בית המשפט לתביעות קטנות קיבל חלקית תביעת לקוחה להשבת חלק משכר הטרחה ששילמה לעו"ד שייצג אותה, לפני שהייצוג הופסק מיוזמתה. נקבע, כי עוה"ד השקיע שעות רבות בתיק וסירובו להגיש כתב תביעה שערכה התובעת בעצמה היה מוצדק, אולם אין להתעלם מכך שהתביעה לא הוגשה בסופו של יום
התובעת שכרה את שירותיו של הנתבע, עו"ד במקצועו, לצורך הגשת תביעת נזיקין נגד מעסיקתה לשעבר. בהתאם לכך נחתם בין הצדדים הסכם שכר טרחה, בו נקבע כי התובעת תשלם לעוה"ד סך 30,000 שקל בתוספת מע"מ בעד הגשת התביעה וייצוגה בהליך, וכן 20% מכל סכום שייפסק לה במסגרת ההליך. עוד נקבע בהסכם, כי במידה והתובעת תבחר להפסיק הייצוג, יהא עליה לשלם את מלוא שכר הטרחה שסוכם.
בתביעה שהגישה נגד עורך הדין לבית המשפט לתביעות קטנות טענה התובעת כי למרות ששילמה את מלוא שכר הטרחה מיד לאחר חתימת ההסכם, הטיפול בתביעה התעכב. לטענתה, ביקשה את כספה בחזרה עוד בשנת 2016, אולם עוה"ד הבהיר לה כי הוא מעוניין לטפל בתביעה ובשלהי שנת 2017 נאמר לה כי כתב התביעה מוכן. ברם, פגישות עבודה שנקבעו בינה לבין עורך הדין בוטלו, תוך שנמסר לה שהוא בפגישה או בחו"ל, והכל תוך שהתובעת לא מצליחה להשיגו במשרדו. בסופו של דבר, כך נטען, הועברה לתובעת טיוטה רק במהלך חודש מאי 2018.
עוד הוסיפה התובעת כי בפגישות עבודה שקיימה עם עורך הדין הבהירה לו כי כתב התביעה שהכין "מנוגד לעובדות, מסמכים וראיות" ודרשה להגיש לבית המשפט כתב תביעה שערכה בעצמה. עם זאת, לאחר שהעבירה לו את כתב התביעה עורך הדין נעלם שוב ולא ניתן היה להשיגו, ובסופו של דבר הבהיר לה כי הוא אינו מוכן להגיש את כתב התביעה שערכה אלא אך את כתב התביעה שערך הוא עצמו. במצב זה, לטענת התובעת, דרשה את החומר והמסמכים שהעבירה לעוה"ד ואת שכר הטרחה שקיבל ממנה, אולם זה סירב וניתק כל קשר עמה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לאור האמור, עתרה התובעת לחייב את עוה"ד בהחזר שכר הטרחה ששילמה לו, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. לטענתה, בהתנהלותו הפר עוה"ד את הסכם שכר הטרחה הפרה יסודית, הפר את חובת תום הלב ואת חובת האמון והזהירות ופעל כלפיה ברשלנות. עוד נטען, כי עוה"ד פעל כלפיה מתוך תרמית, הטעייה, הונאה ועושק ותוך גרימת נזקים נפשיים, פיזיים, כספיים ובריאותיים.
עוה"ד מצדו, טען כי פעל באופן המקצועי ביותר והראוי ביותר על מנת לשרת את האינטרסים של התובעת, בכפוף להסכם שנחתם בין הצדדים, וכי פעל באופן אינטנסיבי בקידום התיק, השקיע שעות עבודה רבות לצורך הכנת התביעה. עם זאת, בסופו של יום החליטה התובעת, משיקולים כלכליים, שלא לקדם התביעה ולכן אין עילה לחייב אותו בהשבת שכר הטרחה.
הרשמת הבכירה מיכל בר קבעה כי התניה בהסכם שכר הטרחה הקובעת כי על התובעת לשלם את מלוא הסכום עליו הוסכם במידה ויופסק הייצוג אינה חזות הכל. בעניין זה, הזכירה הרשמת כי מערכת היחסים בין עורך דין ללקוח היא מערכת חוזית למתן שירות אישי המבוססת בראש ובראשונה על אמון, וככלל מתן ייצוג מיטבי מחייב כי לקוח יבטח בעורך הדין המייצג אותו, יסמוך עליו ויאמין כי הוא פועל בנאמנות, במסירות ובשקדנות לטובת האינטרס של הלקוח.
עוד הוסיפה הרשמת כי מאפיין זה של היחסים יוצר מתח מובנה בין השאיפה לאפשר ללקוח להפסיק את ההתקשרות ברגע שאבד אמונו בעורך הדין, לבין השאיפה להגן על האינטרס של עורך הדין לקבל את שכר טרחתו המוסכם במקרה שהלקוח מפסיק את ההתקשרות מטעמים לא ענייניים.
