בית משפט השלום בת"א קיבל את תביעתו של בעל קיוסק-משאית בעיר רמלה, ופסק לו פיצוי בסך 35 אלף שקל בגין פרסום מכפיש בפייסבוק. אזרחית שקנתה בקיוסק טענה כי שמעה את המוכר אומר "חבל שלא נהרגו עוד חיילים" באחד מימי הלחימה הקשים ב"צוק איתן" בו נהרגו 13 חיילים. השופט: "פסק הדין מהווה הזדמנות להוקיע את התופעה בה נעשה פרסום חסר אחריות אשר יש בו משום עשיית משפט שדה מבלי שייערך בירור עובדתי מספיק"
התובע הוא בעלים של קיוסק המופעל מתוך משאית בעיר רמלה. באחד הימים פרסמה הנתבעת בעמוד הפייסבוק של ראש העירייה דאז, מר יואל לביא, הודעה שזו נוסחה: "שלום לך מר יואל לביא "ראש העיר" רמלה. אני תושבת חולון לשעבר שעברה לעיר רמלה המנוהלת בידך. באחד מימי השבוע עברתי בקיוסק (בדיחה) ברחוב בן גוריון ... קיוסק על משאית... נכנסתי לרכוש דבר מה... נחרדתי למשמע אוזניי כששמעתי את המוכר אומר "חבל שלא נהרגו יותר חיילים" (מיותר לומר שהיה ערבי) אני מזועזעת מניהול תפקידך כיושב ראש העיר ובטח שלא אקנה שם יותר. משאית??? יש לו רישיון עסק? הוא משלם מיסים כמו כולם ? מעניין... מצפה לטיפולך בהקדם! מיותר לציין שראש עיר אמור לשמש דוגמא לתושבים ולשלול עסקים כאלו...". הודעה זו שותפה בקבוצת הפייסבוק "רמלה שלנו", אותה הקים הנתבע, תוך הוספת המילים "לא יאומן".
בעקבות האמור, הגיש התובע תביעת לשון הרע נגד שני הנתבעים. לטענתו, פרסום ההודעה מהווה לשון הרע כלפיו על בסיס גזעני עקב היותו ערבי, וכי הנתבעת עוולה בלשון הרע שלוש פעמים: תחילה בפנייתה לראש העירייה שנשלחה באמצעות הודעת ווטסאפ כללית למנויים רבים ולראש העירייה עצמו. לאחר מכן, כשהפיצה והעבירה את הפרסום לנתבע ולאחר מכן, כשהעלתה אותו לפורום לעיני רבים ולא הסירה אותו גם לאחר הכחשת התובע. לטענתו, מעולם לא אמר את הדברים שיוחסו לו, ופרסומם, שנעשה בסמוך לאירוע חטיפת שלושת הנערים על ידי חוליה של חמאס ובתקופה ביטחונית רגישה, הוביל לשלל תגובות המכפישות את שמו. לטענת התובע, הוא "זכה" ל-100 תגובות בקבוצת "רמלה שלנו", 535 "לייקים" ו-100 שיתופים ברשת החברתית, וכי לפחות 100 אנשים נוספים פרסמו את המידע הזה בשרשורים חדשים ברשת האינטרנט.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
עוד הוסיף כי הפרסום אף הוביל ליחס קשה כלפיו מצד לקוחות קבועים וכי בעקבות הפרסומים, שכללו גם קריאה לחרם צרכני עליו, סבל מפגיעה כלכלית שהתבטאה בירידה במכירות הקיוסק, שכן בעיר רמלה אין מלבדו עוד מוכר ערבי בקיוסק מסוג זה כך שציבור הנחשפים לפרסום יכול היה בנקל להבין במי מדובר.
