בית המשפט העליון קיבל את ערעורה של עיריית ת"א, על ביטול הפקעת מקרקעין משנות ה-70 שייעודם שונה ממגורים לצרכי ציבור בנימוק שהבנייה על הקרקע לא החלה. בדעת רוב קבעו שופטי העליון כי העירייה לא שקטה על שמריה ועשתה פעולות שבמהותן נחשבות כ"מימוש מטרת ההפקעה", אולם יש לחייב אותה בהוצאות של 75 אלף שקל בשל התנהלותה
במוקד ההליכים חלקת מקרקעין ברחוב בן סירא בת"א, שייעודה שונה בשנת 1970 מ"מגורים" לצרכי ציבור", חרף החברה שהחזיקה בזכויות במקרקעין. בסופו של יום ניאותו הבעלים לחתום על כתב ויתור זכויות במקרקעין בתמורה לפיצוי, ואלו הופקעו באותה השנה.
זכויות הבעלות במקרקעין נרשמו בשנת 1971 על שם עיריית ת"א, אך הקרקע עמדה בשיממונה במשך מעל ארבעים שנה. בשנת 2011 הגישו המשיבים עתירה לביטול ההפקעה, אלא שזו נדחתה בנימוק שטרם התעורר "צורך קונקרטי" למימוש המקרקעין, אך תחזית העירייה לשנים הקרובות היא שיתהווה צורך כאמור.
ערעור שהוגש לבית המשפט העליון נדחה אף הוא, כפוף לשני תנאים אופרטיביים שנדרשו להתקיים תוך שנתיים: קבלת היתר בנייה והתחלת בנייה לצורך ציבורי על הקרקע. יום אחד לפני חלוף השנתיים שנקצבו, הוצא היתר לבנייה במקרקעין, אך הבנייה בשטח לא החלה. אי לכך, הגישו המשיבים המרצת פתיחה בה עתרו לביטול ההפקעה. כשבועיים לאחר מכן, הוצב במקרקעין שלט יצוק בעמוד בטון המבשר על בנייתו של "מעון יום נעמת", ועל כן ניתן לבקשת המשיבים צו מניעה זמני המקפיא את מצבם של המקרקעין.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בפסק דינו, הורה בית המשפט לעניינים מנהליים על ביטול ההפקעה והחזרת המקרקעין לידי המשיבים, תוך שהדגיש כי אין מחלוקת שהבנייה לא החלה ולו בפעולה כמו גידור השטח, ולכן יש לבטל את ההפקעה בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון. על כך, הוגש ערעור לבית המשפט העליון.
אין חולק כי העירייה מימשה אחד משני התנאים שנמנו בפסק דינו של בית המשפט העליון בערעור הראשון, והיתר בנייה אכן ניתן עבור המקרקעין. עם זאת, הצדדים נחלקו בשלוש סוגיות אחרות: ראשית, האם פעולות העירייה בשנתיים שהוקצבו לה עולות כדי "התחלת בנייה" במקרקעין, כך שהתמלא התנאי השני. שנית, ככל שהתשובה שלילית - האם ישנה הצדקה לאי-הגשת בקשת ארכה לביצוע פסק הדין. לבסוף, בהיבט הדיוני, האם יש להידרש כעת בשנית למאזן הזכויות והאינטרסים שבין הצדדים.
השופטים קרא ומזוז, בניגוד לדעתו החולקת של השופט עמית, קבעו כי יש לקבל את ערעור העירייה ולהשיב את ההפקעה על כנה. לדברי השופט קרא, במהלך השנתיים שלאחר מתן פסק הדין הראשון העירייה לא שקטה על שמריה ועשתה פעולות שבמהותן, על פי הפרשנות המרחיבה שניתנה בפסיקה, נחשבות כ"מימוש מטרת ההפקעה" (ותחילת בניה).
כך, בין היתר, התקשרה העיריה עם חברה מנהלת, חברת אדריכלים וקבלן מבצע; שילמה לאנשי מקצוע מאות אלפי שקלים; רשמה הערת אזהרה לטובת משרד הכלכלה על זכויותיה במקרקעין עקב התמיכה שסיפק לפרויקט, וקיבלה אישורים לבניה ממגוון גורמים. כמו כן, יום אחד לפני חלוף השנתיים שהוקצבו לה בפסק הדין הראשון, הוצא היתר בניה.
