצים באופן כמעט מלא את הנסיבות המטופלות כיום במסגרת סעיף 300א, אשר כאמור התווסף לחוק בשנת 1995 במסגרת תיקון מס' 44 לחוק העונשין. תיקון 44 נחקק בעקבות ביקורת שנמתחה על נוקשותו של עונש מאסר עולם חובה בגין רצח, במקרים מיוחדים הגובלים באי שפיות הדעת או בסייגי האילוץ, או כאשר העושים המיתו אדם לאחר שנקלעו, שלא באשמתם, למצוקה קשה ביותר, ובמעשיהם התקיימו נסיבות מיוחדות, שאינן עומדות מבחינה מוסרית בדרגה אחת עם מעשי רצח טיפוסיים.[14] הצעת החוק המקורית לתיקון 44 לחוק הציעה מודל של "אחריות מופחתת", אולם בסופו של דבר אומץ מודל של "ענישה מופחתת", על פיו מורשע ברצח זכאי להקלה מעונש החובה במקרים המפורטים בסעיף. כתוצאה מהאמור, המקרים המפורטים בסעיף 300א, בנוסחו כיום, מאפשרים לבית המשפט להקל בעונש, אולם הם אינם נוגעים לשאלת האחריות הפלילית. הנוסח המוצע בא לקבוע לגבי המצבים המוגדרים בסעיף 300א לחוק הסדר של "אחריות מופחתת" תחת ההסדר שמאפשר הקלה בעונש בלבד, בדומה למודל שהופיע בהצעת החוק המקורית, כך שמקרים אלה ייכללו בעבירת המתה הפחותה בחומרתה מעבירת הרצח. הסדר של אחריות מופחתת צודק יותר, משום שאין הוא מטיל על העושים הבאים בגדרו סטיגמה של רוצחים. גם מבחינת הענישה, יש בהסדר כזה התאמה טובה יותר לתיוג הנלווה להרשעה, שכן נמנע מצב בו נגזרים עונשים קלים יחסית בגין הרשעה ברצח. מצבים אלו כוללים מעשי המתה שנעשו כשהנאשם היה במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו בידי מי שהנאשם גרם למותו; מעשי המתה שנעשו במצב של הפרעה נפשית חמורה ומעשים שנעשו בחריגה במידה מועטה מסייג לאחריות פלילית.

 

בעניין האחרון מוצע שינוי מסוים מהדין הקיים: בעוד סעיף 300א(ב) מאפשר סטייה מעונש החובה במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה בנסיבות העניין, מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף 34טז לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח, מוצע להרחיב את הנסיבה גם למצבים בהם החריגה לא היתה מתחום הסבירות של ההגנות, אלא מתנאי אחר בהן, ובתנאי שבנסיבות יש כדי למתן את אשמתו של העושה. ההרחבה למצבים הגובלים בסייגים לאחריות פלילית מוצדקת, משום שאין סיבה טובה לאבחן בעניין זה בין תנאי הסבירות, דווקא, לבין התנאים האחרים של ההגנות, וזאת במיוחד לאור התנאי המוצע, על פיו מוטל על בית המשפט לבחון האם היה בנסיבות כדי למתן את אשמתו של העושה. ראוי לאפשר הפחתה הן בסטיגמה והן בעונש, במקרה בו האשמה פחתה, שאחרת תהיה התוצאה העונשית בלתי מידתית לחומרת העבירה. הרחבה זו אף עולה בקנה אחד עם הדין החל בשיטות משפט אנגלו-אמריקאיות, אשר אימץ דוקטרינות שונות של "הגנה עצמית פגומה" (Imperfect Self-Defense) ושל "הגנה עצמית מוגזמת" (Excessive Self-Defense). על פי דוקטרינות אלו, נאשם אשר הגיב למעשה אלימות בכוח קטלני בלתי מידתי, אך האמין, בתום לב, שהיה צריך להשתמש בכוח קטלני – יורשע לא ברצח כי אם בעבירה של אחריות פחותה.

יצויין כי נציגי הפרקליטות בצוות קרמניצר סברו, בדעת מיעוט, כי יש להותיר את הנוסח הקיים בסעיף 300א(ב) לחוק.

 

סעיף קטן (ה) – חזקות הקובעות מצב נפשי של אדישות – ישנן מספר הוראות חיקוק בחלק הכללי של חוק העונשין, הקובעות, במצבים מסוימים, חזקה של אדישות. מוצע לקבוע מצבים אלו במסגרת העבירה של המתה באחריות מופחתת ולא במסגרת עבירת הרצח הבסיסית, משום שכפי שיפורט להלן, מצבים אינם מתאפיינים בזלזול המובהק בחיי אדם המגולם בעבירת הרצח, ועל כן אינם ראויים לתיוג ולענישה דומים.

 

חיקוקים אלה הם סעיפים 34א, 34ט וסעיף 34יד לחוק העונשין:

סעיף 34א, שעניינו עבירה שונה או נוספת, קובע את אחריות מבצע בצוותא לעבירה שונה או נוספת שביצע העושה, כשהוא עצמו לא היה מודע לאפשרות עשייתה, אולם אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשייתה. על פי סעיף 34א(1) המבצע בצוותא יישא באחריות לעבירה שנעברה בכוונה, כעבירה של אדישות בלבד. מוצע לקבוע כי מצבים אלה יבואו בגדר עבירה של המתה באחריות מופחתת, משום שהמצב הנפשי של מבצע בצוותא לרצח המבוצע על ידי שותפו עלול להיות רשלנות או קלות דעת כלפי התוצאה הקטלנית, ועל כן אינו ראוי לתיוג ולענישה של עבירת הרצח.