על פי גרסת הנתבעת, באחד מהימים בתקופה בה התנהל מבצע "צוק איתן" ניגשה לקיוסק של התובע במטרה לרכוש גלידות, ובזמן שבחנה את המוצרים במקרר, שמעה את המוכר אומר "חבל שלא נהרגו יותר חיילים". לדבריה, המקרה אירע ביום בו נהרגו 13 חיילי צה"ל ומיד כששמעה את הדברים סגרה את המקרר ועזבה את המקום המומה ונסערת, ולכן חשה חובה לפנות לראש העירייה בדף התלונות שלו בפייסבוק כדי לשתפו בחוויה הקשה שחוותה ועל מנת לברר את דעתו בנושא ולבקש את טיפולו המיידי. עוד ציינה הנתבעת כי היא סברה שהמדובר בתובע, אולם לא ציינה את שמו אלא ציינה כי המדובר ב"מוכר" שבקיוסק, עובדה המשקפת את האמת. לדבריה, לא ידוע לה מי שימש אותה עת כמוכר, האם התובע, בנו או מוכר אחר העובד בקיוסק, וכי הפרסום הווה תיאור אינפורמטיבי מתבקש בעל עניין ציבורי מהמעלה הראשונה שעה שמדובר בהשתלחות מילולית חמורה נגד חיילי צה"ל. אשר לתהיותיה בקשר לרישיון העסק ותשלום המסים, טענה הנתבעת כי מדובר בתהיות לגיטימיות, במיוחד כאשר בעת הקנייה במקום לא הונפקה לה קבלה ולמיטב ידיעתה המקום פעל ללא רישיון ואף הייתה המלצה לגרור את המשאית ששימשה כקיוסק מהמקום. הנתבעת אף טענה כי מסקנתה כי לא תקנה יותר במקום לגיטימית ומתחייבת לאור הדברים ששמעה ואין בה כדי להוות קריאה לחרם צרכני. לאור כל זאת, הרי שאין בדבריה לשון הרע וכי אף על פי כן ולפנים משורת הדין, מחקה את ההודעה מהפייסבוק תוך זמן קצר.
הנתבע מצדו, טען כי פעל בתום לב וכי אין הוא אחראי לתגובות לפרסום של הנתבעת או לפלטפורמה של רשת פייסבוק וכי על פי ידיעתו הדברים שפורסמו נכונים, מה גם שבדברי הנתבעת הועלו רק שאלות אשר דורשות בדיקה ולא נאמר כי התובע מעלים מיסים או חסר רישיון עסק. הנתבע הוסיף כי הסיר את הפרסום מיד לאחר ששמע מאחרים על טענת התובע כי נפגע אך מעולם לא קיבל לידיו את מכתב ההתראה שצורף לכתב התביעה או פנייה אחרת מהתובע.
סגן הנשיא, השופט אילן דפדי, קיבל את התביעה וחייב את הנתבעים בפיצוי של 35 אלף שקל ביחס של 60-40. בפתח הדברים ציין השופט כי עובדותיו של תיק זה מלמדות עד כמה יש להיזהר בפרסום דברים ללא כל בדיקה טרם פרסומם, במיוחד בעידן זה בו בלחיצת כפתור ניתן להביא מידע לאנשים רבים תוך פרק זמן קצר ביותר. "פסק הדין מהווה הזדמנות להוקיע את התופעה", כתב השופט, "בה נעשה פרסום חסר אחריות אשר יש בו משום עשיית משפט שדה מבלי שייערך בירור עובדתי מספיק. אין מקום להגן על התנהלות כזו בשם חופש הביטוי".
בנוסף קבע השופט כי לא היה מקום להציג את הנתבעים כמונעים משיקולים גזעניים, וכי הנתבעת הציגה לכל אורך הדרך, מהגשת כתב ההגנה דרך הגשת תצהירה וכלה בעדותה בחקירה נגדית, גרסה סדורה, עקבית ואותנטית להתרחשות שבמהלכה, כנטען על ידה, שמעה את המוכר אומר: "חבל שלא נהרגו יותר חיילים". בעניין זה התרשם השופט כי הנתבעת אכן שמעה במועד הנטען את מי ששימש כמוכר באותה עת אומר את הדברים, והוסיף כי לנתבעת לא הייתה היכרות אישית מוקדמת עם התובע, מי מבני משפחתו או מי מעובדי הקיוסק ולכאורה לא היה לה כל אינטרס לפגוע בהם ולהציג דברים לא נכונים.
