בית משפט השלום בקריות קיבל את תביעתו של עו"ד נגד אדם שהגיש נגדו תלונות לוועדת האתיקה ולמשטרה בהן ייחס לו החזקה ושימוש בצ'ק גנוב. זאת, בתגובה למכתב התראה ששלח לו עוה"ד לאחר שהצ'ק האמור נמסר לו ע"י לקוח לצורך טיפול משפטי. לאחר שנקבע כי הדברים לא היו אמת וכי הנתבע גם לא האמין באמיתותם, חויב לפצות את עוה"ד ב-30 אלף שקל על הוצאת לשון הרע
התובע הוא עו"ד במקצועו. לטענתו, באחד הימים פנה אליו אדם בבקשה לשלוח בשמו ומטעמו מכתב התראה בגין שיק של הנתבע שנמסר לו ע"י צד שלישי, וחולל. לבקשת עוה"ד, מסר לו אותו אדם את השיק המקורי, וכן קבלה שהוצאה בקשר לעסקה. לטענתו של עוה"ד, לאחר שבחן את השיק ואת הקבלה שלח לנתבע, בעל השיק, מכתב התראה שבו התרה בפניו לפרוע את סכום השיק ובשלב יותר מאוחר, פעל לביצועו בלשכת ההוצאה לפועל.
לטענת עוה"ד, לאחר משלוח מכתב ההתראה פנה אליו הנתבע במכתב שבו ציין כי השיק מושא המכתב הוא שיק גנוב, וכן האשים אותו בשימוש במסמך מזויף, בהחזקת רכוש גנוב ובקשר לגניבת כלי רכב. לא זו אף זו, הנתבע פנה גם לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, למשטרה וללשכת ההוצל"פ. על רקע זה, הגיש עוה"ד תביעת לשון הרע נגד הנתבע, בטענה כי הלשון שבה נקט במסגרת תלונות אלה מלמדת כי אלה נכתבו במטרה לפגוע בשמו הטוב, באמינותו ובמשלח ידו כעורך דין.
בכתב ההגנה טען הנתבע כי אין מדובר כלל בלשון הרע, שכן התלונות שהגיש נגד עוה"ד נשלחו על רקע מכתב ההתראה שנשלח אליו, ואשר לטענתו נשלח בחוסר תום לב, ולמרות שהעביר לעיונו של עוה"ד מסמכים המעידים שמדובר בשיק גנוב. לטענתו, עוה"ד עשה בכל זאת שימוש בשיק, למרות שלא בחן אותו ולא ערך בדיקות כלשהן ביחס למקורו, וגם לא נקט באמצעים סבירים בטרם הגשת השיק לביצוע בלשכת ההוצל"פ.
בנוסף, הגיש הנתבע כתב תביעה שכנגד, הן נגד עוה"ד והן נגד האדם שמסר לו את השיק. בתביעה זו, שעילתה אף היא לשון הרע, נטען כי משלוח מכתב ההתראה ופתיחת תיק הוצאה לפועל יש בהם משום פרסום לשון הרע. עוד הוסיף הנתבע בעניין זה כי עוה"ד איים עליו בהליכים פליליים ושלח את המכתב לכתובת הוריו, שאינה כתובתו.
השופטת הדסה אסיף קבעה כי תוכן הדברים שייחס הנתבע לעוה"ד - החזקה ושימוש ברכוש גנוב, מהווים לשון הרע באופן ברור וחד משמעי בהתאם להגדרת החוק. עוד קבעה כי לא עומדת לנתבע הגנת "אמת בפרסום" בנסיבות המקרה, שכן לא עלה בידיו להוכיח כי יש אמת בטענה שהשיק מושא התביעה אכן גנוב. גם העובדה שהנתבע הגיש תלונה במשטרה אינה מהווה לדברי השופטת ראיה לכך שהשיק גנוב, בשים לב לכך שהתיק מושא התלונה נסגר, וחקירת המשטרה בעניין הזה לא העלתה דבר.
למעלה מן הצורך ציינה השופטת כי גם לו היה מקום לקבוע שהנתבע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח שהשיק גנוב, הרי שיתר הטענות שכלל במכתב ששלח לעוה"ד, וממילא גם בתלונות במשטרה ובלשכת עורכי הדין, לא הוכחו כאמת. בעניין זה, האשים הנתבע את עוה"ד בכך שהוא לא נקט באמצעי הבדיקה הנדרשים בחוק בעת שקיבל את השיק, אלא שמדובר בטענה שלא רק שלא הוכחה, אלא שהיא סתמית. כך, הנתבע לא ציין מהן הפעולות שהיה על עוה"ד לעשות ולא הצביע על הוראת חוק ספציפית שאותה הפר, כטענתו.
