אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > העליון - שידור ישיר של משחק ספורט באמצעות "סטרימר" מהווה הפרת זכויות יוצרים

העליון - שידור ישיר של משחק ספורט באמצעות "סטרימר" מהווה הפרת זכויות יוצרים


21.05.2012 |

בית המשפט העליון קבע כי העברת שידורי הליגה האנגלית באינטרנט באמצעות "סטרימר" מהווה הפרה של זכיות יוצרים, אולם, ברוב דעות נקבע כי אין הסדר חקיקתי המאפשר את חשיפת פרטיו של המשדר

 

המערערת, ליגת הכדורגל האנגלית, מארגנת ומקיימת משחקי כדורגל באנגליה, ואף מצלמת, עורכת ומשדרת את המשחקים ומוכרת אותם לגופי שידור בינלאומיים. במקביל, מועבר השידור המלא של משחקי הכדורגל גם דרך אתר ברשת האינטרנט בשם "Livefooty", שמנוהל ומופעל על ידי פלוני, הוא המשיב 1. העברת המשחקים באתר נעשית בטכנולוגיית "Streaming" (הזרמה), קרי- טכנולוגיה המאפשרת העברה באופן ישיר של התוכן אל הצופה בזמן אמת.

 

הליגה האנגלית הגישה כנגד מנהל האתר תביעה בגין הפרת זכויות היוצרים שלה בשידורי המשחקים, וכן עתרה כי בימ"ש יורה לספקיות האינטרנט לחשוף את פרטיו, על מנת שתוכל להגיש כנגדו תביעה. ביהמ"ש קמא דחה את תביעת הליגה האנגלית לאחר שקבע כי מדובר בפעילות שיש בה תרומה חברתית חשובה, וכי למשתמשים קיימת זכות להשתתף בחיי התרבות ולצפות במשחקי הספורט הבינלאומיים. כמו כן, נקבע כי נוכח העובדה שמשחקי הספורט עצמם אינם מוגנים בזכות יוצרים (להבדיל מצילום המשחקים ושידורם), לא מדובר במקרה זה בפגיעה המצויה בלב דיני זכויות היוצרים.

 

הליגה האנגלית ערערה הן על הקביעה כי שידורי המשחקים אינם מוגנים בזכויות יוצרים והן על הקביעה שלא ניתן לחשוף את פרטיו של מפעיל האתר. המפעיל סמך את תגובתו על הכרעתו של ביהמ"ש קמא, ובעיקר ציין כי כיום לא קיים הסדר חקיקתי המאשפר את חשיפת פרטיו.

 

בית המשפט קבע:

כב' השופט א' ריבלין-משנה לנשיא, שייצג את דעת הרוב הכוללת את דעתו של כב' השופט ח' מלצר, ציין כי אמנם, משחקי הכדורגל כשלעצמם אינם כשירים להיות מושא לזכות יוצרים, אלא שזכות היוצרים עשויה לחול על האופן המסוים בו אירוע הספורט מתועד ונערך, אשר כרוך בלא מעט יצירתיות, וכך בוודאי באשר לבימויו והפקתו של הצילום, כמו גם אופן העריכה. כל אלה עולים, ככלל, לכדי "יצירה מקורית" הזוכה להגנת דיני זכויות היוצרים.

 

בבחינת השאלה האם העברת המשחקים בטכניקת ההזרמה עולה כדי "שידור", צוין כי טכנולוגיית ההזרמה דומה במהותה לשידור ה"קלאסי" המוכר לנו, קרי- המשתמש חווה את היצירה ונהנה ממנה ברגע מסוים, אך היא אינה נשארת ברשותו לאחר מכן. כך ברדיו או בטלוויזיה, וכך אף בצפייה ישירה ברשת האינטרנט. במקרה דנן, היצירה המוגנת שודרה בטכנולוגיית הזרמה, בשידור חי באתר האינטרנט, ועל כן נקבע כי מפעיל האתר אחראי להפרת זכות היוצרים של הליגה האנגלית ביצירה המוגנת.

 

הגנת השימוש ההוגן מעוגנת בסעיף 19 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007. כך, סעיף 19(א) לחוק מונה רשימה פתוחה של תכליות שעשויות לעלות לכדי שימוש הוגן, ובסעיף 19(ב) לחוק קיימת רשימה של שיקולים שלאורם ניתן לבחון אם השימוש הוא "הוגן". במקרה זה, נקבע כי בחינתם המצטברת של שיקולים אלה מצביעה על כך שאין מקום להכיר בקיומה של הגנת השימוש ההוגן.

 

על כן, דעת הרוב קיבלה את הערעור וקבעה כי זכויות היוצרים של הליגה האנגלית בשידורי המשחקים הופרה. עם זאת ביחס לסוגיית חשיפת פרטיו של מנהל האתר, צוין כי אמנם במקרה דנן מדובר בפגיעה קשה ביצירה מוגנת, ובהפרה מודעת של זכות היוצרים, כאשר האנונימיות אינה משרתת את חופש הביטוי, אלא רק מאפשרת למנהל האתר להתחמק מאחריות להפרה שביצע, אך עם זאת, נקבע כי חשיפת פרטיו של מפר מצריכה הסדרה חקיקתית, שאינה בנמצא כיום, ועל כן הערעור בנוגע לאי חשיפת פרטיו של מנהל האתר נדחתה.

 

כב' השופט נ' הנדל ייצג את דעת המיעוט בכל הקשור לחשיפת פרטיו של המשדר המפר, וקבע כי יש לחייב את הספקיות לחשוף את פרטי זהותו. צוין כי קיים קושי מהותי בדבר מציאת בסיס לסמכותו של ביהמ"ש להורות על חשיפת פרטי גולש אנונימי, אך לדעת המיעוט קיים מקור בדין לסמכות זו, בחובת הזהירות הכללית של דיני הנזיקין המוטלת על ספקיות האינטרנט.

 

שופט המיעוט השווה את ספק האינטרנט לבעל בית דירות וירטואלי, המקצה כתובות לשוכרים. כפי שזכות הבעלות של בעל בית הדירות מוגבלת עקב השכרת דירותיו לשוכרים, הרי שגם בידי ספק האינטרנט אין שליטה בכל הנעשה בכתובות האינטרנט מרגע שנמסרו למשתמשים. עם זאת, בעל הקניין עודו מסוגל להקטין סיכונים בשטחו, שעליו הוא מבקר ומפקח, כאשר בין יתר הסיכונים המתרחשים על השטח שמקצה הספק, מצויות עוולות מסחריות וכן הפרות של זכויות קניין רוחני. עוד נקבע כי שליטת הספק בכתובות האינטרנט ובכתובות הדואר האלקטרוני, שבאמצעותן מתרחשת ההפרה, מבססת את הזיקה שלו לנפגע ההפרה.

 

במקרה דנן, נקבע כי מידת אחריותו של ספק האינטרנט, שחלה בינו לבין הניזוק בשטחו, תחומה לחובה לחשוף את זהותו של מעוול הפועל באמצעות שירותיו של הספק, וזאת להבדיל מאחריות בגין ההפרה עצמה. כך, נקבע כי חובתו של הספק מעוגנת בהוראות הכלליות בדיני הנזיקין, ויכול שהיא תתרחב או תצטמצם עם פיתוח הדין.

 

הערעור התקבל לעניין הקביעה כי מדובר בהפרת זכות יוצרים, אך נדחה ביחס לחשיפת פרטיו של המפר.

 

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה