אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > "רשת" ורפי גינת יפצו מנהל עבודה שהוצג בכלבוטק כמעורב ב"קומבינת האספלט"

רפי גינת. צילום: יוני המנחם

"רשת" ורפי גינת יפצו מנהל עבודה שהוצג בכלבוטק כמעורב ב"קומבינת האספלט"


20.04.2017 | עו"ד לילך דניאל

כתבה שעסקה בתופעת מכירת האספלט של החברה הלאומית לדרכים במחירים הנמוכים משווי השוק תיעדה את התובע כשהוא נראה כמשתף פעולה עם תחקירני כלבוטק שניסו לקנות ממנו אספלט. ביהמ"ש קבע כי לא היה צורך בחשיפת שמו ותמונתו, שכן לא נטען כי הוא ביצע בפועל גניבה כלשהי, ועל כן יש לפצות אותו על הפרסום שפגע בשמו הטוב

בית משפט השלום בחדרה קיבל חלקית תביעת לשון הרע שהגיש מנהל עבודה לשעבר בחברה לעבודות סלילה נגד זכיינית ערוץ 2 "רשת" ורפי גינת, בגין תחקיר ששודר בתכנית "כלבוטק", שבו הוצג התובע לפי הנטען כמעורב בפרשת גניבת ומכירת אספלט של החברה הלאומית לדרכים, שכונתה "קומבינת האספלט". השופטת הדסה אסיף קבעה כי אף שהכתבה תיעדה שיחות שנערכו עם התובע ואף שקיים עניין ציבורי בפרסום, הרי שלא היה כל ערך לחשיפת שמו וזהותו של התובע וכי לא מתקיימת בנסיבות המקרה הגנת ה"עיתונות הזהירה".

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

התובע הוא תושב הכפר זלפה אשר בעת הרלוונטית לתביעה הועסק כמנהל עבודה בחברה העוסקת בין היתר בעבודות סלילה. בדצמבר 2009 שודרה בתכנית "כלבוטק" בערוץ 2 כתבת תחקיר שעסקה בתופעה נטענת לפיה זכיינים, מנהלי עבודה ונהגים מוכרים בלילות אספלט של החברה הלאומית לדרכים (מע"צ לשעבר) לכל דורש במחירים הנמוכים משווי השוק. בכתבה הוצג בין היתר גם התובע, והושמעו שיחות טלפון שערכו התחקירנים עמו, כאשר תמונתו ושמו התנוססו על המסך. בנוסף לשיחות הטלפון, הוצג סרטון שבו תועדה פגישה שנערכה בין התחקירנים לבין התובע, שבה הוא נראה ונשמע אומר לתחקירנים כי לא יוכל למכור להם את האספלט לאור נוכחותו של פקח שנמצא במקום. עוד אמר התובע באותו מפגש כי את החומר יש להעביר "בפס הראשון" כדי שלא תיווצר מדרגה בכביש, ובסיום הפגישה הוא נשמע מבטיח לסדר לתחקירנים את ה"חומר".

לטענת התובע, טרם שידור הכתבה נשלחו אליו תחקירנים מטעם התכנית אשר ניסו להדיחו למכור להם אספלט, אך למרות שבפועל הוא לא מכר להם כלל, הנתבעים סילפו את העובדות ושידרו כתבה כוזבת שיש בה משום הוצאת לשון הרע כלפיו. עוד טען התובע כי לאחר שידור הכתבה הוא פוטר מעבודתו ושמו הטוב נפגע ולכן תבע פיצוי בסך של 200 אלף שקל.

השופטת הדסה אסיף קיבלה את התביעה בחלקה הקטן וקבעה כי מצפייה בכתבה אכן עולה כי כל אדם סביר שיצפה בה יתרשם שהתובע הוא אחד מהמעורבים ב"קומבינת האספלט". על המעורבות הלא מבוטלת המיוחסת לו באותה "קומבינה למד הצופה בין היתר מפרק הזמן הארוך שבו מוצגת תמונת התובע והשמעת השיחות עמו, כמו גם לאור נושא הכתבה. משכך, יש בכתבה ובשידורה משום פרסום של לשון הרע נגד התובע.

השופטת הבהירה כי הדברים שפורסמו בכתבה הם אכן אמת במובן זה שהתובע אכן אמר אותם, ואף הוא אינו מכחיש שאמר את הדברים שהושמעו. בעניין זה, צוין כי התובע אמנם טען שאמר את הדברים על מנת "להיפטר" מהתחקירנים וכי בפועל מעולם לא התכוון למכור או למסור להם אספלט, אולם לא זה הרושם שנוצר משמיעת דבריו, מהם נראה כי התחקירנים והנתבעים היו רשאים להניח כי הוא מעוניין לשתף פעולה עם מכירת האספלט. עוד הוסיפה השופטת כי בכתבה לא נטען שהתובע ביצע בפועל גניבה או שוד של האספלט והוא והעדים מטעמו הודו כי בסופו של דבר הובן מהכתבה שהוא לא גנב. נוכח האמור נראה כי הנתבעים הרימו את הנטל להוכיח כי הדברים שפורסמו מפי התובע אכן נאמרו על ידו ומכאן שהתמלא התנאי הראשון להתקיימות ההגנה של "אמת הפרסום". עם זאת, בכל הנוגע לרכיב העניין הציבורי הנדרש לצורך התקיימות ההגנה, הנתבעים לא הוכיחו כי קיים אינטרס ציבורי בחשיפת זהות התובע ולמעשה כלל לא נטען כי חשיפת זהותו הייתה דרושה, וכל שכן שלא הוסבר מדוע דווקא לו ניתן זמן מסך כה גדול. אשר על כן, שוכנעה השופטת כי הכתבה הייתה משיגה את מטרתה גם ללא זיהויו של התובע וגם אם היה מוצג תוך טשטוש פניו ושמו. ועל כן הנתבעים אינם יכולים ליהנות מהגנת אמת בפרסום.

השופטת ציינה עוד כי הנתבעים אינם חוסים תחת הגנת העיתונאות הזהירה והסבירה, שרק היא מקימה חובת פרסום החוסה תחת ההגנה שבסעיף 15(2) לחוק. ראשית, כפי שצוין הצגת זהותו של התובע בכתבה והאופן שבו הוצגה לא הייתה הכרחית לשם השגת תכלית הפרסום, כאשר את אותה מטרה בדיוק ניתן היה להשיג תוך טשטוש פניו ובלי לציין את שמו. ואכן, כך נהגו הנתבעים עם מעורבים אחרים שהוזכרו בכתבה, לרבות עם מי שהיה ככל הנראה אחראי על התובע. בנוסף, הנתבעים הודו כי הסיבה היחידה לכך שדווקא התובע הוצג עם תמונתו ושמו היא משום שפרטים אלה היו זמינים לתחקירנים, ולא משום שהיו חשובים להצגת הנושא. בנוסף, הנתבעים לא ביקשו כלל את תגובתו של התובע לפני הפרסום, שהיא תנאי לתחולת הגנת העיתונות הזהירה. בנוסף, גם לו היה נקבע שעומדת לנתבעים חובת הפרסום מכוח סעיף 15(2), הרי שלא מתקיים תנאי "תום הלב" הנדרש מאחר שהפרסום היה בלתי סביר וניתן היה להשיג את מטרתו בדרך פחות פוגענית.

הנתבעים יפצו את התובע ב-10,000 שקל בתוספת שכר טרחת עורך דינו בסך של 2,500 שקל.

ת"א 54790-06-15

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.