אם לא די בכך, האמינה השופטת לטענתו של עוה"ד לפיה הוא בדק את השיק באופן סביר בטרם שפעל לביצועו. בעניין זה, קבעה השופטת כי עדותו של עוה"ד הייתה סדורה, עקבית ומהימנה, ודבריו נתמכו גם בעדותו של מוסר השיק, שגם היא הותירה בעניין זה רושם מהימן. לכך מתווספת העובדה שלשכת עורכי הדין גם היא לא מצאה בסיס לטענותיו של הנתבע, וגנזה את התלונה.
עוד נקבע טענה נוספת שהעלה הנתבע, לפיה יתכן שיש לעוה"ד קשר לגניבת כלי הרכב שממנו לפי הנטען נגנב אותו שיק, לא הוכחה ונותרה בגדר טענה בעלמא. זאת ועוד, מעדותו של הנתבע גם התברר כי הוא עצמו אינו מאמין באמיתות הטענה הזו, ולכל היותר מדובר בהשערה שלו. נוכח האמור, קבעה השופטת כי הטענות שהעלה הנתבע במכתבו כלפי עוה"ד אינן אמת, ולכן לא עומדת לו הגנת אמת בפרסום.
עוד הוסיפה השופטת כי דומה שאין צורך להרחיב ולבאר את המשמעות הקשה שיש להגשת תלונה כנגד עורך דין, מבחינה ציבורית ומבחינת החשיפה, על כל המשתמע מכך. לצד זאת, נקבע בפסיקה כי לא בנקל יורה בית המשפט על פיצוי בגין הוצאת לשון הרע כאשר מדובר בתלונה שהוגשה למשטרה או ללשכת עורכי הדין, אף במקום שבו התברר כי מדובר בתלונה שלא היה בה ממש. במקרה זה, עם זאת, השתמש הנתבע בביטויים קשים שבהם ייחס לעוה"ד ביצוע מעשים פליליים וקשירת קשר לביצוע מעשים פליליים.
לא זו אף זו, הנתבע לא הסתפק בתלונה על כך שנעשה לטענתו שימוש לרעה בשיק גנוב או בטענה לפיה השיק לא נבדק כראוי, אלא הוסיף וציין כי "ידוע לו" שעוה"ד או לקוחו מחזיקים בצ'ק וכי יתכן שיש להם קשר כלשהו לגניבת כלי הרכב שממנו נלקחו הצ'קים. כל זאת, אף שלא הוכח כל בסיס לקשר כזה.
לדברי השופטת, מדובר בטענות חמורות מאד למעשים פליליים כנגד מי שמוצא פרנסתו בהיותו עורך דין, כאשר הנתבע לא הביא יסוד ראייתי לטענות אלה מלבד תחושותיו הסובייקטיביות. לפיכך, קבעה השופטת כי לא רק שלא הוכח שהפרסום נעשה בתום לב, אלא שאף מתקיימת החזקה לפי הפרסום נעשה שלא בתום לב. זאת, משום שהדבר שפורסם לא היה אמת, הנתבע גם לא האמין באמיתותו, והוא גם לא נקט באמצעים סבירים להיווכח אם הוא אמת או לא. לאחר שקילת כל השיקולים הרלוונטיים, העמידה השופטת את סכום הפיצוי שישלם הנתבע לעוה"ד על 30 אלף שקלים.
לבסוף, דחתה השופטת את התביעה שכנגד שהגיש הנתבע. בעניין זה, נמצא כי הלקוח שמסר את השיק לעוה"ד לא פעל שלא כדין בכך שביקש מעוה"ד לפעול לביצוע השיק וממילא טענותיו של הנתבע בקשר לכשרותה של העסקה בין הלקוח לחליף הן טענות שהיה מקום להעלותן במסגרת התנגדות לתביעה השטרית ואין לקבל את טענתו לפיה נקיטת הליכי הוצל"פ, בנסיבות האלה, יש בה משום לשון הרע כלפיו.
עוד נקבע כי על פתיחת תיק ההוצל"פ חלה הגנת סעיף 13(5) לחוק, המעניק הגנה לא רק לפרסום על ידי בעלי סמכויות שיפוטיות, אלא גם לבעל סמכות מעין שיפוטית, וכן לפרסום על ידי בעל דין או בא כוחו שנעשה תוך כדי דיון בפני בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית. ההגנה זו, נקבע, חלה גם על שליחת מכתבי התראה לפני נקיטת הליך משפטי ובלבד שהמכתב קשור באופן ברור להליך הקונקרטי שנפתח לבסוף, ואינה מותנית בדרישה של אמיתות הפרסום או תום לב. משכך, אין לראות בשליחת מכתב ההתראה ופתיחת תיק ההוצל"פ בנסיבות העניין, כמקימה לנתבע עילת תביעה מכח חוק איסור לשון הרע.
לאור האמור, ישלם הנתבע לעוה"ד פיצוי בסך 30 אלף שקלים, בתוספת הוצאות ושכ"ט בסכום של 7500 שקלים. הנתבע יוצג בהליך ע"י עו"ד שחר לוינזון ואח'. הנתבע שכנגד יוצג ע"י עו"ד עמית לוי.
