למרות צמצום הפערים בין גברים לנשים שהושג בין היתר תודות למערכת המשפט, נראה שלפחות בנושאים מסוימים ההתקדמות פסחה על מערך התביעה. עו"ד יעקב וקנין סבור שהגשת כתבי אישום רק נגד נשותיהם של אנשי ציבור מחזירה אותנו עשרות שנים אחורה ומנציחה את הסברה שרק נשים אחראיות למשק הבית בעוד הגבר עסוק בפרנסה
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ--כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (בראשית, כ"א, י"ב). האמנם? המציאות מלמדת אותנו כי העולם כפי שאנו מכירים אותו מתנהל משחר האנושות על פי התורה הפטריארכלית.
במשפט הרומי, אבי המשפחה (בלטינית: "פאטר-פאמיליאס") הוא ראש המשפחה. תחת סמכותו של האב היו כל בני הבית, למעט בנות נשואות. סמכות האב כללה את הרשות למכור את בני המשפחה לעבדות, ואף להוציאם להורג. יתרה מזאת, כל רכוש שהיה שייך למשפחה או לאחד מבניה היה רכושו של אב המשפחה ועל פי חוק רק הוא היה רשאי לקבוע את השימוש בו.
אף בחברות מודרניות יותר מעמדן של הנשים היה נחות וזכויות רבות נשללו מהן. בימי הביניים נאסר על נשים לשמש כשופטות או עורכות דין ואף נאסר עליהן לשמש כנציגות של צד במשפט מלבד הבעלים שלהם. אותן נשים אף לא יכלו להעיד על דוכן העדים, מלבד מקרים חריגים ממש בהם לא הייתה ברירה אלא לקבל את עדותן של הנשים, אך כאמור מקרים אלו היו חריגים מאוד בנוף המשפטי של אותם ימים.
בממסד הדתי לא יכלו נשים לשמש ככומר או כמטיפה והכנסייה חייבה אותן להתחתן בין הגילאים 15 ועד 18 שנים. אותן נשים נשואות חויבו לציית להוראות הבעל ונחשבו ככפופות לבעליהן במידה כזו שהאחרונים אף יכלו להכות את האישה במידה והמרתה את פיהם.
יחד עם התקדמות המודרניזציה והתמורות שחלו בחברה, הצטמצמו הפערים בין הגברים לנשים וזאת תודות לתרומה נכבדה מצד עולם המשפט. המשפט הישראלי עבר כברת דרך ארוכה ומשמעותית בדרך המיוחלת (דרך שעוד ארוכה מלהסתיים) להשוות את מעמדן של הנשים לזה של הגברים. חוק שיווי זכויות האישה משנת 1951 קובע כי "דין אחד יהיה לאישה ולאיש לכל פעולה משפטית". בג"ץ אליס מילר נגד שר הביטחון איפשר בפעם הראשונה לאישה להתמודד על התפקיד הנחשב של טייסת בחיל האוויר הישראלי.
בג"ץ שדולת הנשים קבע את החובה לייצוג הולם לנשים בדירקטוריון של חברות ממשלתיות ומכוחו אף תוקן החוק החברות הממשלתיות שקובע כי "בהרכב דירקטוריון של חברה ממשלתית יינתן ביטוי הולם לייצוגם של שני בני המינים...". דוגמאות אלו הן כקצה קוצו של מחט וקצרה היריעה מלהכיל את התמורות שחלו במעמדן של הנשים במשפט ובחברה בעשרות השנים האחרונות.
אלא שאליה וקוץ בה, נראה כי התקדמות משמעותית זו פסחה על גבירי המעמד הגבוה של מערך התביעה במדינתנו הקטנה. במה דברים אמורים? באוגוסט 2015 נפתחה חקירה פלילית ב"פרשת מעונות ראש הממשלה" כנגד אשת ראש הממשלה שרה נתניהו לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה (דאז) עו"ד יהודה וינשטיין החליט לאמץ את המלצת פרקליט המדינה שי ניצן. בספטמבר 2017 הודיע היועמ"ש ד"ר אביחי מנדלבליט על הגשת כתב אישום כנגד שרה נתניהו ב"פרשת הארוחות", המהווה חלק מפרשת מעונות ראש הממשלה (התיקים האחרים בפרשה- תיק חשמלאי ותיק המטפלת הסיעודית נסגרו).
ב13 במרץ 2011 הוגש בבית הדין לעבודה בתל אביב כתב אישום כנגד נילי פריאל, רעיית שר הביטחון אהוד ברק, בגין העסקת עובדת זרה בדירתה שבמגדלי אקירוב בתל אביב, כאשר אין חולק וכך גם עולה מהראיות בתיק כי שר הביטחון אהוד ברק ידע על העסקתה של העובדת הזרה בניגוד לדין.
כשנתיים לאחר מכן, ב-17 בפברואר 2013, הוגש כתב אישום כנגד אביבה וינשטיין, אשת היועץ המשפטי לממשלה עו"ד יהודה וינשטיין, בגין העסקת עובד זר שלא כדין בביתם המשותף של הזוג. ראוי לציין כי חקירתה של אביבה וינשטיין התקיימה בעוד בעלה נדרש להשיב לעתירתה של התנועה לאיכות השלטון להגיש כתב אישום כנגד שר הביטחון אהוד ברק בדיוק באותן עבירות המרחפות כחרב חדה מעל ראשו של היועמ"ש.
באופן אירוני, על כתב האישום חתומה נציגת היועץ המשפטי לממשלה, מאחר שפורמלית כל התובעים בהליך פלילי ממונים על ידי היועץ המשפטי לממשלה.
ישאל השואל, מדוע כתב האישום הוגש כנגד צד אחד בלבד מבני הזוג? עינינו הרואות כי המשותף לכל המקרים הללו הוא שכתב האישום הוגש כאמור כנגד הצד הנשי של המתרס. לדאבוני, נראה כי קברניטי מערך התביעה גמרו אומר להחזירנו עשרות שנים אחורה לתקופה בה נשים נתפסו כאחראיות על משק הבית בלבד ותפקיד הגבר היה לפרנס את המשפחה.
כפועל יוצא של תפיסה זו נראה כי שיקול הדעת של מערך התביעה מוביל למסקנה כי עבירות פליליות או לחלופין עוולות אזרחיות המתרחשות בין כותלי בית המגורים שייכות כמעט בלעדית לצד הנשי במערכת היחסים הזוגית. האם ראוי במדינה מתוקנת לכופף את יסודות דיני השותפות שבבסיס דיני העונשין בשם תורה חברתית כזו או אחרת? לאלוהים (ולגבירי התביעה) הפתרונים.
הכותב, יעקב וקנין, הוא עורך דין המתמחה בדין הפלילי.