סעיף 34ט(ב) קובע, כי בעבירות תוצאה רואים את העושה כמי שעשה את העבירה באדישות, אם המעשה נעשה כאשר היה במצב של שכרות, והוא שגרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת והמודעת. גם מקרה זה ראוי להיקבע במסגרת העבירה של המתה באחריות מופחתת, שכן נכללים בו מקרים בהם אדם גרם למותו של אחר, בנסיבות המצוינות בסעיף, אף שלא היה אדיש לתוצאה הקטלנית.

סעיף 34יד לחוק עוסק בכניסה למצב בהתנהגות פסולה. לפי סעיף קטן 34יד(א), הוראות סעיפים 34ז, 34יא ו- 34יב, שעניינם הסייגים של העדר שליטה, צורך וכורח, לא יחולו אם העושה היה מודע או אם אדם מן היישוב במקומו יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע, לפני היווצרות המצב שבו עשה את מעשהו, כי הוא עלול לעשותו במצב זה, ואם העמיד את עצמו בהתנהגות נשלטת ופסולה באותו מצב. לפי סעיף קטן 34יד(ב), במקרה כזה רואים את האדם כמי שעשה את העבירה באדישות, אם העבירה מותנית בתוצאה, ובלבד שהוא לא הכניס עצמו למצב זה במטרה לעבור את העבירה. ראוי לכלול סעיף זה בעבירת ההמתה באחריות מופחתת משום שהוא כולל גם מצבים בהם היסוד הנפשי של העושה אינו מגיע כדי אדישות כלפי התוצאה הקטלנית.

 

4. המתה בקלות דעת

מוצע לקבוע עבירה של המתה ביסוד נפשי של קלות דעת. בדין הקיים, מצב זה הוא בגדר עבירת ההריגה. ההצדקה לקביעת עבירה זו מבוססת על הפער הניכר בין מידת אשמתו של מי שממית תוך אדישות לאפשרות גרימת המוות, לבין מי שמקווה שהתוצאה הקטלנית לא תתרחש, על אף שהוא מודע לאפשרות התרחשותה. מוצע כי העונש בצד עבירה זו יעמוד על תשע שנות מאסר, עונש שהוא קל בצורה ניכרת מהעונש הקבוע היום בצד עבירת ההריגה. עונש מרבי זה עולה בקנה אחד עם הענישה שגוזרים בתי המשפט בעבירות הריגה בנסיבות של תאונות דרכים – בהם מטבע הדברים היסוד הנפשי הוא ככלל קלות דעת - ומהווה מדרג ראוי בין עבירת ההמתה באחריות מופחתת ובין העבירה של גרימת מוות בהתרשלות רבתי.

 

5. המתה בעקבות בקשת הקורבן

מוצע להוסיף עבירה שאחריותה מופחתת, לאותם מקרים מוגדרים ומצומצמים, בהם העושה המית את הקרבן בעקבות בקשה מפורשת, חופשית ושקולה שלו, עקב מצב רפואי קשה, שלא ניתן להקלה באופן סביר. עבירה זו, נבדלת מהעבירה של סיוע להתאבדות, בכך שהפעולה הסופית לא מבוצעת על ידי הקורבן אלא על ידי הממית. כמו כן היא נבדלת מהאפשרות הקיימת על פי חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו-2006 לכבד את רצונו של חולה הנוטה למות שלא לקבל טיפול רפואי שיאריך את חייו, משום שחוק החולה הנוטה למות מאפשר אך הימנעות מטיפול ולא המתה אקטיבית.[15] על אף שישנה הצדקה שלא לכלול מקרים אלו בגדר עבירת הרצח הבסיסית, אלא לקבוע עבירה מקלה, מוצע להגדיר את הקטגוריה כך שלא תפתח פתח למצבים של ניצול מצוקה ולחץ ושל המתה המונעת על ידי הרצון להשתחרר מטיפול בקורבן. על כן מוצע לכלול בהגדרת העבירה מניע של חמלה, כך שתחולתו של הסעיף תצומצם רק לאותם מקרים בהם ראוי מבחינה מוסרית להקל עם העושה.

 

קטגוריה דומה קיימת במשפט המשווה, בדרך כלל במתכונת רחבה יותר, אולם מוצע לקבוע את הסעיף בניסוח מצומצם ביחס לנהוג בעולם, לאור היחס המקפיד במיוחד כלפי הערך של חיי אדם, המתחייב מערכיה של מדינת ישראל. הניסוח כולל שילוב בין קריטריונים אובייקטיביים לקריטריון סובייקטיבי. חלק מהקריטריונים האובייקטיביים קשורים בבקשת הקורבן – נדרשת בקשה חופשית, מפורשת ושקולה. בקשה העומדת בקריטריונים אלה מצמצמת את האפשרות שבקשת המוות היא תוצאה של גחמה או דיכאון רגעי. כמו כן, היא מבטיחה כי האדם שקיבל את ההחלטה למות הוא אדם בגיר ובריא בנפשו, שיכול לבקש בקשה כזו. בקשה מצד קטין או מצד אדם הסובל מבעיות נפשיות, שכליות או התפתחותיות חמורות, לא תעמוד בדרישה זו.

 

6. גרימת מוות בהתרשלות רבתי

מוצע לקבוע עבירה חדשה של גרימת מוות בהתרשלות רבתי, שתהווה מעין דרגת ביניים בין עבירת גרימת מוות ברשלנות לבין עבירה של המתה בקלות דעת. על פי המוצע, די יהיה, לצורך עבירה זו, ביסוד נפשי של רשלנות כלפי התוצאה, אולם יסודותיה של העבירה יהיו חמורים יותר מאשר עבירת גרימת מוות ברשלנות בשני היבטים: האחד, היסוד העובדתי – נדרשת התנהגות אשר סוטה סטייה ניכרת מהתנהגות סבירה, המהווה כשלעצמה הפרה של הדין. כלומר, מדובר בהתנהגויות שהמחוקק הזהיר באופן ספציפי מפני עשייתן. השני, היסוד הנפשי – נדרשת מודעות לגבי ההתנהגות המסוכנת, ורק לגבי התוצאה הקטלנית די ביסוד נפשי של רשלנות. על אף שכאמור, נדרשת מודעות של העושה לטיב התנהגותו, הוא אינו צריך להיות מודע לדין האוסר את ההתנהגות ולכך שהוא סוטה במידה ניכרת מהתנהגות סבירה.

