אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  דעות ונתוחים  > שיתוף בדירת מגורים הרשומה על שם בן זוג אחד בלבד הוא שגיאה המנוגדת לחוק

צילום: עו"ד זהר הר נוי

שיתוף בדירת מגורים הרשומה על שם בן זוג אחד בלבד הוא שגיאה המנוגדת לחוק


13.04.2017 | עו"ד זוהר הר נוי

הפסיקה החדשה בדיני משפחה בדבר שיתוף דירת מגורים יחידה שמהווה נכס חיצוני, היא שגוייה בתכלית, הן מבחינת תכלית חוק יחסי ממון והן מבחינת הסתירות הקשות בדיני הראיות שהיא מגלמת בתוכה

על כל הזוגות אשר נישאו משנת 1974 ואילך חל הסדר איזון משאבים מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג. הסדר זה, בניגוד להסדר שחל לפניו (הלכת השיתוף), קובע כי בפירוק התא הזוגי – בין אם בשל גירושין ובין אם בשל פטירה – לבן הזוג השני יש זכות אובליגטורית (זכות חוזית) כלפי בן הזוג השני וכי אין לו זכות קניינית בקניין אשר יכולה לגבור על צדדים שלישיים. בכך הגן המחוקק הישראלי על צדדים שלישיים, אשר לפי הלכת השיתוף יכלו להינזק כלכלית בשל המעמד הקנייני החזק שעמד לבן הזוג השני מכוח הלכה זו.

אחת הבעיות העיקריות שנבעו מהסדר זה היא שההסדר האמור בעצם עודד בני זוג לסרב גט ולדחות את פקיעת מועד הנישואין ככל הניתן, וזאת בשל העובדה כי החוק בראשיתו קבע כי רק כאשר פוקע מועד הנישואין, בן הזוג השני זכאי למחצית כלל הזכויות שנצברו במהלכם.

באמצע שנות התשעים חלה רעידת אדמה בכל הנוגע לחלוקת נכסים בהליכי גירושין. חלק מהדעות בהלכת יעקובי וקנובלר קבעו כי למרות העובדה שהסדר איזון משאבים חל, יש לאפשר לצדדים לטעון לשיתוף בנכסים גם מכח דיני הנאמנות והדין הכללי, וזאת בעיקר בעקבות רצון בית המשפט העליון ליתן מזור לבני זוג מסורבי גט, אשר בן זוגם מנצל את העוול שהיה בחוק יחסי ממון בין בני זוג.

שנים לאחר מכן, בשנת 2008, תיקן המחוקק הישראלי את חוק יחסי ממון במספר מישורים. בפני המחוקק הישראלי עמדו כאמור שלוש סוגיות עיקריות: שמירה על צדדים שלישיים, סיוע למסורבי ומסורבות גט והקניית אפשרות לבתי המשפט ולבתי הדין להתחשב בנכסים שונים אשר לא יכולים להיות מאוזנים במסגרת חוק יחסי ממון בין בני זוג, לרבות נכסים חיצוניים (דהיינו נכסים שנתקבלו בירושה או במתנה במהלך הנישואין או נכסים שנצברים לפני הנישואין).

המחוקק הישראלי החליט לפתור את שלוש הסוגיות באופן הבא: ראשית, ניתנה לראשונה סמכות לבתי המשפט ולבתי הדין הדתיים להפריד בין סוגיית פקיעת הנישואין לבין סוגיית חלוקת הרכוש ואיזון המשאבים. שנית, המחוקק הישראלי נמנע מלקבל את המודל שהוצע בפסק הדין יעקובי וקנובלר ואפשר לראשונה לבתי המשפט ולבתי הדין הדתיים לסטות מהכללים הקבועים בסעיף 5 בחוק יחסי ממון בין בני זוג בנסיבות מיוחדות, והכל על מנת למנוע פגיעה בצדדים שלישיים במסגרת הליכי פירוק השיתוף הזוגי.