לפיכך, לדעת השופט קרא, אף שאין חולק על כך שהבניה בפועל לא החלה, ולמרות שניתן היה לצפות שתפעל בשקידה וחריצות יותר משפעלה, לא ניתן להתעלם ממכלול הפעולות שעשתה העירייה שהניבו קבלת היתר בניה, כאשר גם לאחר מועד זה המשיכה במעשיה מתוך כוונה להוציא את תכנית הבניה אל הפועל.
זאת ועוד, לדעת קרא, הנזק הנשקף לאינטרס הציבורי כתוצאה מביטול ההפקעה בנקודת הזמן הנוכחית, לאחר שניתן בידי העירייה היתר בניה, כשפסע היה בינה לבין עליה על הקרקע לתחילת הבניה, עולה לאין שיעור על הנזק שייגרם למשיבה כתוצאה מאי ביטול ההפקעה. בנוסף, מימוש מטרת ההפקעה, גם אם נעשה באיחור ניכר, לא יגרום לפגיעה בציפיות סבירות, כשלעומת זאת ביטול ההפקעה יגרום לפגיעה בציבור התושבים, שכן תימנע הקמת גן ילדים הנדרש לשכונה.
לסיום ציין קרא כי המצב אליו נקלעה העירייה הוא פועל יוצא של התנהלותה, משסברה שפעולות שעשתה וקבלת היתר בניה, ייתרו את הצורך בהגשת בקשה מצדה לבית המשפט להארכת מועד. חרף האמור, לא סבר השופט כי הדבר מצדיק את ביטול ההפקעה ופגיעה באינטרס הציבורי. אשר על כן, הציע השופט לקבל את הערעור ולחייב את העירייה בתשלום הוצאות בסך 75 אלף שקל, על מנת להביע את מורת רוחו של בית המשפט מהתנהלותה.
השופט מזוז, שהצטרף לדעתו של השופט קרא, הזכיר כי מדובר במקרקעין שהופקעו עוד בשנת 1970, היינו לפני קרוב ל-50 שנה, לאחר ששולמה בשעתה תמורה מלאה לבעלי הזכויות והזכויות בחלקה נרשמו על שם העירייה. לפיכך, לשיטתו, עולה השאלה האם בכלל מדובר בהפקעה ולא ב"עסקה רצונית". בנוסף, ההפקעה ותשלום הפיצויים נעשו בתום משא ומתן בין הצדדים בסיומו נחתם "כתב ויתור" שכלל התחייבות תמורת הפיצוי שניתן להימנעות מ"כל תביעה כספית או אחרת... בקשר להפקעת החלקה או לשימוש בה". לדעת מזוז, כתב ויתור זה שולל לכאורה מהמשיבים זכות לטעון להשבת הקרקע בגין שיהוי ביישום מטרת ההפקעה.
עוד הסכים כי למרות הזמן הרב שחלף, אין כל אינדיקציה לזניחת מטרת ההפקעה (הקמת גני ילדים), בהתחשב בכך שתכנון אורבני מחייב שמירת עתודות למטרות ציבוריות נדרשות, גם אם לא לטווח הקרוב דווקא. ואמנם, משהתגבש הצורך הקונקרטי פעלה העיריה לקידום יישום המטרה של הקמת כיתות גן במקום, צורך שאין חולק כיום באשר לנחיצותו. בנסיבות אלה, "איזון האינטרסים" שבין האינטרס הציבורי לאינטרס של המשיבים - נוטה לדעת מזוז באופן ברור ומובהק לטובת האינטרס הציבורי שבמימוש תכלית ההפקעה.
השופט עמית, שנותר בדעת מיעוט, סבר כי העירייה לא החלה בבנייה במקרקעין במועד, ולכן לא עמדה בתנאים שהוגדרו לה, ללא הצדקה מספקת. משכך, אין מנוס, לדעת עמית, מביטול ההפקעה ומהשבת המקרקעין לידי המשיבים.