עוד הזכירה הרשמת את ההלכה המרכזית שניתנה בבית המשפט העליון בנושא זה, לפיה לקוח רשאי להפסיק את התקשרותו עם עורך דינו, אולם זאת בכפוף לתשלום שכר ראוי בעבור השירות שכבר ניתן. בפסק דין מאוחר יותר, סויגה הלכה זו במעט ונקבע כי כאשר לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה היא סיבה הוגנת, בית המשפט לא יטיל עליו לשלם לעורך דינו פיצויי ציפייה, וזאת על מנת לשמר את יסוד האמון בין עורכי דין לבין לקוחותיהם. זאת, שכן החשש הוא שתשלום פיצויי ציפייה בכל מקרה של הפסקת התקשרות בין עורך דין ללקוחו, יוביל להימנעות הלקוח מהפסקת הייצוג, גם במקרים שקיימת הצדקה לכך. לעומת זאת, במקרים שבהם הפסקת ההתקשרות מצד הלקוח לוקה בחוסר תום לב ונעשתה בהתעלם מהסכמות חוזיות, הרי שאין מקום לפטור את הלקוח מתשלום פיצויי ציפייה לעורך הדין. לדעת הרשמת, צירופן של הלכות אלה מוביל למסקנה, כי כדי להכריע האם יש מקום לביטול הסכם שכר הטרחה מושא ההליך באופן מלא או חלקי, יש לבחון את נסיבות הפסקת ההתקשרות, ולצד זאת, את היקף העבודה שבוצעה.
ההמלצה להגיש את כתב התביעה המקורי – נכונה מקצועית
מן הכלל אל הפרט, קיבלה הרשמת את טענת עוה"ד כי השקיע שעות עבודה לא מבוטלות בעניינה של התובעת, וזאת לנוכח מורכבות התביעה שברקעה אירועים מורכבים הנפרשים על פני שנים רבות וכוללים חומר רב. צוין, כי הכנת התביעה אמנם ארכה זמן, אולם התובעת בעצמה אישרה כי התחייבה להמציא חוות דעת רפואיות, אלא שאלה התעכבו ובסופו של דבר הומצאה חוות דעת אחת רק בשנת 2017. בנסיבות אלה, כך נקבע, אין לקבל את הטענה כי הטיפול המשפטי התעכב בעטיו של עוה"ד. גם טענת התובעת לפיה פגישות עבודה רבו בוטלו בעטיו של עורך הדין לא נתמכה בכל ראיה, כאשר מנגד אישרה בדיון כי התקיימו כארבע/חמש פגישות בין הצדדים.
זאת ועוד, גם לאחר שכתב התביעה הושלם והועבר לתובעת, היא דרשה מעוה"ד להגיש כתב תביעה שערכה בעצמה. בעניין זה, סברה הרשמת כי טענות התובעת לפיהן כתב התביעה שערך עוה"ד היה "מנוגד לעובדות, מסמכים וראיות" אינן מחזיקות מים, או כי האחרון פעל בניגוד להסכמת הצדדים כשסירב להגיש את כתב התביעה שערכה בעצמה.
עוד לדעת הרשמת, עמדת התובעת להגיש את כתב התביעה שערכה בעצמה הייתה כרוכה בסיכון רב, על גבול הבלתי סביר, וההמלצה להגיש את כתב התביעה המקורי הייתה המלצה נכונה ומקצועית. לא זו אף זו, לדעת הרשמת, אם היה עוה"ד נמנע מלהפציר בתובעת שלא לפנות בנתיב זה, או לפחות לשקול ולבחון אותו היטב, הוא היה חוטא לתפקידו. בהקשר זה, הזכירה הרשמת כי עורך דין אינו מחויב לקיים את דרישותיו של הלקוח אם הן בלתי סבירות ואינן דרושות מבחינה מקצועית לייצוג מיטבי.
לצד האמור, נקבע, לא ניתן להתעלם מהעובדה שכתב התביעה לא הוגש בסופו של דבר ולא נוהל הליך משפטי. בנסיבות אלו, עת שילמה התובעת את מלוא שכר הטרחה מראש, הרי שיש להשיב לה חלק מהסכום ששילמה, בקיזוז שכר ראוי עבור העבודה שבוצעה ופיצוי מסוים בגין ההפסקה החד צדדית של ההתקשרות. בעניין זה הוזכר כי ההליך לא התייתר משום שהתובעת בחרה לעצמה ייצוג משפטי אחר וזול יותר, כי אם מהטעם שהיא נקלעה למצב כלכלי סבוך, שאינו מאפשר לה ניהול הליך משפטי. עוד ציינה הרשמת כי ברקע הדברים מצב נפשי קשה ביותר של התובעת, אשר היה ידוע לעוה"ד בעת התקשרותו עמה. בנסיבות אלה, סברה הרשמת, אין המדובר בהפסקת ייצוג שנגועה בחוסר תום לב, כאשר לא נקבע מפורשות בהסכם שכר הטרחה התשלום הוא בין שתוגש תביעה ובין שלא, והתביעה לא הוגשה.
על דרך האומדנה, קבעה הרשמת כי השכר הראוי המגיע לעוה"ד מסתכם בסך 17,550 שקל (מחצית משכר הטרחה כשהוא כולל מע"מ). משכך, על עוה"ד להשיב לתובעת סך של 12,450 שקל, בתוספת הוצאות משפט בסך 400 שקל.