משום מה ומסיבות בלתי ברורות בעליל, התעלמה הפסיקה מהשינוי המפורט לעיל. למרות ההצהרה הברורה של המחוקק, המשיכו הערכאות השונות לדון בהצעות השונות שהותוו גם בפסקי דין מאוחרים יותר ליעקובי וקנובלר (למשל, פסק דין אבו רומי ובע"מ 1398/11) ואפשרו ומאפשרים גם היום לבני זוג בהליכי גירושין לטעון לשיתוף ספציפי בנכס שיהווה שיתוף קנייני, וזאת בהתקיים דבר מה נוסף (ראייה כלשהי שתצדיק שיתוף ספציפי) – ממש כאילו הלכת השיתוף חלה במקביל לחוק יחסי ממון בין בני זוג, ולא לכך התכוון המחוקק הישראלי.

יתרה מכך, פסיקה חדשה שנטמעה לאחרונה בבתי המשפט המחוזיים אף מרהיבה עוז וקובעת כי אם נתקבל בית מגורים שבו גרו הצדדים והצדדים לא כרתו הסכם ממון, הנטל להראות שיתוף הוא קל כנוצה במקרה שמדובר בדירת מגורים יחידה של הצדדים, וזאת גם במקרה שמדובר בנכס חיצוני. לעניין זה, ראו למשל, עמ"ש (מרכז) 10884-03-16 ד.מ. נ' ט.ש.מ. (2.1.2017). לעיני המשפטן הסביר, נדמה כי מדובר בהסדר ראייתי סביר ומקובל, אך לדעת מחבר מאמר זה ישנו קושי מהותי בהסדר שכזה.

כך, למשל, במקרה של דירת מגורים חיצונית יחידה שקיבל אחד מבני הזוג במהלך הנישואין (בין אם מדובר במתנה ובין אם מדובר בירושה) ורשם אותה על שמו בלבד בלשכת רישום המקרקעין, יעמדו בפני בית המשפט שתי טענות סותרות בנוגע לנטל הראייתי הנדרש. מצד אחד, יטען בן הזוג שהדירה לא רשומה על שמו, כי הנטל הראייתי המוטל עליו על מנת להוכיח שיתוף בדירת המגורים הוא "קל כנוצה" וזאת בשל פסיקת המחוזי המצוינת לעיל. מצד שני, יטען בן הזוג שהדירה רשומה על שמו, כי הנטל הראייתי המוטל על הצד השני הוא כבד מאוד, הן בשל העובדה כי מדובר בנכס חיצוני שאין לאזן, אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות, והן בשל העובדה כי בפועל טענת בן הזוג הטוען לשיתוף היא טענה שבני הזוג רימו את לשכת רישום המקרקעין וכך שטענת בן הזוג הטוען לשיתוף היא טענה של הסכם למראית עין.

רוצה לומר, הפסיקה החדשה המנמיכה את הנטל הראייתי בדירת מגורים, גם כאשר מדובר בנכס חיצוני שנתקבל לידי אחד הצדדים במהלך הנישואין ונרשם על שמו בלבד, סותרת את לשון החוק משנת 2008, מנמיכה באופן אוטומטי את הנטל הראייתי בטענה להסכם למראית עין ואף מתעלמת מההשתק השיפוטי של בן הזוג השני שלא דאג לדווח לרשות מיסוי מקרקעין על קבלת נכס מקרקעין נוסף במהלך הנישואין.

לאור כל האמור לעיל, מחבר מאמר זה טוען כי הפסיקה החדשה בדיני משפחה בדבר שיתוף דירת מגורים יחידה שמהווה נכס חיצוני הינה שגוייה בתכלית, הן מבחינת תכלית החוק והן מבחינת הסתירות הקשות בדיני הראיות שהיא מגלמת בתוכה.

 

עו"ד זהר הר נוי הוא סגן יו"ר ועדת דיני משפחה במחוז תל אביב והמרכז, ועורך דין לדיני משפחה וקניין רוחני.

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.