 

העונש המרבי המוצע בצד העבירה של חמש שנות מאסר חמור יותר מאשר העונש בצד העבירה של גרימת מוות ברשלנות. אמנם עונש זה סוטה מהעיקרון הקבוע בחלק הכללי של חוק העונשין, ולפיו לא תיקבע עבירת רשלנות שעונשה חמור משלוש שנות מאסר.[16] אולם, העונש של חמש שנות המאסר מוצדק עקב השילוב של התנהגות מסוכנת במיוחדת מבחינה אובייקטיבית, המעידה על זלזול בוטה בחוק, יחד עם אשמה סובייקטיבית המתבטאת במודעות בפועל של העושה לטיב התנהגותו. עונש של חמש שנות מאסר יוצר מדרג הולם בין העבירה החמורה יותר של המתה בקלות דעת, ובין העבירה הקלה יותר של גרימת מוות ברשלנות.

 

יצויין כי נציגי הסניגוריה הציבורית בצוות קרמניצר סברו, בדעת מיעוט, כי אין מקום לקבוע עבירה זו.

 

7. גרימת מוות ברשלנות

מוצע להותיר על כנה את העבירה של גרימת מוות ברשלנות, בכפוף לתיקון היסוד הנפשי של רשלנות כמוצע להלן.

 

8. נגזרות לעבירות ההמתה

ניסיון לרצח - העבירה של ניסיון לרצח קבועה כיום בסעיף 305 לחוק העונשין, וזו לשונה:

"305. נסיון לרצח

העושה אחת מאלה, דינו – מאסר עשרים שנים:

(1)    מנסה שלא כדין לגרום למותו של אדם;

(2)    עושה שלא כדין מעשה, או נמנע שלא כדין מעשות מעשה שמחובתו לעשותו, בכוונה לגרום למותו של אדם, והמעשה או המחדל עלולים מטבעם לסכן חיי אדם".

יסודות עבירת הנסיון לרצח מנוסחים בסגנון ארכאי, שאינו עולה בקנה אחד עם הגדרת יסודות העבירה בסעיף 35 לחלק הכללי של חוק העונשין, ובמיוחד עם הגדרת היסוד הנפשי בעבירות הניסיון. מוצע לבטל עבירה זו, כך שיחולו הוראות הדין הכללי.

 

אשר לעונש בגין נסיון לרצח - בדין הקיים העונש בצד עבירת הנסיון לרצח הוא עשרים שנות מאסר. עונש זה אינו תואם את ההוראות בחלק הכללי של חוק העונשין בדבר עשיית ניסיון, לפיו על העונש בצד עבירת נסיון לרצח היה להיות מאסר עולם כעונש מרבי: סעיף 34ד לחוק משווה בין ביצוע ובין ניסיון, מלבד אם נאמר בחיקוק או משתמע ממנו אחרת, ואילו לפי סעיף 27 לחוק, הוראה שבה נקבע לעבירה עונש חובה לא תחול על נסיון לעבור אותה. מוצע להחמיר את העונש הקבוע בצד עבירת נסיון לרצח ולקבוע בצידה ובצד עבירת נסיון לרצח בנסיבות מחמירות, בהתאם להוראות החלק הכללי לחוק העונשין, עונש של מאסר עולם כעונש מרבי – בדומה לעונש שמוצע לקבוע בגין שידול לעבירות הרצח. אמנם ישנה משמעות מפחיתת חומרה לנתון של אי קיפוחם של חיי אדם, אולם מבחינת אשמתו הסובייקטיבית של העושה ישנם מקרים בהם אין הניסיון נבדל מן העבירה המושלמת, ולפיכך אין בעונש של 20 שנות מאסר כדי ליתן ביטוי מתאים למשמעות זו. יצויין, כי צוות קרמניצר לא המליץ להחמיר את העונש הקבוע כיום בצד נסיון לרצח. עם זאת, החמרת הענישה כמוצע בתזכיר זה תואמת את מדרג הענישה ביתר העבירות הנגזרות לרצח, כפי שהוצע על ידי הצוות.

 

 

שידול לרצח – כיום לא מוגדרת עבירה מיוחדת של שידול לרצח, ולכן העונש על שידול לרצח, בהתאם לסעיף 34ד בחלק הכללי של חוק העונשין, הוא עונש מאסר עולם חובה. בפסק דין מסראווה[17] נמתחה ביקורת על עונש זה, כעונש בלתי ראוי שאינו נותן ביטוי הולם לפער המוסרי והמשפטי בין המשדל לרצח לבין מי שביצע אותו במו ידיו. לפיכך מוצע לקבוע עבירה מיוחדת של שידול לרצח בנסיבות מחמירות, שהעונש בצדה יעמוד על מאסר עולם כעונש מרבי. עונש מרבי של מאסר עולם מאפשר גמישות והתאמת הענישה למקרי שידול הנבדלים זה מזה בחומרתם. אשר לשידול לעבירת הרצח – מאחר שמוצע לקבוע בצד עבירה זו מאסר עולם כעונש מרבי, הרי שממילא נתונה הסמכות לבית המשפט להטיל עונש קל יותר.

