אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > חברה שהגישה תביעת השתקה בעקבות ביקורת בפייסבוק תשלם 20 אלף שקל הוצאות

צילום: גטי ישראל

חברה שהגישה תביעת השתקה בעקבות ביקורת בפייסבוק תשלם 20 אלף שקל הוצאות


30.05.2017 | עו"ד לילך דניאל

ביהמ"ש דחה תביעת לשון הרע שהגישה אוטומוטורס נגד לקוח שתיאר בפייסבוק חווית שירות לא נעימה, והבהיר כי עסק הבוחר לתבוע לקוח על שהעז למתוח עליו ביקורת ובדיעבד התברר הביקורת היתה מוצדקת – יחויב בתשלום הוצאות ריאליות וממשיות, על מנת להרתיע וליצור משקל נגד הקלות שבה עסקים תובעים לקוחות המבקרים את התנהלותם

בית משפט השלום בירושלים דחה תביעת לשון הרע שהגישה אוטומוטורס, זכיינית של חברת "יוניברסל מוטורס ישראל" (UMI), נגד לקוח שכתב בפייסבוק פוסט, שבו תיאר חוויית שירות לא נעימה שקרתה לו עם החברה בהקשר לתקלה שאירעה ברכבו. השופטת תמר בר אשר צבן קבעה כי אין בפרסום משום לשון הרע וכי ממילא עומדות לנתבע הגנות אמת בפרסום ותום הלב. עוד נקבע כי אף שהדוקטרינה של "תביעות השתקה" טרם אומצה בישראל, הרי שאם נמצא כי מדובר בתביעה אשר תכליתה השתקת ביקורת והרתעת לקוחות מפני ביקורת – יש לחייב את אותו עסק בתשלום הוצאות ריאליות וממשיות על מנת ליצור משקל נגד הקלות שבה עסקים תובעים לקוחות המותחים ביקורת על התנהלותם.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

הנתבע הועסק בחברה משפחתית אשר רכשה מהתובעת רכב מתוצרת "איסוזו" שנועד לשימושו במסגרת עבודתו. כעבור כחצי שנה, לאחר נסיעה של כ-20 אלף ק"מ ברכב, הגיע הנתבע עם הרכב אל מרכז השירות של התובעת לשם ביצוע טיפול שגרתי. כשלושה שבועות לאחר הטיפול, הבחין הנתבע בנזילת שמן מתחת לרכב ולכן מיהר להתקשר אל התובעת ושוחח עם מנהלה, שהנחה אותו שלא לנסוע עם הרכב ולהביאו אל המוסך באמצעות גרר. מבדיקה שנערכה לרכב עם הבאתו למוסך התברר שחסר אטם השסתום של אגן השמן של תיבת ההילוכים (הגיר), וכתוצאה מכך היא ניזוקה לחלוטין באופן שחייב שיפוץ כולל שלה או את החלפתה, נזק המוערך בעשרות אלפי שקלים.

מאחר שאין חולק כי לשם הגעה אל אותו שסתום נדרשת הרמת הרכב באמצעות מכשיר מתאים (ליפט) המצוי במוסכים, הניח הנתבע כי אי סגירתו נבעה מעבודה רשלנית של עובדי התובעת בעת שביצעו את הטיפולים ברכב כשלושה שבועות קודם לכן. בשלב זה התגלעה מחלוקת בין הצדדים בנוגע לאחריות לתיקון התקלה, ולאחר שפני הנתבע הושבו ריקם ונמסר לו פעם אחר פעם כי עליו לשאת במימון, פרסם בדף הפייסבוק שלו פוסט בו פירט את השתלשלות האירועים ואת "העוול" שנעשה לו לטענתו על ידי החברה. במסגרת זו טען הנתבע כי עובדי התובעת התנהלו בצורה "מגעילה, משפילה וחסרת כל התחשבות" והוסיף וכינה אותם "רמאים", "נוכלים" ו"ביזיון לעם היהודי".

בעקבות הפרסום שבה התובעת ופנתה לחברת UMI כדי שתיאות לממן את תיקון התקלה ברכבו של הנתבע. תחילה הציעה חברת UMI לממן כ-30% מעלות התיקון, אך הנתבע סירב לכך ועמד על מימון מלא. בסופו של דבר, בעקבות הפרסום, נאותה חברת UMI לממן את מלוא העלות של תיקון התקלה, אך התובעת עתרה לחייב את הנתבע בפיצויים בגין לשון הרע.

השופטת תמר בר אשר צבן דחתה את התביעה וציינה כי כאשר מדובר בתאגיד שהוצא עליו לשון הרע, בשונה מאדם בשר ודם, פסיקת הפיצוי ושיעורו יהיה מותנה בהוכחת נזק שנגרם בעטיו של הפרסום. אם לא הוכח נזק, על פי גישת הפסיקה, פסיקת הפיצוי תהיה מתונה. 

