בית משפט השלום קיבל את תביעותיהן של מכללת "אקדמיית אלקאסמי" מבאקה אל ג'רבייה וסטודנטיות שלומדות בה, לפיצוי על פרסומים פוגעניים שפורסמו אודותיהן מהם עולה כי "רמת המוסריות" של המכללה ורמת השמירה על ערכי הדת בה הן ירודות. נקבע, כי הנתבע אינו יכול ליהנות מהגנת תום הלב שכן הפרסום בפייסבוק כלל אמירות קשות בדבר הרמה הערכית הירודה של המתרחש בתוככי המכללה כמו גם ביחס לסטודנטיות הלומדות בה
התובעים הם "אקדמיית אלקאסמי", מוסד אקדמי הפועל בבאקה אל ג'רבייה, סטודנטים שלמדו במכללה ועובדים שעבדו בה. התובעים הגישו ארבע תביעות מאוחדות שעסקו בפרסומים שנעשו אודות המכללה באתר אינטרנט בשם "אשראקה" ובפייסבוק. הפרסום הראשון, בגינו נתבע גם בעל האתר וגם הכותב, הוא מאמר הכתוב בשפה הערבית המתפרש על שני עמודים. המאמר מתאר, בגוף שלישי, את סיפורו של פלוני, ששמו אינו מפורט במאמר, אודות חוויות אותן חווה, כמו גם רגשות ומחשבות שהתעוררו בו, במהלך לימודיו במכללה. הנרטיב של המאמר הוא שאותו פלוני נפל קורבן למצג שווא בנוגע לאופייה של המכללה כמכללת שריעה, להתנהלות שבין כתליה בכל הנוגע ללבוש הנשים שבה, כמו גם לאינטראקציה בין גברים לנשים, וכן למצג שווא בעניין התכנים הלימודיים.
מאמר זה גרר תגובות אשר שיקפו לרוב אהדה ולמאמר ולתוכן המפורט בו. בהמשך לכך, פרסם הכותב פוסט בפייסבוק בו נתן עצה לאחיו הלא נשואים שלא ילכו ליד המכללה אלא רק לצורך חיוני, וזאת להבטחת שלום הדת והאמונה. כמו כן, נרשם כי למצוא במכללה אישה כשרה זה כמו "לחפש מחט בערימת שחת".
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המכללה טענה כי שני הפרסומים הנ"ל מהווים לשון הרע, בין היתר משום שהם מכילים השמצות ביחס לאי מוסריות המכללה ולמתרחש בה, תוך הכתמת ציבור הלומדים בה והצגתו באור שלילי, ותוך טענה שהמכללה מטעה את ציבור הסטודנטים בנוגע לאופייה ואופי הלימודים בה. עוד ציינה המכללה כי הפרסומים מכילים פגיעה קשה בשמה הטוב ובפרנסתה, כמו גם בשמם הטוב של האנשים הבאים בתוך כתליה. יתר התובעים, סטודנטים ועובדי המכללה, טענו ששני הפרסומים פוגעים בשמם הטוב, משום שהם מכתימים אותם מבחינה מוסרית, ומציגים אותם באור שלילי בעיני הבריות.
הנתבע מצדו, טען כי הפרסומים כלל אינם עולים כדי לשון הרע. לשיטתו, מדובר בדברי ביקורת לגיטימיים ביחס לעניינים בעלי חשיבות ציבורית המשקפים את דעותיו ואשר חוסים תחת זכותו לחופש הביטוי. הנתבע טען עוד כי מדובר בתביעות השתקה שנועדו לחסום דברי ביקורת לגיטימיים, הכול תוך פגיעה וצמצום בחופש הביטוי. בנוסף טען כי הפרסומים חוסים תחת הגנות שונות של החוק, לרבות הגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב. מלבד האמור טען הנתבע כי לתובעים, להבדיל מהמכללה, אין עילת תביעה, שכן שמם אינו מוזכר בפרסומים - אין בינם לבינו כל יריבות ובכל מקרה לא נגרמו להם נזקים. בעל האתר שבו פורסם המאמר טען כי כל מעורבותו ביחס לאתר הייתה טכנית בלבד, והוא אינו אחראי ואינו יכול להיות אחראי על תוכן הדברים שפרסם הנתבע.