 

סיוע לרצח – כיום לא מוגדרת עבירה מיוחדת של סיוע לרצח, ולכן על-פי סעיף 32(1) בחלק הכללי של חוק העונשין העונש בצד העבירה של סיוע לרצח הוא עונש מרבי של עשרים שנות מאסר. לעומת זאת, על-פי המוצע בתיקון זה, במידה שלא תיקבע עבירה מיוחדת של סיוע לרצח, העונש בצד העבירה של ניסיון לרצח יעמוד על עשר שנות מאסר.[18] עונש זה אינו הולם את המקרים החמורים של סיוע לרצח ואינו עולה בקנה אחד עם מדרג הענישה הראוי. לפיכך, מוצע לקבוע עבירה מיוחדת של סיוע לרצח שהעונש בצדה יעמוד על חמש עשרה שנות מאסר. עונש של חמש עשרה שנות מאסר תואם את העיקרון הכללי על פיו עונשו של המסייע הוא מחצית מעונשו של המבצע העיקרי, שכן הוא מחצית מהעונש המרבי שניתן יהיה להטיל כעונש קצוב לגבי עבירות שדינן מאסר עולם כעונש מרבי בסימן זה (ראו סעיף 311א המוצע).

 

מוצע שלא לקבוע עבירה מיוחדת של סיוע לרצח בנסיבות מחמירות ולהותיר את הענישה בעבירה זו בהתאם לחלק הכללי של חוק העונשין. מאחר שהעונש בצד עבירת הרצח בנסיבות מחמירות הוא מאסר עולם חובה, העונש בצד העבירה של סיוע לרצח בנסיבות מחמירות יעמוד על עשרים שנות מאסר.

 

ניסיון לשידול לרצח – על פי סעיף 33 שבחלק הכללי של חוק העונשין, העונש בצד העבירה של ניסיון לשידול לעבירה שנקבע לה עונש של מאסר עולם חובה הוא מאסר עשרים שנים, ולעבירה שנקבע לה עונש של מאסר עולם הוא מאסר עשר שנים. מכאן שלפי הוראות סעיף זה העונש בגין נסיון לשידול לרצח בנסיבות מחמירות הוא מאסר עשרים שנים, ונסיון לשידול לרצח – אם לא תקבע הוראה מיוחדת לגבי עבירה זו - הוא מאסר עשר שנים. הכלל הנוגע לניסיון לשידול דומה לסיוע, והוא שניסיון לשדל אדם לביצוע עבירה עונשו מחצית העונש שנקבע לביצועה העיקרי. על כן, ובהתאמה לעבירת הסיוע לרצח,  מוצע לקבוע עבירה של ניסיון לשידול לרצח שעונשה חמש עשרה שנות מאסר. מוצע להותיר את הענישה בעבירה של ניסיון לשידול לרצח בנסיבות מחמירות בהתאם לחלק הכללי של חוק העונשין, כלומר העונש בצד עבירה זו יהיה עשרים שנות מאסר.   

 

יצוין כי בעבירות ההמתה האחרות, לא מוצע לקבוע הסדר מיוחד ויחול ההסדר לפי החלק הכללי של חוק העונשין.

 

9.  סיוע ושידול להתאבדות

סעיף 302 לחוק העונשין, הקובע עבירה על שידול או סיוע להתאבדות, לקוי בנוסחו הארכאי, שאינו עולה בקנה אחד עם החלק הכללי של חוק העונשין, בכך שהוא כורך יחדיו את הסיוע ואת השידול להתאבדות ובכך שהעונש בצד העבירה – עשרים שנות מאסר – הוא עונש גבוה יתר על המידה, ובמיוחד ביחס למדרג הענישה המוצע. מוצע לפצל בין השידול להתאבדות לבין הסיוע להתאבדות, וזאת מפני שמצבים של שידול להתאבדות הינם חמורים יותר ממצבים של סיוע להתאבדות. לא בכדי, על פי הדין הכללי, העונש המרבי על שידול לעבירה הוא העונש בצד העבירה העיקרית, ואילו העונש המרבי על סיוע הוא מחצית העונש. רציונאל זה משליך גם על עבירות השידול והסיוע להתאבדות: אדם המשכנע או מתמרץ אדם אחר לשים קץ לחייו מבצע מעשה חמור, הפוגע פגיעה קשה יותר בערך של חיי אדם, מאשר זה המסייע לאדם, שגיבש את דעתו והחליט לשים קץ לחייו, להוציא את החלטתו לפועל. מוצע לקבוע עונש מאסר של ארבע-עשרה שנים בצד העבירה של שידול להתאבדות, עונש התואם את העונש המרבי הקיים במשפט האנגלי. מוצע לקבוע שבע שנות מאסר בצד העבירה של סיוע להתאבדות, שכן עונש זה הוא מחצית מהעונש המוצע לעבירת השידול ותואם את העקרונות הכלליים של חוק העונשין. בנוסף, מוצע נוסח בהיר יותר לעבירות התואם את החלק הכללי של חוק העונשין.

 

10. ביטול עבירות וסעיפים

מוצע לבטל מספר עבירות וסעיפים הקבועים בסימן גרימת המוות, בעיקר מהטעם שחלק מהסעיפים כוללים ניסוחים ארכאיים, קזואיסטים, שאינם רלוונטיים לימינו ואינם הולמים חקיקה מודרנית:

 

סעיף 303 – המתת תינוק - העבירה של המתת תינוק קובעת שאישה, שגרמה למות ולדה, שלא מלאה לו שנה, כשהיא הייתה במצב של ערעור שיקול הדעת, משום שלא החלימה מתוצאות הלידה או מתוצאות ההנקה, דינה – חמש שנות מאסר. מוצע לבטל עבירה זו, ששורשיה במשפט האנגלי, ואשר נועדה לפטור נשים, שהרגו את תינוקותיהן שנולדו מחוץ למסגרת הנישואין, מעונש המוות. לאור שינוי המצב החברתי, בעיקר בנוגע לערך חייהם של תינוקות, והחומרה המיוחדת הנעוצה בגרימת מוות של תינוק חסר ישע שעל הוריו מוטלת האחריות לדאוג לצרכיו – ראוי לבטל את העבירה. בישראל, המקרים בהם נשים שהמיתו את תינוקותיהם הורשעו בעבירה זו, הנם ספורים. מקרים בהם תוכח הפרעה נפשית חמורה של האם ייכללו בעבירת ההמתה, שעונשה המרבי הוא עשרים שנות מאסר. במצבים חריפים פחות, של הפרעה נפשית שאינה חמורה, אך שיש בה כדי להפחית משמעותית את האשמה שבמעשה, על אף התקיימות הנסיבות המחמירות יוכל בית המשפט להרשיע בעבירת הרצח הבסיסית, המאפשרת שיקול דעת לעניין העונש.