עוד ציין השופט כי הנתבעת הבהירה בעדותה כי לא התובע הוא שאמר את הדברים ולכן אם אכן בדתה את הדברים מתוך כוונה לפגוע בתובע אזי יכולה הייתה לכאורה לטעון כי הוא שאמר את הדברים. כמו כן, מאחר שהתובע הוא שהגיש נגדה את התביעה היה לכאורה הרבה יותר "נוח" וכדאי מבחינתה להצביע עליו, אך העובדה שבעדותה זיהתה קרוב משפחה של התובע כמי שאמר את הדברים מחזקת את אמינות גרסתה. זאת ועוד, במסגרת דיון ההוכחות אף התברר כי במועד הרלוונטי עסקו של התובע פעל ללא רישיון וכי לנתבעת היה יסוד סביר להניח כי הוא אינו משלם מיסים. בנסיבות אלה, התהיות שהעלתה בהודעה שפרסמה היו לגיטימיות ומכאן שלא היה מקום לטענות התובע בדבר המניעים הגזעניים בפרסום מושא התביעה.
לגופו של עניין קבע השופט כי אין ספק שתוכן ההודעה, ככל שניתן ליחס אותו לתובע, יש בו כדי להשפילו בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה ולבוז מצדם ולפגוע בעסקו ובמשלח ידו. לפיכך, הדברים מהווים לשון הרע והתגובות להן "זכה" התובע מלמדות כי אכן כך היו פני הדברים. בכל הנוגע להגנות חוק איסור לשון הרע, קבע השופט כי לא עומדת לנתבעת הגנת "אמת בפרסום", שכן אין מחלוקת שהתובע לא אמר את הדברים שיוחסו למוכר. זאת ועוד, התובע העיד בתצהירו כי הוא היחיד בעיר רמלה שיש לו פיצוציה על גבי משאית וכי אין עוד מוכר ערבי על משאית וגם מתגובות הגולשים לפרסום בקבוצת "רמלה שלנו" עולה כי היה ברור לכל המגיבים כי התובע הוא המוכר לו מיוחסים הדברים. מכאן, שבנסיבות המקרה, אף שהתובע אינו מוזכר בשמו, האנשים שנחשפו לפרסום זיהו את התובע כמי שאמר את הדברים. עוד הוסיף השופט כי יש להניח שאם לפני הפרסום הייתה הנתבעת עורכת בירור עם התובע ומעמתת אותו עם הדברים היא הייתה מגלה כי לא הוא מי שאמר אותם. לפיכך, אין מקום לכך שהנתבעת תיהנה מהגנת "אמת דיברתי" הקבועה בסעיף 14 לחוק.
אשר להגנת תום הלב, קבע השופט כי כאשר אדם פועל ברשלנות ובפזיזות ודואג לפרסם עניין כה רגיש בתפוצה רחבה כשהפרסום חשוף לעיני כל, מבלי לערוך בירור מתאים קודם לכן, חזקה כי עשה את הפרסום בחוסר תום לב. מאחר שכאמור הנתבעת נמנעה מביצוע בירור מקדים עם התובע טרם הפרסום, סבר השופט כי בכך קמה החזקה האמורה, ומשזו לא נסתרה הרי שאין תחולה להגנת תום הלב.
למעלה מן הצורך קבע השופט כי אף אם היה נקבע שמדובר בפרסום שנעשה בתום לב, הרי שעדיין אין מקום בנסיבות המקרה להחיל את ההגנה האמורה. זאת, שכן בדרך הפנייה שבחרה חשפה הנתבעת את הציבור הרחב לפרסום לא נכון ביחס לתובע ואופן פעולתה מדגיש את הקושי בהתנהלותה, שכן פעלה בפזיזות מבלי לברר את הדברים טרם פרסומם. בנוסף, אין המדובר בעניין אישי של הנתבעת ואין המדובר בעניין אישי של מי שהופנה אליו הפרסום או של אדם אחר בו הוא מעוניין, ולכן הנתבעת אינה זכאית להגנה בגין הפרסום בכל הקשור לייחוס האמירה הקשה כלפי חיילי צה"ל לתובע.