השופט אמיר סלאמה מבית משפט השלום בחדרה קיבל את התביעה וקבע כי אין ולא יכולה להיות מחלוקת על כך ששני הפרסומים הם בגדר "פרסום" לפי החוק. בשאלה האם הפרסום הראשון היה לשון הרע, נקבע כי מנקודת המבט של המכללה אין קושי לומר שמדובר בלשון הרע, משום שדבר פרסומו עלול להשפיל אותה בעיני הבריות, לעשותה מטרה לשנאה, לבוז וללעג. מנקודת מבטם של יתר התובעים, נקבע כי אין לראות במאמר משום לשון הרע ביחס ליחידי התובעים, שכן הוא לא מכיל, באופן ישיר או עקיף, אזכור של פרטים מזהים ביחס למי מיתר התובעים.
בעניין הפרסום השני, קבע השופט כי מנקודת מבטה של המכללה הוא מכיל תוכן העולה כדי לשון הרע. לדבריו, מהדברים שנאמרו בפרסום זה עולה כי רמת המוסריות של המכללה, כמו גם רמת השמירה על ערכי הדת, היא כה ירודה עד שהמחבר מציע לכל אדם שדת ואמונה יקרים ללבו, להימנע אפילו מללכת בסמוך למקום (בבחינת "שומר נפשו"), שמא תידבק בו הטומאה המוסרית הנידפת מהמקום. דברים אלה, לדעת השופט, עלולים לבזות ולהשפיל את המכללה בעיני הקורא הסביר, קל וחומר באקלים החברתי בו היא פועלת. עוד נקבע כי מנקודת מבטן של התובעות הסטודנטיות, לא יכול להיות ספק שהפרסום השני פוגע בהן, היות שמהפרסום עולה שהסטודנטיות במכללה, רובן ככולן, אינן כשרות לחיתון מבחינה דתית. בעניין זה ציין השופט כי כאשר הפרסום מופנה כלפי קבוצה אשר ניתן לזהות את יחידיה, וכאשר תוכן הפרסום תוקף את כלל היחידים, ניתן לראות בפרסום כלשון הרע מבחינת כל אחד מיחידי הקבוצה. מנגד, מנקודת מבטם של התובעים שהינם סטודנטים ממין זכר והעובדים, נקבע כי אין לומר כי הפרסום השני מהווה לשון הרע כלפיהם.
בכל הנוגע לתחולת הגנות החוק, קבע השופט כי הנתבע לא הוכיח, ולו במעט, את חלותה של הגנת אמת בפרסום ביחס לפרסום הראשון. בעניין הגנת תום הלב ביחס לפרסום הראשון, נקבע כי הנתבע לא הוכיח זאת שכן המאמר מבוסס, בראש ובראשונה, על הצגת סיפור מעשה שהקורא הסביר יכול להבין שהתרחש במציאות, בדבר אדם שנפל קורבן להטעיה מצד המכללה בדבר תוכן הלימודים, קוד ההתנהלות בין כתלי הקמפוס ועוד. בעניין הפרסום השני, נקבע כי חרף העובדה שמדובר בהבעת דעה, הנתבע אינו יכול ליהנות מהגנת תום הלב שכן פרסום זה כולל בחובו אמירות קשות בדבר הרמה הערכית הירודה של המתרחש בתוככי המכללה, כמו גם אמירות קשות ביחס לסטודנטיות הלומדות במכללה, לרבות בדבר כשירותן לחיתון על פי דת האסלאם.
בעניין אחריות בעל האתר לפרסום הראשון, קבע השופט כי בפרסום המתבצע באמצעי תקשורת, מוטלת אחריות לא רק על המפרסם, אלא גם על האחראי לאמצעי התקשורת ולכן בעל האתר נושא גם הוא באחריות לפרסום המאמר.
בהתאם לאמור, קיבל בית המשפט את התביעה בחלקה וקבע כי הנתבע ובעל האתר יפצו את המכללה בסך 30,000 שקל בגין הפרסום הראשון, והנתבע יפצה את המכללה בסך 8,000 שקל נוספים בגין הפרסום השני. כמו כן, נקבע כי הנתבע יפצה כל אחת מהסטודנטיות התובעות בסך 3,000 שקל בגין הפרסום השני.