יצויין כי נציגי הסניגוריה הציבורית בצוות קרמניצר סברו, בדעת מיעוט, כי יש להותיר עבירה זו על כנה, והציעו נוסח חדש לעבירה הקיימת. הם הצביעו על חשש כי מקרים של המתת תינוק בהן ראוי שלא לתייג את האם כרוצחת, עלולים שלא להכנס לעבירה של המתה באחריות מופחתת, עקב הדרישה להפרעה נפשית חמורה. 

 

סעיף 307 – איום בכתב לרצוח – הסעיף קובע עבירה שעונשה שבע שנות מאסר על מי שגורם במישרין או בעקיפין שאדם יקבל כתב איום ברצח, והגורם יודע תכנו של הכתב. מוצע לבטל את העבירה, מאחר שלמקרים הנכללים בה יש הסדר מספק במסגרת עבירת האיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, ודיני השותפות על-פי חלק הכללי של חוק העונשין, ומאחר שהעונש המוצע בצד העבירה גבוה מדי.

 

סעיף 309 – גרימת מוות – מהי – סעיף זה קובע בסעיפי משנה שונים מצבים בהם מתקיים קשר סיבתי בין המעשה לתוצאת המוות. עם זאת, עולה מהפסיקה כי רשימה זו אינה רשימה סגורה אלא דוגמאות פרטניות למקרים בהם מתקיים קשר סיבתי, ובתיקי עבירות המתה יש להחיל גם את דיני הסיבתיות הכלליים. הטכניקה החקיקתית שעל בסיסה חוקק סעיף זה (רשימה קזואיסטית של מקרים), היא טכניקה מיושנת ואינה מתאימה לחקיקה מודרנית. מאחר שככל הנראה שהמקרים הפרטניים הנמנים בסעיף נבלעים בדין הכללי, העוסק בקביעת קשר סיבתי בעבירות תוצאה, הסעיף לכאורה מיותר ואם כך מן הראוי למחקו. יודגש כי אין במחיקת הסעיף כדי לשנות את המצב המשפטי הקיים ואת כללי הקשר הסיבתי החלים לגבי עבירות ההמתה.

 

סעיף 311 – העלמת לידה – סעיף זה, קובע עבירה שעונשה שנת מאסר, על מי שמשתדל להעלים דבר לידתו של ולד, בסלקו בחשאי את גוויית הולד, בין שמת לפני הלידה או בשעת הלידה ובין לאחריה. סעיף זה חוקק על רקע מציאות עובדתית שונה מהמציאות של ימינו, ואינו עוד רלוונטי. ככל שהסעיף נועד לתת מענה למקרים של סיוע לאחר מעשה לביצוע עבירה או לשיבוש הליכי משפט – יש לכך מענה בעבירות אלו.

 

תיקון סעיף 308 - מוצע לבטל את הסיפה של סעיף 308. סעיף זה מגדיר מיהו אדם לענין סימן עבירות ההמתה וקובע: "משעה שיצא הולד כולו חי מבטן אמו הריהו נחשב אדם לענין סימן זה, בין שנשם ובין שלא נשם, בין שיש לו מחזור דם ובין שאין לו, בין שנכרת חבל הטבור ובין שלא נכרת". הסיפה של סעיף זה, החל מהמילים "בין שנשם", כוללת אבחנות, שלאור התפתחות המדע אין בהן כל צורך ולכן הן מיותרות, על כן מוצע למחקה.

 

11. היסוד הנפשי של רשלנות

היסוד הנפשי של רשלנות קבוע בסעיף 21 לחוק העונשין:

 

 

 

רשלנות

21.

(א)            רשלנות – אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה של לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד -

 

 

(1)          

שלענין הפרטים הנותרים היתה לפחות רשלנות כאמור;

 

 

(2)          

שאפשרות גרימת התוצאות לא היתה בגדר הסיכון הסביר.

 

 

(ב)             רשלנות יכול שתיקבע כיסוד נפשי מספיק רק לעבירה שאיננה מסוג פשע.

 

מוצע לתקן את היסוד הנפשי של רשלנות הקבוע בסעיף 21 לחוק העונשין, בשני עניינים מרכזיים:

האחד, הפיכת מבחן יצירת הסיכון בלתי סביר ממבחן שלילי ("ובלבד [...] שאפשרות גרימת התוצאות לא היתה בגדר הסיכון הסביר"), לתנאי לקיומה של הרשלנות: "במעשהו יצר העושה סיכון בלתי סביר להתרחשות התוצאה". תיקון זה מדגיש את הצורך במתן תוכן משמעותי ליסוד העובדתי של העבירה שהרשלנות היא היסוד הנפשי שלה ונועד לחדד את הרף הנורמטיבי שביישום העבירה ולמקד את האחריות ברשלנות לנאשמים שמעשיהם מקימים אשם המצדיק הרשעה בפלילים. המבחן השלילי של יצירת סיכון בלתי סביר לא בא לידי ביטוי מספיק ביישומו של סעיף 21 לחוק העונשין. התיקון המוצע נועד להדגיש מבחן זה כאמור, ובכך להביא לשינוי הרף הנורמטיבי הקיים, כך שהאחריות ברשלנות תוטל רק במצבים בהם דבק בהתנהגות אשם חמור יותר.  