השופטת ציינה עוד כי מדובר בפרסום בדף הפייסבוק של הנתבע, אשר תכליתו הייתה לשתף את הקוראים בתחושותיו מהשירות שקיבל במוסך של התובעת תוך הבעת דעה שלילית עליה לנוכח אותו שירות. בנסיבות אלו, סברה השופטת, ספק אם ניתן לראות בפרסום, אשר נועד למתוח ביקורת על חברה המספקת שירות לציבור, משום לשון הרע.

עוד נקבע כי הנתבע תיאר את העובדות כפי שאירעו, וכי אי דיוקים בפרט זה או אחר אינה מעלה או מורידה, שכן די בכך שעיקרי הפרסום נכונים. אשר על כן, נקבע כי עלה בידי הנתבע לבסס כי היה בפרסום משום אמת וכי מאחר שהתובעת היא ספק שירות המשרת ציבור לקוחות רב, דומה כי קשה לחלוק על כך שאף היה בפרסום עניין ציבורי. בעניין זה הובהר כי רכבו של הנתבע טופל במוסך של התובעת וזמן קצר לאחר מכן נתגלתה ברכב תקלה משמעותית אשר ככל הנראה התובעת הייתה אחראית לגרימתה. למרות זאת, התובעת התנערה מאחריותה לתקן את התקלה, ובשל כך נדרש הנתבע לכתת את רגליו אל חברת UMI ולהימנע משימוש ברכבו במשך כחודש. בנסיבות אלו קשה לחלוק על כך שהיה עניין ציבורי בכך שהציבור יידע על הדברים ויבחר בעצמו כיצד לנהוג בכל הנוגע לקבלת שירות מהתובעת.

השופטת קבעה כי הסיפא של הפרסום, שבו כתב הנתבע כי מדובר ב"חבורה של רמאים ונוכלים", לא חרג מתחום הסביר, במיוחד נוכח תחושתו של הנתבע כי הוא הוּלך שולל בכך שהתובעת סירבה לפעול לתיקון תקלה שאירעה ברכב, שהיה יחסית חדש. לכן, משהוכח כי הפרסום הוא בגדר הבעת דעה מותרת ומאחר שחרף הביטויים החריפים דומה כי הוא לא חרג מתחום הסביר, הרי שקמה חזקה שעל פיה הפרסום נעשה בתום לב. עוד הודגש כי הרושם המובהק שעלה מגרסת הנתבע בתצהירו ומעדותו היה כי הוא חש שהתובעת גרמה לו עוול של ממש בהתנהלותה, וכי זעקתו היא שהובילה לתיקון העוול בכך שחברת UMI נשאה בתיקון הנזק המשמעותי שנגרם לרכבו. לכן, אף אם הנתבע נקט בביטויים חריפים מעט, לא דובר בביטויים קיצוניים, כך שכל עוד לא חרג הפרסום מגדר הסביר עומדת לו הגנת תום הלב.

בעת פסיקת ההוצאות, שקל בית המשפט את העובדה שלנתבע אכן נגרם עוול ואת הפער העצום בין העובדות שנטענו בכתב התביעה, לפיהן הנתבע ניהל "קמפיין אגרסיבי" שכלל מאות פרסומים נגד התובעת, לבין העובדה שבפועל דובר בפרסום אחד ויחיד בחשבון הפייסבוק שלו. עוד סברה השופטת כי צדק הנתבע בכך שמדובר בתביעה שכל תכליתה היא הטלת אימה ואף השתקת לקוחות בכלל, לבל יעזו למתוח ביקורת על עסקים המספקים שירות לקוי ללקוחותיהם. בעניין זה צוין כי אמנם הדוקטרינה של "תביעות השתקה" (SLAPP = Strategic Lawsuit Against Public Participation) טרם אומצה בארץ, אך אם נמצא כי דובר בתביעה אשר תכליתה השתקת ביקורת והרתעת לקוחות מפני מתיחת ביקורת, הדבר צריך לבוא לידי ביטוי בעת פסיקת הוצאות הנתבע. כפועל יוצא, מקום שבו עסק בוחר לתבוע לקוח על שהעז למתוח ביקורת עליו ובדיעבד התברר כי היה ממש בביקורת וכי תוכנה היה אמת – יש לחייב את אותו עסק בתשלום הוצאות ריאליות וממשיות על מנת ליצור משקל נגד הקלות שבה עסקים תובעים לקוחות המותחים ביקורת על התנהלותם. בהתאם לאמור, התובעת תשלם לנתבע הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך של 20 אלף שקל.

 

ת"א 17461-09-15

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.