אשר לשיתוף בקבוצת "רמלה שלנו", קבע השופט כי גם לולא תוספת המילים "לא יאומן" יש לראות בשיתוף שביצע הנתבע משום פרסום לשון הרע. הוזכר, כי פעולת השיתוף מפיצה את הפרסום הפוגעני וחושפת קהל משתמשים נוסף אשר קודם לכן לא ידע עליו. "מצופה מהמשתמש ברשת הפייסבוק לגלות אחריות למעשיו וראוי כי בטרם ילחץ על כפתור השיתוף יבחן היטב את משמעות פעולתו", כתב השופט בהקשר זה.
מנגד, דחה השופט את התביעה בכל הנוגע לאמירה לפיה לעסקו של התובע לא היה רישיון, וקבע כי הימנעותו של התובע מלהציג בפני בית המשפט ראייה כה מהותית בדמות רישיון העסק לתקופה הרלוונטית, שעה שטען פעם אחר פעם כי לעסקו יש רישיון מובילה למסקנה כי מסמך זה לא קיים וכי העסק אכן פעל ללא רישיון באותה עת. מכאן, שהדברים שנכתבו על ידי הנתבעת בעניין זה התבררו כאמת ואין גם עוררין כי קיים עניין ציבורי ביידוע הציבור והעירייה כי העסק פועל ללא רישיון. עוד שוכנע השופט כי לנתבעת היה יסוד סביר להניח כי התובע אינו משלם מיסים כחוק, בהתבסס על חווייתה האישית בה הגיעה לרכוש מוצרים בקיוסק של התובע ולא הונפקה לה קבלה. זאת ועוד, באפשרות התובע היה להציג אישור מאת יועץ המס או רואה חשבון כי הוא מנהל ספרים כחוק ועל פי הוראות מס הכנסה, אך אפילו עניין בסיסי של המצאת אישור שניתן לקבלו בקלות לא נעשה על ידו.
לבסוף קבע השופט כי האמירה "לא אקנה שם יותר" היא מסקנה אישית של הנתבעת לא לשוב ולקנות בקיוסק של התובע לאור האמירה ששמעה בגנות חיילי צה"ל, וכי אין בדברים אלה קריאה לציבור שלא לקנות עוד במקום, אלא הבעת דעה אישית לגיטימית.
בקביעת גובה הפיצוי התחשב השופט במצב אליו נקלע התובע בעקבות הפרסום בו יוחסו לו דברים אותם מעולם לא אמר ואשר נעשה בתקופה רגישה ביותר. יתרה מכך, פרסומם של הדברים הנוספים בצוותא עם האמירה כלפי חייל צה"ל, אשר כאמור לא נאמרה על ידו, העצימו לדעת השופט את הפגיעה בו ותרמו לתגובות הקשות כלפיו. עוד הוסיף כי יש להתחשב גם בתפוצה הרחבה של הפרסום וכי על סכום הפיצוי גם לבטא את מורת הרוח מהפרסום חסר האחריות שבוצע על ידי הנתבעים. מנגד יש להתחשב בכך שהנתבעת אכן שמעה את המוכר הפועל בעסקו של התובע אומר את הדברים וכן במצב הרגשי בו היו הנתבעים מצויים לאור המצב הביטחוני ששרר באותה עת והאירוע בו נהרגו 13 חיילים. בנוסף, יש להתחשב במועד הפרסום ומשכו, כאשר מהעדויות עלה שהפרסום הוסר לאחר יום או יומיים.
לאחר שקלול הנתונים, העמיד השופט את סכום הפיצוי שישולם לתובע על 35 אלף שקלים. בהתחשב בכך שמי שיזם את הפרסום הייתה הנתבעת, הרי שזו תשא ב-60% מסכום הפיצוי והנתבע ב-40% הנותרים. הנתבעים יישאו גם בהוצאות התובע ובשכ"ט טרחת עו"ד בסך של 7,000 שקל. התובע יוצג בהליך ע"י עו"ד רון לוינטל. הנתבע יוצג ע"י עו"ד בן קרפל והנתבעת יוצגה ע"י עו"ד שלומי וינברג.