השני, תיקון שמחיל את מבחן יצירת הסיכון הבלתי סביר גם על עבירות שאינן עבירות תוצאה. לאור נוסחו של סעיף 21(א)(2) מבחן הסיכון הסביר עלול להתפרש כחל רק לגבי עבירות תוצאה בפועל, קרי: בעבירות שאינן עבירות תוצאה לא נדרש להוכיח שהסיכון הטמון בהתנהגות אינו סיכון סביר. על מנת להסיר ספק זה נדרש להבהיר שגם בעבירות שאינן תוצאתיות, אך מנויה ביסודותיהן סכנה, יש מקום למבחן שימנע הרשעה של מי שלא יצר סיכון בלתי סביר. דוגמה לעבירה כזו היא העבירה של מעשי פזיזות ורשלנות, לפי סעיף 338 לחוק העונשין. עבירה זו קובעת כי העושה אחת מההתנהגויות המפורטות בה בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה, דינו שלוש שנות מאסר. יסודות העבירה אינן כוללות תוצאה, אלא יצירת סיכון לחיי אדם, ומן הראוי להחיל גם על עבירה זו את מבחן יצירת הסיכון הבלתי סביר אשר בהגדרת הרשלנות.

יצויין כי עמדת חלק מחברי צוות קרמניצר, בהם יו"ר הצוות, נציגי הסניגוריה הציבורית ומר עמיר פוקס, היתה כי בנוסף לתיקון המוצע, יש להחליף את מבחן "האדם מן הישוב", הקיים היום, במבחן אינדיבידואלי, אשר מתחשב במאפייניו האישיים של הנאשם, ומשקף, לפי עמדה זו, את יכולת הצפייה האמיתית של העושה ומביא לידי ביטוח את עקרון האשמה.

 

ד. השפעת החוק המוצע על החוק הקיים

יתוקנו סעיפים 21, 35א(ב), 300(א), 302, 305, 308; יבוטלו סעיפים 298, 300א, 301, 303, 307, 309, 311; יוספו סעיפים 301א-301ד, 304א, 305א-305ג, 311א לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

 

ה. השפעת החוק המוצע על תקציב המדינה

לא צפויה השפעה.

 

ו. השפעת החוק על תקנים במשרדי הממשלה ועל ההיבט המנהלי

לא צפויה השפעה.

 

ז. להלן נוסח החוק המוצע


תזכיר חוק מטעם משרד המשפטים:

תזכיר חוק העונשין (תיקון מס'...) (עבירות המתה ורשלנות), התשע"ב-2012

 

 

 

תיקון סעיף 21

1.           ב

בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק העיקרי), במקום סעיף 21(א)(2) יבוא:

 

 

"(2)  בעבירות בהן מנויה תוצאה או סכנה – שבמעשהו יצר העושה סיכון בלתי סביר להתרחשות התוצאה או הסכנה האמורות;"

תיקון סעיף 35א

2.            

בסעיף 35א(ב) לחוק העיקרי, במקום פסקה (1) יבוא:

 

 

 

"(1) עבירת רצח בנסיבות מחמירות לפי סעיף 301א(א);"

ביטול סעיף 298

3.            

סעיף 298 לחוק העיקרי בטל.

החלפת סעיף 300(א)

4.            

במקום סעיף 300(א) לחוק העיקרי יבוא:

 

 

"(א)  הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם, דינו – מאסר עולם."

ביטול סעיפים 300א ו - 301

5.            

סעיפים 300א ו – 301 לחוק העיקרי בטלים.

הוספת סעיפים 301א עד 301ד

6.            

לפני סעיף 302 לחוק העיקרי יבוא:

 

 

"רצח בנסיבות מחמירות

301א

(א)            העובר עבירת רצח לפי סעיף 300 באחת מן הנסיבות המפורטות להלן, דינו – מאסר עולם ועונש זה בלבד:

 

 

 

 

 

 

 

(1)             המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית;

 

 

 

 

 

 

 

(2)             המעשה נעשה במטרה לאפשר או להקל על ביצוע עבירה אחרת, או במטרה לכסות על ביצועה של עבירה אחרת, או במטרה להימלט מן הדין לאחר ביצוע העבירה האחרת;

 

 

 

 

 

 

 

(3)             הקורבן הוא עד במשפט פלילי או מי שצפוי למסור עדות במשפט פלילי והמעשה נעשה במטרה למנוע או להכשיל חקירה או הליך משפטי;

 

 

 

 

 

 

 

(4)             המעשה נעשה במטרה לעורר פחד או בהלה בציבור או במטרה להניע ממשלה או רשות שלטונית אחרת, לרבות ממשלה או רשות שלטונית של מדינה זרה לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה; 

 

 

 

 

 

 

 

(5)             המעשה נעשה מתוך מניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור, כאמור בסעיף 144ו;

 

 

 

 

 

 

 

(6)             המעשה נעשה כפעולה עונשית במטרה להטיל מרות או מורא ולכפות אורחות התנהגות על ציבור;

 

 

 

 

 

 

 

(7)             המעשה נעשה באכזריות מיוחדת או תוך התעללות גופנית או נפשית בקורבן;

 

 

 

 

 

 

 

(8)             הקורבן הוא קטין שעובר העבירה אחראי עליו; לעניין זה, "אחראי על קטין" – כהגדרתו בסעיף 368א;

 

 

 

 

 

 

 

(9)             הקורבן הוא חסר ישע; לעניין זה "חסר ישע" – כהגדרתו בסעיף 368א;

 

 

 

 

 

 

 

(10)         הקורבן הוא נשיא המדינה, חבר הממשלה, חבר הכנסת, ראש רשות מקומית, והכל אם המעשה נעשה בקשר למילוי תפקידו;

 

 

 

 

 

 

 

(11)         המעשה בוצע תוך יצירת סכנה ממשית לפגיעה חמורה בגופו של אדם נוסף מלבד הקורבן;

 

 

 

 

 

 

 

(12)         המעשה בוצע במסגרת במסגרת פעילותו של ארגון פשיעה או ארגון טרור ולשם קידום מטרות אותו ארגון; בפסקה זו -

 

 

 

 

 

 

 

"ארגון פשיעה" – כהגדרתו בסעיף 1 לחוק המאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003;

 

 

 

 

 

 

 

"ארגון טרור" - כהגדרתו בסעיף 1 לחוק איסור מימון טרור, התשס"ה-2005, לרבות ארגון טרור מוכרז כהגדרתו באותו סעיף;

 

 

 

 

 

 

 

(13)         המעשה בוצע לשם סיפוק יצר המין או לשם סיפוק תאווה להמית.

 

 

 

 

 

 

(ב)             על אף האמור בסעיף קטן (א), רשאי בית המשפט להרשיע את העושה בעבירת רצח לפי סעיף 300, אם מצא, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, שהתקיימו נסיבות מיוחדות שבגינן המעשה אינו מבטא דרגה גבוהה במיוחד של אשמה.

 

 

המתה באחריות מופחתת

301ב.

על אף האמור בסעיפים 300 ו-301א, הגורם למותו של אדם באחת מהנסיבות המפורטות להלן, דינו –מאסר עשרים שנים:

 

 

 

 

 

 

(א)            המעשה בוצע בתכוף לאחר התגרות כלפי הנאשם ובתגובה לאותה התגרות, וכן -

 

 

 

 

 

 

 

(1)             בעקבות ההתגרות הנאשם התקשה קושי רב לשלוט בעצמו;

 

 

 

 

 

 

 

(2)             יש בקושי כאמור בפסקה (1) כדי למתן את אשמתו, בשים לב למכלול נסיבות המקרה;

 

 

 

 

 

 

(ב)             המעשה נעשה כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו;

 

 

 

 

 

 

(ג)              במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח -

 

 

 

 

 

 

 

(1)             להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

 

 

 

 

 

 

 

(2)             להימנע מעשיית המעשה;

 

 

 

 

 

 

(ד)             במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה מסייג לאחריות לפי סעיפים 34י, 34יא, ו-34יב, ובנסיבות שיש בהן כדי למתן את אשמתו;

 

 

 

 

 

 

(ה)             מי שרואים אותו כמי שעשה את המעשה באדישות לפי סעיפים 34א(א)(1), 34ט(ב) או 34יד(ב) רישה לחוק.

 

 

המתה בקלות דעת

301ג.

הגורם למותו של אדם בקלות דעת, דינו – מאסר תשע שנים.

 

 

המתה בעקבות בקשת הקורבן

301ד.

הגורם למותו של אדם מתוך חמלה עקב בקשה שהופנתה לנאשם על ידי אותו אדם (להלן -הקורבן), והתקיימו כל אלה, דינו – מאסר חמש שנים, אף אם התמלאו התנאים האמורים בסעיפים 300 עד 301ג:

 

 

 

 

 

 

(א)            בקשת הקורבן הייתה חופשית, מפורשת ושקולה, ובה ביקש הקורבן מהנאשם שישים קץ לחייו;

 

 

 

 

 

 

(ב)             הקורבן סבל סבל רב עקב מצב רפואי קשה, ולא ניתן היה להקל על סבלו באופן סביר."

החלפת סעיף 302

7.            

במקום סעיף 302 לחוק העיקרי יבוא:

 

 

"שידול או סיוע להתאבדות

302.

(א)            המשדל אדם להתאבד, דינו – מאסר ארבע עשרה שנים.

 

 

 

 

(ב)             המסייע לאדם להתאבד, דינו – מאסר שבע שנים."

ביטול סעיף 303

8.            

סעיף 303 לחוק העיקרי בטל.

הוספת סעיף 304א

9.            

אחרי סעיף 304 לחוק העיקרי יבוא:

 

 

"גרימת מוות בהתרשלות רבתי

304א.

הגורם ברשלנות למותו של אדם והתקיימו בו כל אלה, דינו – מאסר חמש שנים:

 

 

 

 

 

 

(א)            בהתנהגותו סטה העושה במידה ניכרת מהתנהגות סבירה בנסיבות עניין, והוא מודע להתנהגות זו;

 

 

 

 

 

 

(ב)             התנהגותו מהווה הפרה של דין."

החלפת סעיף 305

10.        

סעיף 305 לחוק העיקרי בטל.

 

 

הוספת סעיפים 305א - 305ג

11.        

אחרי סעיף 305 לחוק העיקרי יבוא:

 

 

"שידול לרצח

305א.

המשדל לרצח בנסיבות מחמירות, דינו – מאסר עולם.

 

 

סיוע לרצח

305ב

על אף הוראות סעיף 32, המסייע לרצח, דינו – מאסר חמש עשרה שנים.

 

ניסיון לשידול לרצח

305ג

על אף הוראות סעיף 33, המנסה לשדל לרצח, דינו – חמש עשרה שנים."

ביטול סעיף 307

12.        

סעיף 307 לחוק העיקרי בטל.

תיקון סעיף 308

13.        

בסעיף 308 לחוק העיקרי הסיפה החל מהמילים: "בין שנשם" תמחק.

ביטול סעיפים 309-311

14.        

סעיפים 309 עד 311 לחוק העיקרי בטלים.

הוספת סעיף 311א

15.        

אחרי סעיף 311 לחוק העיקרי יבוא:

 

 

"מאסר עולם שאינו עונש חובה

311א.

על אף הוראות סעיף 41, לעניין סימן זה:

 

 

 

 

 

 

(א)            "מאסר עולם" – מאסר עולם לתקופה בלתי קצובה או מאסר שלא יעלה על שלושים שנות מאסר.

 

 

 

 

 

 

(ב)             גזר בית המשפט מאסר עולם לתקופה בלתי קצובה על עבירה לפי סימן זה, יחולו על עונש מאסר עולם זה הוראות חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2011 הנוגעות לקציבת מאסר עולם."

 

 



[1] ר' בעיקר הניתוח של הנשיא אגרנט את יסודות עבירת ההמתה בע"פ 396/69 נעים בנו נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) (להלן: עניין בנו). כך למשל נקבע לגבי יסוד ההכנה כי די בהכנה הפיזית, וגם לגבי האחרונה, ניתן ללמוד על התקיימותה מהפעולות הנעשות במהלך ההמתה.

[2] ר' ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ משפטי לממשלה, פ"ד ו(1) 514 (1952), בעמ' 554; ע"פ 60/81 גור נ' מדינת ישראל, לעיל ה"ש 81, בעמ' 505, 514-513 ; פרופ' קוגלר מציין כי על אף שהשופטים השתמשו בביטויים שונים כדי לציין את היסוד הנפשי הנדרש, ביניהם "התנהגות לא אכפתית" (פרשת גור), המשמעות של הביטויים השונים כוללת גם נטילה מודעת של סיכון בלתי סביר שהתוצאה תתרחש, כלומר פזיזות (ר' יצחק קוגלר, "שני מושגים של אדישות", עלי משפט ה 109, 137-132 (תשס"ו).

[3] במשפט הקונטיננטאלי אין התייחסות מפורשת לאדישות. היסוד הנפשי המקביל מבחינת מעמדו, אך לא מבחינת מהותו, למחשבה פלילית, מקיף את הכוונה, את הצפייה בדרגה גבוהה מאוד של הסתברות ואת ההשלמה עם התוצאה. היסוד הנפשי של אדישות ייתפס, ככלל, בגדר ההשלמה עם התוצאה. היסוד של מחשבה פלילית אינו מוגדר בחוק; הוא פותח על ידי הפסיקה ועל ידי הספרות המשפטית.

[4] ר' ע"פ 870/80 לדאני נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 29, 42-41 (1981). השופט בייסקי חזר על ההמלצה לשינוי החוק גם בע"פ 687/85 קיסר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 347, 354-353 (1987). בנוסף ר' דברי שר המשפטים דאז, פרופ' דוד ליבאי, בעת שהציג את תיקון 44 לחוק העונשין שהוסיף את סעיף 300א (דברי הכנסת, חוברת לד, בעמ' 9593), וכן את דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 41) (אחריות מופחתת), התשנ"ה-1995 (הצעות חוק תשנ"ה, חוברת מס' 2403, בעמ' 477-476).

 

[5] הצ"ח ממשלה 611, כ"ה בתמוז התשע"א, 27.7.11. פסקה (2) להגדרת "מעשה טרור" בסעיף 2 להצעת החוק: "הם נעשו במטרה לעורר פחד או בהלה בציבור או במרטה להניע ממשלה אן רשות שלטונית אחרת, לרבות ממשלה או רשות שלטונית אחרת של מדינה זרה, או ארגון ציבורי בין-לאומי, לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה[...]"

[6] הגדרת "ציבור" בסעיף 34כד לחוק העונשין היא הגדרה רחבה הכוללת גם חלק מהציבור העלול להיפגע מההתנהגות שעליה מדובר.

[7] ר' למשל ע"פ 3768/08 אנואר סלאמה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 7.11.10).

[8] ר' סעיף 345(ב)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

[9] ר' ע"פ 46/54 סגל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט(1) 393, 400 (1955); ועניין בנו.

[10] ר' מרדכי קרמניצר, "כוונה תחילה או כוונה רגילה –  ברצח בכוונה תחילה? על מהות היסוד של "העדר קנטור" בעבירה של רצח בכוונה תחילה", משפט פלילי וקרימינולוגיה א 9, 13 (תשמ"ו); יורם שחר, "האדם הסביר והמשפט הפלילי", הפרקליט לט 78, 84 (תש"ן); אורית קמיר, "איך הרגה הסבירות את האשה: חום דמם של "האדם הסביר" ו"הישראלית המצויה" בדוקטרינת הקינטור בהלכת אזואלוס", פלילים ו 137, 160 (תשנ"ח).

[11] שם, בפסקה 65 לפסק דינו של הנשיא ברק.

[12] שם, בפסקה 68 לפסק דינו של הנשיא ברק; כן רק דברי השופט א' לוי בע"פ 8332/05 יצחק איסקוב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 26.7.07), בפס' 25 לפסק דינו, שם ציין את הבעייתיות שביסוד העדר הקינטור, איזכר את פרשת ביטון בה נותרה ההלכה על מכונה והומלץ על רפורמה, וציין כי יש להניח כי הוועדה הציבורית לבחינת רפורמה בעבירות ההמתה תיתן דעתה גם לסוגיית הקינטור.

[13] ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך א' 560 (תשמ"ד).

[14] ר', למשל, ע"פ 870/80 לדאני נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1), 29; ע"פ 687/85 קיסר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 347; ע"פ 6353/94 כרמלה בוחבוט נ' מדינת ישראל, פד מט(3) 647; תפ"ח (מחוזי-ת"א-יפו) 416/93 מדינת ישראל נ' שוקי בסו, פ"מ נד(3) 281.

[15] ר' סעיף 19 לחוק החולה הנוטה למות הקובע כי אין בהוראות החוק כדי להתיר פעולה המכוונת להמית.

[16] ר' סעיף 21(ב) לחוק העונשין.

[17] ע"פ 5079/04 נסרין מסראווה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 18.2.08).

[18] ר' סעיף 32(2) לחוק העונשין.

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה